שלום רב, וחג שמח
נספר בקצרה על הסיור של אתמול. אתמול ישו חגג יום הולדת 2017, והחלטנו לכבד את הזאטוט בנוכחותנו בעיר בה נהג להפוך בסטות, לעשות בלאגן, להסב לשולחן ולמות ביסורים. רובנו עסוקים עם פרנסה, ועמלים על הפרויקטים ללימודים. סוף הסמסטר מתקדם בצעדי ענק. לכן לסיור הספונטני יצאו רק נדב, יואב, ורכש חדש, איה, שהוכיחה עמידות מירבית בתנאי רטיבות חמורים.
ברם, רצינו לראות את כנסיית הקבר. בלבינו הצטיירה תמונה מרהיבה של הכנסיה גדושה עד אפס מקום, נזירים עבדקנים, דודות מרוסיה, כל העניין. הקצבנו לעניין שעה אחת, והתקדמנו במרץ אל כנסיית הקבר. אם עד עכשיו לא היה ברור, בחג המולד ירד גשם זלעפות בירושלים. אי אפשר להגיד שחודש דצמבר הוא מועד לא סביר לגשם שכזה. ואף על פי כן, אנחנו בשנה שחונה, וגשם שכזה איננו דבר שבשגרה. יואב הביא את מעיל ה-Wehrmacht שלו לכבוד הגשם. הייפרט הביא את מעיל הווטרן מויאטנם שלו, ואיה הייתה עם יוניקלואו של בעלה ונעלי ספורט. אחרי שחצינו את השער החדש, והתרשמנו מעץ האשוח המפואר והסינטטי המואר באור נגוהות, המשכנו אל נבכי העיר. בפניה הקטנה אל הרחוב של הפרנציסקנים, נמלכנו בדעתנו, והחלטנו לסור מהדרך אל כנסיית הקבר, ולבחון את המתרחש בכנסיה הפרנציסקנית האהובה, על קירות השיש המצויירים שלה וחרבו של גוטפריד, עליו השלום.
הרחוב היה מואר בנורות אדומות וברכות חג שמח. עלינו במדרגות אל הקפלה, אולם לא יכולנו להכנס. המקום היה מלא עד אפס מקום. גם ספסלי העץ נמלאו בחוגגים במעילים, אל קירות השיש נצמדו חוגגים נוספים. אל גרם המדרגות נשפכו עוד רבבות חוגגים, שמחים ומחייכים. ילדים קטנים וחמודים התרוצצו ועשו מהומה בינות לספסלים אל גרם המדרגות. באורו של חג התינוקות, כל ילד נראה כמו המלאך גבריאל, ומתחשק לשים אותם במכלי פורמלין ולהנות מהם כל עוד הם תמימים ובלתי מזיקים. אבא קרא דרשה בערבית, ומולו כרעו ברך צעירים בכותנות לבנות מבריקות. העיר באמת לבשה חג.
לפני שהמשכנו אל כנסיית הקבר, חשבנו לבדוק כמה מקומות נוספים. ניסינו את כנסיית סיינט מייקל, הקפלה הקטנה של דימיטרי, בהמשך הרחוב. דממה ועלטה. יתכן שדימיטרי חוגג עם שאר החבר'ה בפטריארכיה. החלטנו להמשיך. ראינו הזדמנות לבדוק את הפטריארכיה היוונית, אולם גם שם הוגפו השערים, ולא רצינו להפריע בחגיגות. הגענו אל כנסיית הקבר, מהכניסה העליונה. שער העץ היה סגור ונעול. יתכן שהקדמנו. יתכן, שהכניסה מצד אחד בלבד, עבור מהלכו של טקס. החלטנו לאגף את כנסיית הקבר מהצד השני. מול השער הזה הפכו חלק מחששותינו למורגשים יותר. העיר, לובשת חג או לא, הייתה יחסית ריקה. גשם אמנם ירד, חתולים וכלבים, כמו שאומרים, אבל בכל זאת, לא כל יום חוגג ישו יום הולדת 2017. גם בהמשכה של הדרך אל השער המזרחי של כנסיית הקבר, הייתה העיר די שוממה. ובהגיענו אל השער השני שוב נתקלנו בשער נעול. הגשם לא חדל והיינו אובדי עצות. תחת קמרון שער העץ המזרחי של כנסיית הקבר הסתתרה מהגשם אחות בשביס לבן שצלב אדם רקום בו. שאלנו אם תדע מתי נפתחת הכנסיה. היא אמרה שבשעה תשע. השעה הייתה שמונה וחצי בערב, והחלטנו לבחון התכנות שתיית קפה ואכילת עוגה בקלויסטר הקפה היפה, הסמוך. גם הכנסיה הלותרנית הייתה נעולה. על דלתות הכנסיה הגדולות היה תלוי שלט בגרמנית שהוגיע שהכנסיה תפתח לקהל הרחב בשעה תשע. מבעד לחורו של המנעול יכולנו להציץ ולראות צעירים פרוסים עורכים נרות.
לא אמרנו נואש, ניגשנו לבקש את הקפה בהוספיס האוסטרי, לשרוף את הזמן, עד שיועיל מישהו לחגוג בעיר הזאת. כל הדרך אל ההוספיס היו שערי כל החנויות מוגפים, מלבד מעט פיצוציות. חצינו את העיר צפונה, אמבולנס חסם את הדרך והגענו אל צומת הדרכים של ההוספיס האוסטרי. במסעדה שבה מבטיחים שאם לא היה טעים, לא צריך לשלם, ראינו משפחות נוצרים חוגגות. הכנסיה הרומנית היפה, היתה יכולה להיות אפשרות נחמדה, אולם גם היא הייתה סגורה. עלינו במדרגות וצלצלנו באינטרקום. שאלנו אם נוכל לשבת בקפה. האוסטרי בעברו השני של האינטרקום הצטער לבשר שהם לא עובדים היום. גם ככה לא רצינו. בבואנו לרדת בחזרה אל הרחוב, נתקלו עינינו בעיניהן של שתי עלמות. הן שאלו בעברית מדוע לא נכנסנו. הודענו להן שהקפה לא פועל. הן באו בשביל המיסה. אם כך, צלצלו בפעמון ובקשו להשתתף במיסה! מצבנו באמת בכי רע. החלטנו לשוב אל כנסית הקבר. אולי בנתיים תפתח. אולי הלותרנים יכניסו אותנו. גשם ירד כל הזמן.
שערי כנסיית הקבר לא נפתחו מאז שהלכנו. העלנו את הסברה, שלא חוגגים את לידתו של ישו במקום בו נקבר. יתכן. נחכה למועד חג אחר לראות את אם כל המחילות לובשת חג. עוד לא היה תשע, וחיכינו על צומת הדרכים שבין הכנסיה הלותרנית לכנסית הקבר. אדם קליפורני רטוב הגיע על מנת לשאול על כנסיית הקבר. הודענו לו שאנחנו חולקים את אותן הציפיות וניסינו לפייס אותו. למחרת תכנן ליסוע אל בית לחם, ובנתיים הרגיש מטופש מאד שהגיע לכנסיה נעולה. ניסינו לנחם אותו, ואמרנו לו שאנחנו לא מאבדים את תיקוותנו בכזו קלות. הוא הלך. החליף אותו צרפתי יהודי שגם קיווה לראות את כנסיית הקבר. השעה היתה כבר תשע וקצת והחלטנו לנסות שוב להכנס אל הגסטהאוס של הכנסיה הלותרנית. בכניסה ראינו נגני תזמורת נכנסים. רצינו להשתחל פנימה, לתקוע טריז, גלגלי המוח שלנו התרוצצו על הדאבל, כיצד נחדור? ואז ראינו אותה! חנה! ננסה לדבר אליה, אותה אנחנו כבר מכירים! זיהינו את חנה מאחד הביקורים בקלויסטר הקפה היפה, שם שירתה אותנו במסירות,עת גילגלנו איתה שיחה קלה. קראנו לעברה:
חנה!
ולכדנו את תשומת ליבה. קשה להגיד שהיא נראתה שבעת רצון כשראתה מי קרא לה. ניסינו את הגרסה שלהם - האנה! ארשת פניה, שסירבה לגלות מידה של שמחה על האיחוד המרגש הביאנו לחשוד שאין זו בכלל אותה חנה. שאלנו אותה - האין את חנה? הנני חנה, ענתה היא, ובאה להמשיך - אבל לא ברור לי... ולא השלימה את המשפט. זה היה כנראה צריך להיות משהו בסגנון של אבל לא ברור לי מאיפה פרא אדם רטוב שכמותך מכיר אותי, ואז נפלו לה האסימונים. לפתע חייכה במתיקות ואמרה, אתם הסטודנטים לאדריכלות? היכנסו, היכסנו. עד אותה נקודה בערב נקרו על דרכינו יהודים. המילה עשויה להרגיש לא במקום. יהודים. זה לא ישראלים. זה יהודים. אז פגשנו כל מיני כאלה, יהודים. ניתן היה להבחין בכמה מינים של אלה. במפגשים כאלה, קצת כמו לפגוש ישראלים בחו"ל, יש תערובת של שמחה ורתיעה. היו זוגות, צעירים ופחות צעירים, שיצאו לדייט רומנטי בגרסה הירושלמית של ליל חג המולד. עבורם היתה התפאורה מושלמת. ואם לא היו חבוקים ערב שלם, סימן שהם לא צריכים להיות יחד. היו צמדים של חברים או חברות. הרפתקנים ששום תפאורה לא תייפה את ריקנות חייהם, אולם תעלה יפה בזכרונם, כשבדידות תעיק עליהם. היתה בלשנית, שפגשנו על המדרגות אל הגסטהאוס של הלותרנים, שסיפרה על חוויותיה משנה שעברה, ועל מקום שמחלקים בו יין חם לעוברים והשבים. נודה שעניין היין קצת בלבל אותנו. כשכבר היינו בלובי הקטן של בית ההארחה, אחד מאותם יהודים עמד מאחורינו ושמע את שיחתנו. אל המיסה אליה אתם רוצים ללכת, צריך היה להזמין כרטיסים מראש. אנחנו מכירים את הבעלים, אח שלו. ניגשנו אל חנה ואמרנו שאנחנו רוצים כרטיסים למיסה. האם הזמנתם מקום? ענינו בשלילה, והיא אמרה בחיוך, שזו לא בעיה. מיד רשמה אותנו והעניקה לנו כרטיסים.
בדרך מהלובי אל הקפלה, דרך קלויסטר הקפה ניצתה שיחה עם יענקל'ה. יענקל'ה הגיע למקום מכפר סבא עם זוגתו כריס. אפשר לשער שהוא נולד יהודי, והיא, גרמניה מאיזור שטוטגרט, נולדה נוצריה. החיוך שלא מש מפניו של יענקל'ה העיד שהוא בכלל לא נגרר מאחורי בת זוגתו. נדמה כי הוא מתלהב מכל העניין יותר ממנה. הוא אמר שהמיסה תארך שעה, ושבעיניו נאה להתחשב בחוגגים ולא לעזוב באמצע אחרי שצילמנו אותם כחיות. גמלה בליבנו ההחלטה להשאר ולהאזין למיסה. עם זאת, תכננו לקבוע את מקומינו בקפלה כך שיאפשר מילוט חשאי, במידה וכל היום הולדת הזה יבוא ברע. שיחתנו עם יענקל'ה המשיכה. הוא סיפר לנו מעט על הכנסיה הלותרנית, על הדברים שמבדילים אותה מכנסיה קתולית. לאחר שהצגנו עצמנו כסטודנטים לאדריכלות, הפנה את תשומת ליבנו לנקיונה של הכנסיה, היעדר קישוטים ואמנות נוטפת יסורים ומוגלה. את הכנסיה אנחנו מכירים טוב. בביקור הזה היו מי שהרהרו על האבן המשונה המרכיבה את כתליה. אבן לבנה נוטה לאפור, שרובה מסותתת לכדי טקסטורה אותה אנחנו מכירים מהבטון המסורק. כיצד יש לסתת אבן שתראה כך? השיחה עם יענקל'ה נהפכה אינטימית והבנו שהוא שלנו. הוא סיפר על פעם שבמסגרת עבודתו הדריך קבוצה של אדריכליות אוסטריות. לקחנו את כרטיס הביקור שלו, ותייקנו סוכן רדום.
הבנו שהמיסה תתחיל רק בעשר וחצי, והחלטנו לבדוק שוב מה קורה בחוץ. חנה התירה לנו לצאת, אם הכרטיס ברשותנו. בחוץ לא קרה הרבה, משיח לא בא, כמו שאומרים. שבנו פנימה והחלטנו להתיישב. בתחיל ישבנו בשורה האחרונה, מתוך תקוה שדלתות הכנסיה יפתחו, ונוכל להמלט. לא נראה שהתכוונו לפתוח את דלתות אלו. עברנו אל הספינה השמאלית. שוב מאחור. בחללה של קפלה בחג המולד אפשר להרגיש לרגע יהודי. מי ששאלת יהדותו מעסיקה אותו, שיגש אל כנסיה בחג המולד. זה אחד המקומות שיהודי ירגיש בהם אורח או סתם זר. זו אינה הגדרה פוזיטיבית ליהדות, אולם היא מאד מורגשת. כל היהודים נאספו מלפנינו בירכתי הספינה השמאלית של הקפלה. עוד זוגות בערב רומנטי, משפחה, עוד משפחה בה האב חבש כיפה.
הבטיחו פירוטכניקה עם כיבוי כל האורות, א-לה חושך מצריים, והדלקת כל הנרות, אחד אחד. הרגע הזה הגיע לבסוף. מהאפלה הגיח חיוך מתוק, מי אם לא חנה, שהחליפה בנתיים את הז'אקט הרשמי שלבשה בקבלה, למעיל עור שחור ששיווה לה מראה של אופנוברית חסודה. חנה הגישה לנו נר וביקשה שנעזור לה בהדלקת בנרות. ביד רועדת הדלקנו את הנרות. המיסה התנהלה בגרמנית, אנגלית, עברית וערבית. היו כמה דוברים, גם גברים וגם נשים. הדיוק הגרמני אפשר את הסתנכרנות הטקס עם פעמוני הצריחים. בין תפילה לדרשה הפציעה התזמורת מאחור. המקהלה של הכנסיה ותזמורת Brass for Peace, מגובים על ידי האורגן. יכולנו להשליך את כל תכניות המילוט לסל. הטקס היה כיף. הבנו מהדרשה כשגזלו לנו את 'באנו חושך לגרש', אבל לא הרבה יותר מזה. המוסיקה הייתה ערבה על כל פנים.
אין ספק שישו הזה יודע להרוס מסיבות. כולם שמחים, לבושים יפה, והוא גורם להם לשבת מסודרים בשורות, ולהביט בו מתייפח על הצלב. יחד עם זאת, הפולחן הזה נראה טוב. חשבנו על טקסים ופולחנים המוכרים לנו מחיינו. הפורמט של טקסט מלווה בקטע קישור מוסיקלי עשוי להחזיר אותנו אל טקסי הזיכרון, מבתי הספר, או מהמקום בו גדלנו. איך הטקסים שלנו נראים ביחס לשלהם? זו השוואה לא מועילה כל כך. בואו נניח לרגע לטקסי הזיכרון האלה. מהם הפולחנים שלנו?
בסוף זה נגמר. התזמורת לקחה שוב פיקוד, והפעמונים בצריחים דינדנו. אחרי שקצת עמדנו כשכולם עמדו, קצת ישבנו כשכולם עמדו, ישבנים החלו להתנועע בכוונה לצאת. חלפנו על פניה של חנה והודנו לה, אולם היא הייתה עסוקה ורצה לטפל בדבר מה. איזו נערה אחראית! דרך הקלויסטר עברנו על יד סיר היין החם. לא עמד איש שהציע כוסית. יצאנו והתחלנו את הדרך חזרה. תודה לישו, תודה לפרוסים!
ותודה לאלוהים שעיבר את מריה!
נוסיף שבנתיים נודע לנו שחג המולד היווני אורתודוכסי מתרחש בשביעי בינואר. מבטיחים לעדכן
