#TAGS

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

© 2023 by Annabelle. Proudly created with Wix.com

081217 רמלה הגיפה שערים

December 9, 2017

שבת שלום לכל החולמים

 

ניו-גייט-יעדי-עומק הוציאו היום פעולה בעורף המרכז. בין הפוחזים ניתן היה לזהות את אמיר, שלי, יסמין-פורנזיק-איספקטור-סליב, אינספשן-הייפי ויואב. הייפי הגיע מהאחוזה בראשון לציון, והשאר בבאט-מוביל של אמיר מנקודות איסוף שונות ברחבי ירושלים. כשנפגשנו בשערי בריכת הקשתות השעה עוד לא הייתה שמונה בבוקר. פתיחת שערים הייתה בשמונה ולכן התאפשרה לנו תצפית על תושבי רמלה החורשים את העיר בשעות הבוקר. התרשמנו מאד לחיוב. בצומת שממול עמד גבר בגיר לחלוטין בוסט זוהר ותמרור 'עצור-תן-כיף' השמור למשמרות הזהב. עוד נשוב אליו. על הנדנדה בגן השעשועים שמעברו השני של הכביש התנדנדה לה ריבה לא צעירה. אם לשפוט את בגדיה עטתה היא בבוקר י"ח שכבות, ומי שלא ראה אותה מתנדנדת לא ראה חדוות עשיה מימיו. הדקות עברו בסך ובנתיים הגיע צוות אתר בריכת הקשתות המסור. תמהנו על התמדתה של המתנדנדת, שלא חדלה ממשחקה במשך דקות ארוכות. העובד שפתח את המנעול העיר בחיוך שהיא לא כאן מאתמול. מזה חמש שנים שהיא מתנדנדת על הנדנדה מול בריכת הקשתות. לא מן הנמנע שהנדנוד עבורה הוא מדיטציה טרנסנדנטית, ושבודהה מרמלה נפטרה לחלוטין מן האגו שלה, ונמצאת בהתעלות שבנירוונה רוחנית. לא ניתן לשלול את האפשרות שהיא גזורה על כל הראש.

שניים מן הכנופיה הפריזו בליל אמש באכילת מטעמי הים התיכון, אותם ליוו בגרסה המזרח תיכונית של שיכר האניס. אמיר ויואב פירקו בקבוק ארק. הורידו אותו, דפקו לו את האמא. האדים המרירים מתוקים נידפו מהם בעוצמה שלא הייתה מביישת סבר סלוניקאי ביום ראשון בבוקר. ומכאן עלתה התמה של יומנו ברמלה - "לא מאה". אמיר ויואב היו "לא מאה" בפול גאז. יואב נכנס לשלם בעבור הכרטיסים לבריכה. הלבלר שאל כמה אנו, ויואב ענה שארבעה. אין ספק שהיינו חמישה. שילמנו בעבור ארבעה.

 

בליווי אחד העובדים ירדנו אל בריכת הקשתות. שיטוט קצר באינטרנט מגלה לסקרן החובב שבריכת הקשתות נחפרה בימי ח'ליפותו של הארון א-רשיד (763-809 לספירה) הח'ליף החמישי לבית עבאס, כחלק מרשת מאגרי המים של העיר ושאחד השמות המרנינים שהוצמדו לה הוא "בריכת הבת הכופרת". על קירה הפנימי נגלתה לנו כתובת חקוקה זו המופיעה בתמונה. עלינו אל סירתנו הקטנה והחלנו בשיט התענוגות, הקרוז חובק העמודים.

 

קשה היה להמנע פתיחה בזמרת מחרוזת 'זוכי מלחים'. מצורף שירון:

 

המים כחולים המים צלולים 
אצות מטיילות דגים צוללים 
התורן למעלה הדגל מונף 
ואני עם מצפן והמון וזלין
יוצא למרחב למרחב 

זוכי זוכי ספינתי 
הים כל כך כחול 
אני אבעל עוד רב חובל 
כשאהיה גדול 

הרוח נושב, הרוח לא נח 
מלבין המפרש וכובע מלח 
הרטט, הרעד, האופק זהוב 
ואני עם משוט ושופר תימני
מפליג עד אין סוף, עד אין סוף. 

זוכי זוכי ספינתי... 

הדרך רבה הדרך קשה 
קנו לי אתמול סירה חדשה 
קנו לי מצנפת ויש חבלים
ואוי ואבוי לו למי שיגע 
במים הטריטוריאליים שלי 

זוכי זוכי ספינתי... 


אפיתי עוגות כבר יש לי תוכנית 
אחאב יחכה בשמלה פרחונית
מתחת אליה סוערת סופה 
ובן רגע ברחו כל המים שלי 
ולא נשארה אף טיפה 

זוכי זוכי ספינתי 
הדם שלי לוהט
אני אגמור לרב חובל 

סמיך בתוך הפה

 

 

זוכמיר נוסעת, מלחיה שניים 
ומלחיה - סופר חרמנים
רוח נושבת על פני המים, 
ירך נוגע בירך דומם. 

ירך ענוג הוא ומפוסל בשיש
שוטפים המים - למרחק אין סוף... 

לוואי מבקשים הם, שני מלחיה - 
הלוואי לא נגיע, לעולם לחוף!

 

הו רב חובל, קברניט שלי, סופה כבר שככה 
אל הנמל שבעת קרבות חותרת ספינתך. 
כובע שוטר, ואזיקים, חובל צעיר צוהל 
כאשר ספינת הקרב שלך קרבה אל הנמל. 

אבוי זוכי, זוכי, זוכי
הו כתם בז' רוטט
באשר רב החובל שלי 
גומר ביתר שאת 
זוכי, זוכי, זוכי

הו כתם בז' רוטט

הו רב חובל, זוכמיר שלי, הקשב לקול פזמון
לך כל ישבנים כולם, לך אנקת טירון
רק לכבודך ביום חגך ינוע המשגל
ובכולם תקוות ניקנוק לזץ המיוחל. 

אבוי זוכי, זוכי, זוכי

הו רב חובל, אבי שלי, זרועי תתמוך ראשך 
פיוט הוא לראותך פתאום בועל את צוותך 
רב החובל גם מאונן שפתיו חוורו אילמות 
הוא לא יחוש מגע ידי, הוא רק יאמר לי 'עוד!'. 

אבוי זוכי, זוכי, זוכי

עוגנת הספינה לבטח, המסע הושלם 
נותר לו תקע בתוך שקע, כל אימי הים 
כשבנמל חובל יצהל, אני אצעד רעב
על הסיפון עליו בעל אותי, זוכמיר, רב החובל. 


אבוי זוכי, זוכי, זוכי

 

קפטן ג'אק וזוכי לבד
כל היום 
בלילות העוגן נזרק 
זמן ללגום 

בספינה מתפוררת, הרחק מכל נמל ועיר 
יושבים זוכמיר וקפטן ג'ק כבר לא צעיר 
אין לו צוות קבוע וכלל אינו יכול לשחות 
שיערו הפרוע אומר שהוא אוהב מלקות

קפטן ג'אק וזוכי לבד... 

האורות שמנגד הם רק נצנוץ של כוכבים 
שום גל לא נישא אל על ולא רואים שום מרחבים 
עוד לוגמים מן היין, מגלב על העכוז נותן
קפטן גא'ק עוצם עין, נאנח וצועק 'כן!' 

קפטן ג'אק וזוכי לבד... 

בספינה מתפוררת, הרחק מכל נמל ועיר 
יושבים זוכמיר וקפטן ג'ק כבר לא צעיר 
הבקבוק התרוקן כבר, כבד הראש על הסיפון 
קפטן ג'אק, מה יהיה איתך, מין אלים הוא לא בדיחה!


קפטן ג'אק וזוכי לבד... 

 

המפקדה מוסרת
הודעה לים 
רגע עוברת 
רגע נסגרת 
בין שערי הזמן 

יש ניחוח ערק 
ורשתות קרועות 
שיר על נסיעה בזמן אל פי פחת
שיר על זוכמיר וכבוד

זוכי נסע
אחורה בזמן לקריות 
זוכי נסע
הוא איש משימות מיוחדות

כוסא מחשי, גבר
ב-'דג על הדן'
סחוג הפחד
מכה את החיך
את לב המכה כמו תוף 

לייט-סייבר בחושך
שאינו כבה 
חותך בבשר
של מוטנט מגלקסיית
'הכלב ההוזה'

זוכי נסע...

המפקדה מוסרת 
הודעה לים 
רגע שותקת 
רגע מספרת 
הלילה מת הזמן


זוכי נסע...

בלי לשים לב עבר זמן רב. העובד של המקום הרים ראשו ממסך הסמרטפון, והודיע שנגמר הקרוז. המבלים על הסיפון הרימו עוגן, חדלו ממשחק הברדיג' הער בו החלו, או שהיה זה בינגו? אמיר, שנסתרות הים טבועות לו בגנים פיקד על צבא האוחזות במשוטים, קפטן הייפי נעץ עיניו באופק, הורה באצבע זקורה על האזימוט ופיקד - full steam ahead. החפנו ספינתנו וירדנו אל הקרקע היציבה. בחזרה במפלס המציאות הצטלמנו על יד אגרטל-דוגית וניסינו לפענח את אחד המוצגים באתר. התפלגנו למי שאמר שזהו באנג פרה-היסטורי ומי שסבר שזוהי נקודת היוולדו של אחד ממרצינו האהובים במחלקה לאדריכלות בבצלאל. לא חשוב שמות. הודנו לכל העושים במלאכה והמשכנו לכיוון המגדל הלבן.

היעד היה לא רחוק, ובכלל אפשר בכיף לסייר ברמלה ברגל. בכניסתנו פנה אלינו העובד בבוטקה. יואב ניגש אליו על מנת להציג את הקבלה על הכרטיסים המשולבים לבריכת הקשתות והמגדל הלבן שרכשנו מבעוד מועד. העובד ביקש לבחון את הקבלה על מנת לאשש שהיא באמת משולבת וחלה על מספר המשתתפים שאנחנו. העובדה שהקבלה הייתה עבור ארבעה בליינים ואנחנו היינו חמישה לא הטרידה אותו. המגדל הלבן ניצב ברחבה ומולו שדה בור נטוע הריסות. בחזיתות המגדל טבועים אבנים ובהן חרוטות כתובות ערביות. אמיר הפנה את תשומת ליבנו לחריגותו של המגדל בנוף הערבי. אם שימש הוא כמינרט של מסגד, תכונותיו מזכירות בניה נוצרית יותר מאשר מוסלמית, מראשו נעדרת כיפה, עיטורי כריות באחד ממפלסיו, הוא מרובע ולא עגול. עוף מוזר בנוף מוסלמי.

נכנסנו אל המגדל וטיפסנו בגרם המדרגות המתפתל. בראש המגדל מצפה למטפס תצפית נפלאה, הן על רמלה, והן על הארץ. המשכילים והחדים שבנינו ידעו לציין שרמלה הוקמה כעיר הבירה של ג'נד פלסטין במאה השמינית לספירה, בתקופה הערבית, בידי סלימאן אבן עבד אל מלכ. מדרש השם של העיר הוא בירת החולות, ומתייחס למצע הדיונות עליו הוקמה. בלעדיות ערבית נתונה להקמתה. מרום המגדל מעניין לחשוב על הפרשנות המרחבית שהובילה לקביעתה כבירת הג'נד. נדמה כי היא טוענת למרכזיות גאוגרפית, במערב נשקפת התותבת התל אביבית ליפו, ובמזרח אפשר לראות את הרי ירושלים, גם ביום בו הראות בעייתית. ניתן לחשוב על מיקומה של העיר כמשאלה של אוטונומיות. את מרכז הג'נד היא לא קובעת על חוף הים, באופן שאולי היה מקבע אותה כזרוע ימית של האמפריה הערבית. בתור בירה היא גם מתייצבת במרחק מירושלים, כאילו מבקשת לחתור תחת רידודה לכדי זו האמונה על הפיקוח על אל קודס. אפשר לחשוב עליה כמפרשת את המרחב דרך רשת הדרכים המחברת בין הערים שקדמו לה. מסקרן לחשוב עליה בתור פעולה של חדשנות מרחבית רדיקלית. הקמתה מסמלת קריאה מרחבית חתרנית לימיה.

 

התצפית מראש המגדל מזמנת הרהורים גם בקנה המידה של העיר עצמה. הפצע השיכוני שכואב בארץ כולה ניכר גם ברמלה. על כל תסמיניו, הפזרנות המרחבית, ההתכחשות האלימה לרחוב ולמורשת אורבנית מקומית. אחרי שהסדרנו את נשימתנו מהטיפוס, וכשמצינו את הרהורינו מראש המגדל ירדנו חזרה אל רחבת האתר. פורנזיק-איספקטור-סליב מצאה את הכניסה אל הריסותיו של המסגד.

 

סיירנו בין ההריסות. הביקור בין ההרסיות הוא חוויה לא קלה. רמלה של היום מפנה עורף לימי תפארתה.

לפני שעזבנו נעמדנו במרכז החורבה. ניסינו לחשוב האם שורות העמודים והקשתות הקיפו רחבה שהייתה מקורה, או שיצרו מקום בו הרחבה המרכזית היתה פתוחה אל השמים, מאפשרת פולחן באוויר הפתוח. הייפי הביע את דעתו שההזנחה הפושעת בה שרויות ההריסות המוסלמיות הן לא פרי מקרה אלא טקטיקה מכוונת שמטרתה לטשטש ולמחוק את זהותה הערבית של העיר. אג'נדות שמטרתן מחיקת זהויות אינן זרות לאדריכלות.

 

יצאנו מהאתר של המגדל הלבן והמשכנו לכיוון הכנסיה האנגליקנית. שאלנו באחת מבין רבבות המספרות שבעיר על הדרך הנכונה להכנס. בפנים פגשנו אדם שהיה עסוק בטיפוח עץ אשוח. שאלנו אם נוכל להכנס לכנסיה והוא אמר שעלינו לחכות לאבא שיפתח לנו. בהמשך התגאה בפאר יצירתו האשוח, אותו יציבו על גבי קונסטרוקציה צמודה לגדר הכנסיה. אמיר הביא את יאניס האורתודוכס שמטפל בכנסיה האנגליקנית. יאניס התגלה כראשון לסתלבטנים. ידיד אמת לניו גייט, שמחנו להכיר! בהמשך היום ראינו אותו בשוק, והחלפנו חיוכים.

בכנסיה התרשמנו מפשטות החלל. אם נשווה את היכלה להיכלי כנסיות פשוטים אחרים שראינו, שאינם נתלים בסטרוקטורות מורכבות אלא מצהירים בצניעות גאה על יושרם, מדובר בחלל מוצלח. יאניס הציע להדליק עבורנו את עץ האשוח. הסכמנו ברצון.

 

מהכנסיה האנגליקנית המשכנו לזו הפרנציסקנית, טרה סנטה של רמלה.

 

שם החלה המגמה המאכזבת של הגפת השערים ברמלה. שער גדול ובו כפתור הוביל לרחבה הבוהקת של הכנסיה. סקרנותנו הוליכה אותנו קודם כל אל הקלויסטר של הכנסיה. צורתו אינה רגולרית אלא דומה לזה של טרפז ישר זווית. את הקשתות של הלוג'יה אמנם אטמו חלונות אלומיניום וזכוכית, מעשה אותו אנו נוטים לבקר בכעס, אולם בקלויסטר הזה נעשה הדבר במידה מסויימת של טעם, כך שהמודולים בהם עובדים החלונות מחמיאים לאלו של הקלויסטר המקורי.

 

עלו עלינו בקלויסטר ומיהרו להרחיק אותנו ממנו. זה מחוץ לתחום נאמר לנו. בחזרה במסדרון הראשי פגשנו את נורמה, האחות שהובילה אותנו אל הכנסיה עצמה. באולם הפעילה עבורנו את סרט התדמית שהוקרן על מסך גדול שלא עושה טוב לכנסיה. את הסרטון תוכלו לראות בקישור:

 

 

https://www.cmc-terrasanta.org/en/video/church-of-st-joseph-of-arimathea-and-st-nicodemus-in-ramla-13734.html

 

 

הייפי זיהה את חתימת האילומינטי בצוהר העגול הגבוהה שבקצה האולם. מן הסרט אמנם למדנו שאת האולם מפאר ציור של טיציאן שנתרם לכנסיה ממדריד ומתאר את הורדתו של יש"ו מהצלב, אחת התמות אשר נקשרו במנזר. בדומה לכנסיה הפרנציסקנית שברחוב הפרנציסקנים בירושלים העתיקה, גם כאן נעשה שימוש בטכניקת ציור השיש. אמיר חיווה את דעתו שבטרה סנטה של רמלה ציורי השיש חובבניים בהרבה מאלו של ירושלים.

 

אף על פי כן, מדובר בכנסיה נעימה מאד, בה עבודות עץ מרשימות ומטופחות לתאי הוידוי והדלתות הגדולות, החדרת אור מוצלחת ואומנות מונומנטליות אומרות אדיקות דתית.

 

לפני שיצאנו פנינו אל נורמה בתחנונים. יואב חבש את כובע ה- sister magnet וניסה להפעיל את קסמיו. ביקש לעלות לראות את המנזר. נורמה סירבה ואמרה שהנזירות שם ולא יתאפשר לנו לבקר שם. אולי נוכל לעלות אל הצריח, שאל יואב. נורמה מיאנה. אנחנו רוצים לראות את החדר של נפוליאון, אמר לה יואב. נורמה הבינה עם מי יש לה עסק, וידעה שטוב מראה עיניים. יש את זה בסרט, היא אמרה לנו. יקח לנו הרבה זמן להתאושש מרצף הסירובים המביש. נאסוף את השברים ונתגבר.

 

אחרי שהצטלמנו עם עגלת המתנות של סנטה יואב ניסה בפעם האחרונה לפנות אל נורמה דרך האינטרקום של המנזר. היינו נחושים לבקר בחדרו של נפוליאון ולנסות להבין האם באמת ניתן להוריד מואזין שמפריע לישון בצליפה. זה היה אבוד. סירוב נוסף ניטח בפנינו. נורמה ניתקה עלינו ורעש הפתיחה של השער האלקטרוני סימל את תכניותיה להמשך היחסים. אף אחת עוד לא הראתה ליואב את הדרך החוצה בכזאת קרירות. 

מהמנזר הפרנציסקני הכיוון הכללי היה השוק. כבר לא היה כל כך מוקדם. בדרך עברנו ליד המנזר היווני האורתודוכסי. היה לנו טריז ונכנסנו בו. נזיר עבדקן קיבל את פנינו. לא עזרו כל תחנונים. הנזיר דיווח כי במקום נערכים שיפוצים שבגינם לא נוכל לבקר. אין הוא רוצה לקחת על עצמו את האחריות אם תפול לבנה על ראש אחד מאיתנו. מעבר לכך הפנה אותנו להתקשר אל הטלפון של המנזר ולתאם ביקור ביום שאיננו יום שישי. לא הצלחנו לרכך את הנזיר וסבנו על עקבינו.

 

יואב רטן כתינוק בן יומו - הבטחתם חמאם! צוות יעדי עומק לא אכזב ואמנם הגענו לחמאם. זה היה רגע של שברון לב.

חורבת החמאם איננה רק מוזנחת. הטיפול בחמאם משול להתעללות בגופה. כואב הלב. את המקדש לגוף, לנקיון, לפנאי וציבוריות ייחודית מקיפה גדר המונעת גישה אליו. כולו מלא בפסולת ועשבים שוטים, מקדש הנקיון מזוהם, מטומא לחלוטין. חתול רחוב רמלתי נח שם בצל. חיפוי האבן של המתומן המפואר במרכזו מצופה רפש ומפורק. המראה כה עגום שמתחשק לצעוק- למה?!. האם די בבורות כדי לדרדר מבנה חשוב כחמאם לחורבן זה, או שחייבת לבעבע שנאה כדי שפשע שנאה שכזה יתרחש? האם לא היה עדיף שאת מחיקת אופייה של רמלה היו משלימים עד תום, בלי להשאיר זכר לתפארתה? האם מותירים את נכסיה בחורבות למען יראו ויראו, לא להרים ראש לזהות אורבנית מקומית?

 

לפני שנכנסנו לשוק פנינו בעוד דרך צדדית, על יד בית מידות ערבי מרשים מאד שגם הוא זועק את עליבותו החדשה. על דרך עפר בוצית משובצת שלוליות הגענו אל כנסיה או מנזר ארמני. צלצלנו בפעמון חזור וצלצל, אולם רק כלב רצח אימתני נענה לצלצולינו. שערים מוגפים המשיכו להכות בפנינו. יריבנו הנצחיים החמדנים וצרי העין לא פתחו את הדלת בפנינו. עם אויבים כאלה, לא צריך אויבים.

עם אויבים כאלה, לא צריך אויבים.

 הסתובבנו מעט, מאוכזבים קמעה, בחצר בה מנקרות התרנגולות, ופנינו אל השוק.

שוק נהדר יש ברמלה. גם הוא סובל מהכחשה עירונית של עוול ועלבון. רצפתו סלולה אספלט מאיכות רעה. את הסמטאות המקורות בו מצלות קשתות מתכת גסות. גם תחת יחס מרושע זה זוהר הוא בעוצמתו. רשת סמטאותיו מתעקלת קלות בקו אורגני. הרעב החל להציק לחברי ניו גייט וחטאנו בקניית בורקס רמלתי אותו לקחנו איתנו לגן הנשיא. בדרך לשם התרשמנו מכמות מכובדת מאד של מזנונים המציעים סנדוויץ' תוניסאי, פריקסה. יואב התוודה שכנצר לתוניסאים מעולם לא טעם סנדוויץ' תוניסאי. בגן  יסמין ויואב התמוגגו מאיכותו השמימית של הבורקס. יואב טעה לחשוב שבירת הבורקס הישראלית היא חיפה, יסמין הכתירה אותו כבורקס הטוב ביותר שאכלה אי פעם. יואב נאלץ להודות שהבורקס הרמלתי לא רואה את זה של חיפה. הקראסט של הבצק מרטיט, האפשרות לקנות בורקס במידה בינונית, לא גדול ולא קטן, גאונית. הייפרט הסב את תשומת ליבנו לטיפול בתרד בפנים, מרוכך וגאה, זוכר שהוא תרד.

לא חסרים מטורללים בשוק של רמלה. האדם בתמונה חשוד להיות נאמן משמרות הזהב מהבוקר. על נקלה ניתן לעשות צחוק ממטורללים אלו על מוחצנותם הפראית. כנופיית ניו גייט מעודדת לעג לכל, בלי הבדל דת גזע ומין, ולמרות זאת ננסה לעשות כאן טייק שונה במעט. ראשית לגבי איש הבטיחות בדרכים. אם אמנם הוא אותו אחד מהבוקר וגם אם לא, אפשר לחשוב מה מוביל אדם לכזאת מסירות והקרבה למלחמה בתאונות הדרכים. לא מן הנמנע כי הדבר שמוציא אותו לרחוב אינו אלא שכול שאירע בכביש. אנו מקווים שלא כך הדבר, מכיוון שיש לנו סימפטיה לטרללן חייכני זה, ושהסיבה להטרלתו נובעת מאכפתיות והרבה זמן פנוי. זהו איננו המטרלל היחידי בשוק. נשים וגברים שונים מסתובבים בשוק וצועקים דברים של טעם, ייחולי מיתה ביסורים ומחלות סופניות, הצמדת כינויים של צוררים, כולם נשמעים חד וברור. וגם בכך תפארתו של השוק הרמלתי. הוא מסמל את מרכז העיר במסחר, וכן בהטרוגניות מכילה ואותנטית בה יש מקום גם לגזור באדם. יש בכך, בהכלת המטורללים בשווקים, דבר מעורר תקווה. סביבותיו של השוק גם מצביעים על אורבניות מקומית. בתי מידות שאולי שימשו משפחות סוחרים בעבר. החמאם, כנסיה, מסגד, אומרים שהיה פה שמח. מהשוק ניסינו את מזלנו במסגד.

נכנסנו בשער ולא היינו בטוחים לגבי מדיניות הכנסת האורחים ושעות התפילה. המתנו על המדרגות בכניסה לרחבה המשקיפות על מתקן נטילת הידיים המוצל. ניסינו את מזלנו בפניה למקומיים, שאלנו אם ניתן לבקר בפנים. הורו לנו לחזור מאוחר יותר, אחר שעת התפילה, בה יהיה צפוף יתר על המידה על מנת לערוך ביקור במקום. הסכמנו שנשוב מאוחר יותר. בדקנו מבנים מוסלמיים אחרים, אולם כולם נוספו לשרשרת האכזבות של בריחים סרבנים. 

 שבנו אל השוק, הפעם במטרה לשתות כוס קפה. בבית קפה קטן, שני שולחנות פלסטיק וכסאות כתר בין השוק למטבח, הזמנו קפה שחור. הקפה הגיע חם בכוס זכוכית ולווה בכוס פלסטיק עם מים צוננים. איש גדול מימדים שפרוות דוב לבן מזדקרת מחזהו התפרץ למקום וקרא לעבר הבעלים - מה אתה נותן לאשכנזים האלה לשבת אצלך, בהתיחסו אלינו. מהשולחן השני יצא יעקוב להגנתנו - למה אתה אומר שהם אשכנזים, הם דווקא לא אשכנזים. אז החל לשטוח את אילן היוחסין של הייפרט, אותו קבע ושפט לפי ראות עיניו. הוא קבע בבטחון שהייפרט בוכרי, או צאצא של רופא אמריקני שביקר בעירק.

דורון הדוב הלבן החליט לנסות איתנו משהו אחר והמליץ לנו ללכת לחומוס שהוא ספק הביצים שלו. הודנו על ההמלצה. הייפי העמיד את יעקב על טעותו. זיקה משעשעת נתגלתה בין הייפרט ליעקוב. יעקוב שעלה לארץ מעירק יושב בנס ציונה אותו הקימה משפחתו של הייפרט. ליעקוב הייתה בטן מלאה על הלררים, על בן גוריון, על הציונות, על הקיבוצים, על המערך, ועל אשכנזים בכלל. הוא אוהב ריב ומדון, דברי חכמים בנחת נשמעים. ידיעותיו רחבות, בהסטוריה וגיאוגרפיה. בצבא שירת גם כמתורגמן עם גששים. הוא שולט בערבית ויודע לזהות את ניביה השונים, לדוגמא את הניב השכמי. כיום הוא מתפרנס כנגר. על ראשו כובע קסקט ובאוזנו נתון עפרון ששתי קצוותיו מחודדות ונכונות לשרבוט. את פניו וצווארו העבים מעטר זקן זיפי מלבין-מכסיף והוא נוטה לחייך חיוך רחב, וכך לחשוף שן קדמית חסרה. מעניין היה לשוחח עמו, ולתהות האם הדעות אותן הוא מביע הן ביקורת תרבות מלומדת או תורת גזע מפותחת. נפרדנו מעל יעקוב, לחצנו את ידו ואיחלנו שבת שלום. התחלנו לחשב את הקץ ולתכנן את איגוף החומוס של חליל. החומוס היה על הכיפאק. מתבקשת השוואה לעראפת בירושלים הכבושה. לא נשווה בין השניים, לא נקבע מי מהשניים טוב יותר. לעראפת תמיד יהיה מקום שמור בלב. לא נכון יהיה להשוות בין השניים ולו רק בגלל אופיים השונה כל כך, מידות המקום ומידות התפריט, שאיפותיהן העסקיות השונות של כל אחד. החומוס של חליל טוב מאד.

אחרי החומוס מיהרנו לנסות את הכנאפה הרמלתי. היה מאכזב. רובו נזרק לפני שנאכל. בעודנו בוחנים את הכנאפה, התוודענו אל הילד היצירתי שבתמונה. הוא ממציא אופנים חדשים לרכב בהם על ההובר-בורד. ניו גייט מצדיעים.

 

 שבנו אל המסגד לנסות לבקר שוב. הפעם היו השערים סגורים. שעות הביקור נסתיימו. כך סיימנו את יומה הראשון של ניו גייט ברמלה. עלינו על הרכבים והתחלנו לחזור אל מעורותינו. 

 

נציין לחיוב שוב את מיזם "יעדי עומק" של ניו גייט על יום סיור פורה ומוצלח, ונבקש לנחם את אמיר על נפילתה של הבאט-מוביל למשכב. כפי שציינו נמנענו או מיתנו את הלעג והבוז לאנשים ה-'לא מאה' שראינו במהלך היום. ובסיכום חיבור זה רוצים אנו לחזור לרגע ולדון בהם. כאמור אין קל מלהגחיך את האווילי והאינפנטילי. אנו רוצים לחשוב שהאינפנטיליות בה חזינו, בזקנה המתנדנדת, ובמבוגר שמתמיד במשמרות הזהב, בקשיי הספירה של לבלרי רמלה, אינה אלא ביטוי של געגועיה של רמלה לימים אחרים, אולי ימי עלומיה.

 

היו שלום! 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

220419 מעגלים נסגרים בחיפה

May 20, 2019

29032019

April 6, 2019

1/15
Please reload

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now