יש לי סידור עם בעל הבית שלי, הוא נופש בליסבון שבוע וחצי, אני שומר לו על הכלב, ולא משלם שכר דירה בזמן הזה.
בעל הבית מכנה את הכלב "מרוקו". אני לא מסוגל לקבל את זה, ולכן חשבתי לקרוא לו "תוניס". בנתיים אני קורא לו מרקו. מי הוא מרקו? אמנם צעיר בימים, אבל נראה כטרח זקן. אף על פי כן, כשמזדמן לו טיול בחוץ, הוא נורה כחץ מקשת.
בכמה הפעמים הראשונות זה הלהיב אותי, חשבתי שהכלב יזמן לנו צדדים מעניינים של העיר. די מהר גיליתי שמרקו לא יהיה מגלה ארצות גדול. אחרי זמן קצר הגיעה התחושה שאנחנו "מסתובבים במקום", כבאותם סרטים מצויירים, שאלתי את עצמי, "לא היינו פה כבר?". אני מתמסר לו כל כולי, בטיולים שאחרי העבודה. עמידות מהורהרות במקומות מוזרים, סריקות ריח מקומיות. נפלאה בעיני יכולתו של מרקו להיות שקוע כולו בדבר אחד, דעתו מוסחת, והוא מעביר את המיקוד לדבר אחר לחלוטין, בהתעלמות גמורה מהעניין הקודם. מסקרנת אותי גם טקטיקת הפעולה הלו. הוא עשוי לרחרח ולסקור איזה פיסת קרקע, חלקת דשא, במשך דקות ארוכות, ובתום כל החקירה, הוא פועל באותו אופן שהיה פועל לו הייתה זו כל חתיכת אדמה אחרת. הוא משתין עליה. הוא ישתין על עמוד עליו אנו חולפים בדרך ממקום למקום, והוא ישתין על חלקת יבשה שניתח זמן רב באותו הקלות. למה לטרוח להעמיק ולחקור כל כך, אם בסופו של דבר פשוט תשתין על זה? אני מדמיין לעצמי שלמרקו יש חמל, וחדר מצב, ובקומה למטה יושבים המתכנתים שמעבדים את כל המידע שהוא אוסף בטיולים שלנו.
עוד דבר אחד חשבתי על התנהגותו של מרקו, וזה נוגע לאופן בו הוא בוטש ברגליו אחרי שהוא עושה את צרכיו. עד לא מזמן חשבתי שמדובר במחווה מוגזמת ושלרוב מחטיאה את מטרתה, של כיסוי בצרכים. שיהיה להם חם? שלא לא יפריעו לעוברים ולשבים? לחניטת איכויותיהם הארומתיים לבאים אחרינו? לא ברור. אני חושב שהיה זה בפעם אחת כשמרקו פיזר כך עפר עלים ופסולת בנמרצות, ללא שעשה את צרכיו כלל לפני כן. סברתי שאולי במקום כיסוי הצרכים הסתום מדובר בסוג של נטילת ידיים, ופיזור מולקולות לבישום על הדרך. אולם מרקו היקר לא מגלה לי. לא כשמתכוון הוא לעשות את צרכיו, ולא מהי מהות פעולה זאת.
ואף על פי כן התאכזבתי לגלות שהוא חוזר על אותם מסלולים בשינויים מינוריים. מה התכונה הזאת אומרת על תפיסת המרחב של מרקו? האם יש לו יכולת זכרון עשירה המסוגלת להרכיב מרחבים? או שמא זה אומר שהוא עבד לתנאי וההרגל? רציתי לומר לו - היי מרקו, אולי תבקש ממיס "מסלול בשרבול" איזה שיעור פרטי? אתה מרכיב מסלולים ממש מבאסים. אולם היום אחרי העבודה, אחרי שעשיתי שלושה מודלי מוק אפ בשעה וחצי, הוא הפתיע. הרדיוס אמנם לא גדל משני קילומטרים, אולם הגענו למקומות שטרם היינו בהם.
כפי שניתן לראות, מזג אוויר בשלהי יולי כאן סגרירי לרוב. השמש, מראה את זיו פניה מפעם לפעם. וממטרים מכים בארץ תכופות.
השמש המסוננת בעננים ומגיעה בזווית נמוכה יחסית, מאפשרת את פתיחתם של חלונות גדולים. תכונה זו של הבניינים ההולנדיים פחות ניכרת בחזיתות ויותר בחווית הפנים.
מערכת החינוך ניכרת במרחב. וגם בה החשיבה הלא קונוונציונלית נותנת אותותיה.
מה היא חוטר-דם?
ובכן, דבר אחד, מעל הכל כפי שנדמה לקופיפו, ההולנדים אוהבים את הלבנים. אוהבים את הלבנים בכל לב.
אוהבים את הלבנים. משרטטים את הלבנים, ב1:50, בתכנית, חתכים חזיתות ופרטים. וזה לא כל כך נורא. האפשרות לתכנן בניין שבאמת עובד ברמת הלבנה הבודדת נראית כמו אפשרות סבירה, וגם מספקת. השוני העמוק שיש בקונוונציות ההולנדיות לאלו של שאר העולם ושל ישראל בפרט ניכר בכל. הפרופורציות המוכרות לנו, פחות מבחינת גדלים ויותר ביחס בין שני הצירים, האופקי והאנכי.
מעבר לחוויה המרחבית המשונה של תפיסת החלל בפורמט הפורטר הצר (על פני לנדסקפ רחב), מתגלים הבדלים בגישה להתארגנות מרחבית. האנשים שאוכלים לחם עם גבינה ונקניק ושותים חלב בארוחת צהריים, חיים זה ליד זה באופן שונה מהאופנים המוכרים לנו.
כשדירה צנועה אחת נפרסת על פני שניים ושלושה מפלסים, אולם המתגוררים בה חולקים קרבה נעימה, האם זה אומר שחום משפחתי לא מוגבל לאופקי? אילו מערכות יחסים נרקמות בין דיירי שתי דירות החולקות כניסה אחת וחדר מדרגות תלול?
ובנוסף לכל מה ששוחחנו עד עתה, לא הזכרנו את העובדה שממלכת הביצות חרושת תעלות. נהרות, נחלים ותעלות פיתחו מערכת יחסים די מורכבת עם הערים. מצבם הנוכחי ו של הערים הם תולדה של משא ומתן על צורה. מתי יכתיבו הנהרות את צורת העיר, ומתי העיר תרשת את הנחלים והתעלות בצלמה כדמותה. החוויה בלתי רגילה כלל. ביומי הראשון בעיר חשבתי על הבנה של ההולנדים כמהנדסים אינדיאנים. ישנם גשרים מסויימים המסוגלים להתרומם, ולפנות את הדרך לפני הסירות החולפות בתעלות הרחבות דיין. ההולנדים ברובם נראים כמו אנשים קשוחים, צוננים, אולם די מאירי פנים. בכל השבוע וחצי שאני כאן לא נתקלתי במקרה אחד של דראמה. עכשיו כשאני חושב על זה, זה נשמע לי לא כל כך מיוחד. אולם אני יודע כי במהלך שבוע וחצי בארץ, קשה שלא לחזות באיזו דראמה.
מערכת היחסים המשונה הזאת עם הטבע, מולידה תופעות מאד משונות. עופות ובעלי כנף, שסביבת המחייה הטבעית שלהם היא גדות הנהרות והנחלים, הן חלק מדיירי העיר. ענפות, ברבורים, אווזים וברווזים מכל סוג ומין, מתרחצים, משקשקים ברגליהם, נעים בנחילים קבוצתיים. ניתן לחזות בהם על הגדות, משכשכים במים, על איי סחופת קטנים. מרקו יכול להתפס אליהן, להתלהב מלהציק להן, או להתעלם מהן לחלוטין. אתמול בלילה התחיל לנבוח על הולנדית בלונדינים גבוהה ומאסיבית. היא חייכה ואני שאלתי את עצמי האם היא כלבה, כי עד לאותו הרגע נבח רק על כלבים.
אז מהי גדת הנהר/נחל/תעלה?
קשה להגיד. ונדמה שגם ההולנדים לא ממש החליטו. אין ספק שזה מקום, נוכחותו מובחנת. אולם, כעת תופיע רשימה ארוכה וחלקית של דברים שאחריהם יעקוב "משמשים בערבוביה" שיתאר את מערכות היחסים בניהם: דשא, קני סוף, זיתים, צפצפות, ערבות בוכיות מרשימות, אורנים, אשוחים, מזרקות, תיווך מלאכותי להתוויה, ברבורים שמנים, ברווזים שחורים, ברווזים חומים, ברווזי בר, משפחת החופמאים, משפחת האווזיים, משפחת הטבלנאים, משפחת הצוללנאים, משפחת היסעוראים, משפחת החסידאים, משפחת השקנאים, שחפים, תוכי ים אתלנטי, סייפנים, חרשמונים, שלדצפים, גזרנים, ברווזי ברכיות, ברווזים צהובי מקור, ברווזי מרגוני, ברווזים משויישים, אווזים עורבניים, קמיקיי הצווארון, ערבאשים ירוקים, מריות צפוניות, מרגונים גמדיים, טבלנים מצוייצים, טבלנים לבני לחיים, צוללנים פסיפסיים, צוללנים צפוניים, יסעורוני וילסון, חסידות לבנות, עורבים שחורים קשוחים וקטנים, מרבואים, חסידות אוכף, ושקנאים. לא בטוח שיש שקנאים. ואתרי בנייה, ודייגים, משפחות בברביקיו של אמצע שבוע, קבוצת צעירים שאחת מתנדנדת על נדנדה התלויה על ענף, אדם וכלבו ברגעי קרבה, משמשים בערבובייה ומרכיבים את ההתרחשות המנומנמת על שפתו של הנהר/ נחל/ תעלה. סיני משנס מותניו אל מול ברבור לבן גדול.
אם כן, נוכחתי לדעת כי מרקו לא מוגבל למסלול בודד. ועד עתה נתתי לו להוביל. אולם מחר המצב ישתנה. מחר אנחנו הולכים לראות גשרים. גם התצלומים בנתיים מוגבלים למה שניתן לצלם בעקיבה אחרי כלב, כולי תקווה שבהמשך אוכל להקדיש יותר תשומת לב לצילום.
ממרבצי, אאחל לכם כל טוב
קופיפו
כעת אשוב אל הסיבה עבורנו התכנסנו כאן
הממון
