מסעות מרקו וקופיפו בחוטר-דם, פרק ב'

בשלב מסויים מרקו ואני נאלצנו לסיים את שגרת טיולינו. איפשהו בין סיום העבודה על הממון להיום הגיע טייס(Thijs), בעל-הבית-לצורך-העניין שלי, ואסף את מרקו איתו.

האמת צריכה להיאמר,

זה לא עבד בינינו.

למרקו ולי ישנם תחומי עניין שונים. אני מתעניין בארכיטקטורה, הוא ביונים, עורבים ושחפים. יש בינינו חילוקי דעות עמוקים לגבי תפיסת זמן ומרחב. וזה לא עבד. אני נכנעתי לגחמותיו שאין מוזרות מהן. היחסים בינינו תקינים, אולם איננו מנסים לשלב את בילויינו. בימים אלו קורא אני סיפורים של תומאס מאן בהדפסה משנות ה-90, אשר נדמה כי לא עברה הגהה. בפתיחת כרך ב', ישנו סיפור בשם "אדם וכלבו" והוא מונולוג ארוך של אדם אמיד בתיאור יחסיו עם כלבו.מדובר בטקסט שאורכו כמעט 100 עמודים. הקריאה הכשירה בעיני את הגיגיי על כלב כה שולי כמרקו שלי, וכן מחייבת אותי בסיום קריאת סיפורו של מאן.

ביום חמישי שעבר נסענו עם המשרד לסיור. "המשרד" הוא אוולין הבוסית, רובי שחונך אותי ואני. הצטרף אלינו יאספר, בנה השקט למדי של אוולין. ירד גשם. אוולין שאלה אם לא הבאתי את מעיל הגשם שלי. אמרתי את האמת, שאין לי מעיל גשם. היא הזכירה עוד כמה פעמים אחרי זה, "חבל שלא הבאת את מעיל הגשם שלך, אנחנו מסיירים בחוץ הרי, ומה נעשה עכשיו?". המוזיאון של ריטפלט היה סגור אז הלכנו לראות מוזיאון לwater line ההולנדי. אין דרך להתחמק מההשוואה המתבקשת. כן, בארץ הביצות אין ספק שזהו הגלגול המקומי של החפיר הידוע והמוכר. ההולנדים גאים בכל מיני דברים, והחפיר שלהם הוא מקור גאווה גדול. גאוותם מורמת החזה לא נפגעת מהעובדות המבדחות, שמבצע הנדסי מפואר זה, שהוקם בשלבים על פני מאות שנים, מערך מבצרים שוחות ותעלות שנועד להגן על הולנד מפני פלישות שונות בימי מלחמה, למעשה לא מילא את יעודו בשום הזדמנות, עד שבימי מלחמת העולם הראשונה איבד לחלוטין כל השפעה על מהלך הלחימה ואף נזנח כמערך הגנה. יחד עם זאת, לא נכון יהיה לומר שהחפיר ההולנדי הוא חסר תועלת. נוכחותו כגורם נופי כלל ארצי נוכחת.

כשישבנו לקפה ועוגה בדרך החוצה מהמוזיאון, שאלה אותי אוולין אם אני אוהב את המוזיאון. עניתי בכינות שכן. לרוב אני מאד מתעצבן במוזיאונים חדשניים בהם צריך להיות אקטיבי, ללחוץ, להאזין, לפתוח מגירות. כל אלו אינם בשבילי. אני רוצה להסתובב במוזיאון באותה מידה של פאסיביות בה אני קורא ספר, עדיף שכוב על הגב, כשההתערבות הפיזית מצידי מסתכמת במרוצת עיניי על פני השורות והעברת הדפים. המוזיאון לחפיר הוא דווקא די אינטרקטיבי. הייתי בסדר עם זה. המוזיאון לא רע ונראה כמו חוויה נעימה לילדים, עם חצר פנימית בה ישנו מודל די גדול של תוואי החפיר ההולנדי עם סכרים קטנים אותם ניתן להרים בהברגה ולראות את המים מתפלסים אלו עם אלו. אולם לשאלה של הבוסית הוספתי שאני סבור שעבודת הבטון מעט רשלנית. כאן השתווינו הבוסית ואני, אחרי שלעגה להיעדר מעיל הגשם שלי. רובי סבר שעבודת הבטון בסדר גמור מפני שהיא מתחקה אחר אלו של בונקרים. לא שכנע אותי. ואז הבוסית החלה להתפתל. "...אלו יציקות מורכבות...", "...זה לא חלק ממסורת הבניה שלנו...". בלינק הבא ניתן לבקר באתר האינטרנט של המוזיאון, ולהתרשם כי הצלם עשה מלאכה טובה מהבנאים, ותפס את כתלי הבטון היצוקים מצדם הטוב.

https://waterliniemuseum.nl/en/

אוולין ויאספר נפרדו מאיתנו ורובי ואני המשכנו להתרשם מפרויקט עבר של המשרד בשמורת טבע בה ישנם פרויקטים חדשים.

רובי ואני ישבנו לשתות קפה בבית הקפה בקומת הקרקע. עלינו אל המצפור וראינו צבאים איילים פרות סוסים ועופות בר.

שבנו אל חופשת הקיץ שלנו. ביום ראשון אני נסעתי לאמסטרדם. הגעתי מאוחר מדי עבור המוזיאונים אז הלכתי לראות מעט אדריכלות. אינני יודע מדוע, אולם הצילום יצא לא טוב. שני הרצברגר ו-וואן אייק אחד. אשוב אליהם ואצלם אותם היטב.

חזרה ברוטרדם, בעקבות המלצתו של רובי, להתרחק מדרום העיר, הלכתי לדרום העיר. שם ניתן לראות את הפרויקט הזה של יאקובוס יוהאנס פייטר אווד, הלא הוא J.J.P Oud, Kiefhoek Housing, משנת 1928.

בחזרה דרך הנהר הסתבכתי בינות לאיים הקטנים.

עלי לציין כי הערתו של מומי כי תצלומי נטולי חיים, בלי בני אדם, כאילו אני באלסקה הצליחה לפגוע בי. ומאז אני מנסה להכניס מעט חיים לתמונות. יחד עם זאת חשוב לציין כי שבועות אלו הם ימי החופשה ההולנדים. הרחובות די שוממים, ואלו שכן מתנהלים בהם, נראים לרוב כאילו האפשרות לחופשה מחוץ לעיר לא עמדה בפניהם.

זהו, אינני יודע מה לכתוב עוד. בהמשך החופשה נסעתי לברלין, מכאן אני רושם את סופו של פוסט זה. מה היה בברלין? הרבה בירה.

הצטרפתי יום אחד לחבורה הגזעית הזאת. מדובר, משמאל לימין בסילבייה, בת זוגתו הפולניה של עודד, ידידה של אחותי מימי התיכון, המתגוררים בברלין. בדומה לחבריי ניו גייט גם הם עורכים סיורים בעיר בה הם מתגוררים, בעקבות חומת ברלין עליה השלום. מצויידים במפות וספרים הם מתחקים אחרי עקבות החומה ברחבי העיר.