top of page

210218 עם פרופסור דן בהט ומכון אולברייט במנהרות הכותל


שלום רב,

ביום רביעי האחרון יצאו צוות מצומצם מניו גייט אל מנהרות הכותל, לסיור בהנחיית פרופסור דן בהט. דור, אמיר ויואב ייצגו את הכנופיה. הקשרים הנרקמים ומתהדקים בין כנופיית ניו גייט ומכון אולברייט הולידו את שיתוף הפעולה, או שמא יש לומר הסתננות, שהייתה מסעירה עד מאד. לפני שניגש אל העניין נשתהה רגע ע המשמעויות האדריכליות של מה שראינו. הכותב של שורות אלו מנסה מזה שנתיים לקדם אג'נדה שקוראת ארכיטקטורה עירונית בתור כתב היד של הזכרון הקיבוצי, או באנגלית architecture as the manuscript of collective memory. האג'נדה היא ארכאית ומיושנת, מורכבת להבנה, חוטאת במיסטיפיקציה ומעוררת אנטגוניזם. תקצר היריעה מלהסביר את הרעיונות בפוסט אחד של הבלוג, נבאר בקצרה. הנחת היסוד שעומדת בבסיס האג'נדה היא הבחירה להבין את הארכיטקטורה בתור טקסט, ולא בתור שפה. וכך להעביר את כובד המשקל התיאורתי, ממסד הבלשנות של דה סוסיר אל ההבנה של טקסט שהתפתחה במחשבה הפוסט סטרוקטורליסטית. כלומר, הארטיפקט האדריכלי איננו מסמן שמחובר בקשרים שרירותיים אל מסומן עליו אנחנו מסכימים בברית חברתית, כי אם טקסט, אוטונומיה בעלת התנגדות פנימית לפרשנות אשר נפתחת בעקביות לפרשנויות חדשות. הבחירה לקרוא את האדריכלות בתור כתב היד נעוצה ברצון להדגיש את הראיה של אדריכלות בתור מעשה ידי אדם. יש בכך כדי להדגיש את המימד ההומניסטי של האדריכלות. זכרון קולקטיבי, עניין מדומיין ופוטנטי להכעיס. שני מושגים נוספים אלו דורשים פיתוח, הם בעלי משמעויות פוליטיות עמוקות, אולם נניח להם כרגע, בתקווה שאולי עם קריאת הפוסט יתבהרו מעצמם.

פתחנו בהתפלפלות אדריכלית וערטילאית, ואנחנו בכלל סיירנו עם ארכיאולוגים! מהן ההשקות בין ארכיאולוגיה וארכיטקטורה? לא מעט. חפירות ארכיאולוגיות בעיר העתיקה בירושלים, ומנהרות הכותל בפרט מעוררות קונפליקטים פוליטיים, ומחרידות מלחמת דת. כנופיית ניו גייט מתנגדת באופן עקרוני למלחמות דת, ומנסים לעקוב בסיורינו אחרי האנשים שמציעים מבטים שלא יציתו אותן. פרופסור דן בהט ומכון אולברייט נדמים כעמיתים מתאימים מבחינות אלו. התחושה הבולטת ביותר בסיור עם דן הייתה של חילוקי הדעות בין הארכאולוגים שונים על משמעות הממצאים. הסטטוס קוו של ארכיאולוגיה נדמה כחוסר הסכמה נוכח הארטיפקטים הנחפרים. כל נסיון לייצר רציפות היסטורית בינינו לבין התרבויות שעליהן מספרים הממצאים נידון לכשלון אם מבססים אותו על אתניות או דת. האחווה היחידה שיכולה להתהדק מהסטרוקטורות והשכבות התלת מימדיות שנגלות בנבכי האדמה של העיר העתיקה היא האחווה של בני האדם. כל הסיפור של היהודים עם הרודיון לא ברור בעליל. ואת כל הממצאים מעמתים עם כתביו של יוספוס פלביוס, שהיום היה מוקצה כבוגד. וגם אם שמים בצד את הנרטיב היהודי, הזכרון שמגלות החפירות הוא גם של פאגאנים רומים ושל צלבנים, שחלפו מהעולם והשאירו לנו מונומנטים, אקוודוקטים, רחובות ומצודות.

התאספנו בכניסה הדרומית אל מנהרות הכותל, אחרי שחצינו את רחבת הכותל שרמסה את השכונה המוגרבית. הכניסה אל מנהרות הכותל נראית כמו מה שמתאר ונטורי בתור בקתה מקושטת. לובי עם חובשי כיפה, עציצים חצי עייפים וברק מהרצפה שמספר שמנקים אותה לעיתים תכופות. מהלובי המצחיק של המנהרות מגיעים אל המנהרות עצמן. היינו שמחים לתאר בפניכם את תולדות החפירות באותה רמת פירוט אליה הגיע דן בהט, אבל הזכרון שלנו מוגבל מידי עבור המשימה. אל ירושלים העתיקה בתור תל חפירה הגיעו ארכאולוגים מאז המאה ה-19. כך שהמבנים הנחשפים, אם הם אקוודוקט, לחללים השונים שנצמדו אליו או לחומה ההרודיאנית בה נתקעו החופרים. וורן ווילסון הם שמות של שניים מהם, אבל היו עוד שמות רבים ולא את כולם אנו זוכרים. דן בקיא בתולדות החפירות.

לאחר שחצינו את הלובי המפונפן הגענו אל מסדרון אבן שתרקתו קשתית. דן דיבר על שני מסדרונות כאלו שהגיעו אל הר הבית. במהלך הסיור התקדמנו בשני צירים, דן תיאר אותם בתור הציר המאונך, לכותל, הפרפנדיקיולר והציר המקביל, הפרלל, בו סיימנו. בציר המאונך ישנן שתי דרכים תת קרקעיות. הדרך התת קרקעית הראשונה שנכנסנו דרכה הייתה הדרומית. די מהר עברנו אל הדרך הצפונית, שכללה שני מפלסים בניהם דילגנו.

דן סיפר על הפרשנות שלו לממצאים בהם פגשנו. לשיטתו מדובר בשכבה הרודיאנית ראשונה עליה נוספה שכבה מוסלמית מאוחר יותר.

יכול להיות שהאמת עם דן. עבורנו זה לא כל כך משנה. העובדה שאנחנו יכולים לשמוע כל מיני גרסאות להבנת אותו מבנה מוצאת חן בענינו. הדיאלקטיקה של אחדות סטרוקטורלית אל מול ריבוי אדריכלים מקבלת תוקף כשהולכים במנהרות הכותל. אנו ממהרים לשאול את עצמנו, מהם הערכים שהנחו את מי שבנה את החללים בהם אנו חולפים כעת. אולם ארכיאולוג שואל את עצמו שאלות אחרות. הוא צריך לקבוע מי בנה את המבנה ומדוע. המשיכו לחפור!

על גבי שני הצירים המתקדמים ממזרח למערב לכיוון כיפת הסלע התלבשו שלל חללים לאורך השנים. זה נחמד. חלקכם, אולי, בזמן שאתם מהלכים בחללים שמייצרת תשתית, מתרגשים. מפעלי מים, מחלפי ענק, כל אלו מייצרים חללים מונומנטלים. חלקם נטועים בטבע, חלקם מייצרים מבטים שממוסגרים עם האגרסיביות של תשתית. במנהרות הכותל לא ניתן להתעלם מהידיעה שמלווה את הצועד, שהוא מתחת אל האדמה. כל הזמן ששוטטנו מתחת לאדמה עם דן הוא ידע לקבוע מתחת למה באנחנו נמצאים בעיר העתיקה. זה היה מרשים מאד, והתאמת כיצאנו קרוב לכנסיית מריים המיוסרת של הרומנים בסוף הסיור.

אחד החללים הראשונים אליהם נכנסנו היה בית מרחץ, או מקווה. דן קשר בין שיטת סיתות האבן להורודוס.

מנקב בקיר נובעים מים ברציפות.

מהמקווה פנינו אל החלל שנחשף אחרון. ג'ו, אמריקאי מהיר לשון, קיבל את השרביט על החפירות במנהרות הכותל מדן ומנהל אותן על ידי רשות העתיקות.

בכניסה לחלל תלוי שלט המבקש לא לצלם את העובדים. החפירה באתר נתפשת על ידי רבים ככפירה חמורה, והעובדים מעדיפים להשאר עלומים. כיבדנו את הבקשה.

גם בעיתונות הפופולרית דובר בגילוי התאטרון הרומי למרגלות הכותל. ירדנו אל תחתית התאטרון הקטן והתבוננו בחלל. מדובר בחלל מרגש, כשהכותל ההרודיאני מאחור, בהליכה על פיגומי העץ, בינות לאבנים שנחשפו, ומסביב קונסטרוקצית פלדה אימתנית תומכת בדפנות שלא יקרסו על עצמן.

בירידתנו אל הזירה ראינו ארכיאולוג עומל על תיעוד הממצאים. בעפרון וסרגל קנה מידה הוא משרטט את האבנים שנחשפות.

התעתדנו לחזות בעימות ארכיאולוגי מן המעלה הראשונה. אולם המתגוששים והקהל החליפו תפקידים. קהל הצופים התרכז ברובו במרכז הזירה, בעוד ג'ו ודן, שני הניצים הילכו סביבנו אחוזי פאתוס. ג'ו פתח את הסיבוב הראשון בהצגה של הממצאים, תוך המנעות מהזכרת הפרשנויות השנויות במחלוקת. האם זה הוא תאטרון, הוא קטן, אולי היה זה אודיאון לקונצרטים, או אולי בולטוריום לעריכת דיונים? מימדיו הקטנים ושיפועו התלול מזכירים קתדרות אירופאיות, אולם הוא עשוי אבן.

ממרום במתו פצח דן בגרסתו. הוא חלק לג'ו את הכבוד של הסכמה חלקית עם הפרשנות המוענקת לממצאים, ומיד יצא במתקפה של ריתחה וזעם. קביעת הזמנים לא תתכן. בניית ההתאטרון הזה, מה שלא יהיה, מעולם לא הושלמה, ולא ניתן להניח כי נמצא אי פעם בשימוש. יתר על כן, לא ניתן להציע שזהו אודאון, שכן האודאונים המוכרים מהאימפריה הרומית היה לרוב מקורים.

היצרים התלהטו כשגם ג'ו טיפס אל רום הבמה. כשיצא ג'ו להגנת טענתו נידנד דן בראשו. לא יעלה על הדעת, ענה לג'ו, והתלוצץ באיום ברצח.

אז הגביר ג'ו את מתקפתו, כשדילג אל המקום שהיה אמור להיות הבמה. דווקא שם יכל להצביע על ממצא שתמך בגרסתו של דן, שבניית התאטרון לא הושלמה. האבן שנחשפה לאחרונה בחפירה ממוקמת היכן שבמה הייתה צריכה לעמוד, והיא איננה מסותתת ובולטת כקוץ בבשר הטענה של ג'ו. דן מתעקש שהקשת מעל היא מהתקופה האומאית, ונבנתה מעל התאטרון. ג'ו סבור שהקשת והתאטרון שניהם מהתקופה הרומית המאוחרת, ושיתכן שהתאטרון מאוחר לקשת.

בחיוך של מנצחים סיים ג'ו בכך שאמר שבקרוב ישובו הניתוחים מהמעבדות ושאלת התיארוך תגלוש אל השדה המדעי. נותרנו נסערים, מוקסמים ומבולבלים.

בעקבות דן יצאנו מהרחבה של ג'ו. ביציאה ראינו תלויים שרטוטים המתעדים את הגילויים.

נכנסנו לחלל נוסף. כאן כבר מזייף הזכרון ואין באפשרותנו לנקוב באפילו פרשנות אחת לתפקידו של חלל זה. חגורות פלדה צרות רתומות לאבנים מסויימות בחלל. האבן שבראש המשקוף מבוקעת לשניים ונתמכת על ידי זוויות פלדה.

את חלל זה חלקנו עם מבקרות דתיות רבות. משעשע היה לראותן מתרוצצות בחצאיותיהן ופיאותיהן סביב העמוד הדורי שבמרכזו.

אחרי החלל סובב העמוד התחלנו את הציר השני של הסיור, במקביל, הפרלל.

התמצאותו של דן ביחסים שבין העיר החפורה, בה הילכנו וזו שמעליה הייתה מפתיעה ומסעירה בשלב זה. אחד הפרטים המעניינים בתאוריה של דן הוא בתקופה הממלוכית. לשיטתו של דן הממלוכים הגביהו את העיר העתיקה בתל מלאכותי, שכיסה את כל החללים בהם עברנו באותו יום, וקבע את גובה של העיר העתיקה בגובהו של הר הבית.

הפרלל מתקדם צפונה עם אבני הורודוס. בדרך פגשנו בנשים מתפללות אל האבן באדיקות. ברחבה קטנה חפורה נעמדנו מול האבן הגדולה ביותר שנחפרה. אורכה 14 מטרים. דן ידע לקבוע גם את משקלה. הורודוס הזה היה חזיר לא קטן.

דן גם טוען שהמבנה השאפתני ועצום המימדים שהחפירות חושפות מעולם לא הושלם, ושיש לו את ההוכחות לכך. לאורך הדופן נצמדו סטרוקטורות נוספות. כשעברנו על יד אמת מים חצובה ידע דן לתאר כיצד תועלה כשפגש אותה הקיר.

אבני קיר בסיתות של פספרטו משולש, סיתות הרודיאני שלא נמצפה בשום מקום אחר. הממצאים מראים שחלקים מהקיר היו למעשה סלע קיים שסותת כך שיראה כלבנה שהונחה בקיר. ושם הצביע דן על ההוכחה שלו לאי השלמת הבניה. מי מכם לא שמע על בית שנראה כאילו ננטש באחת, כוסות הקפה מונחות על השולחן, עודן מהבילות. כך הותירו בנאי הקיר את המלאכה.

ראינו גם מחצבה ובה נחפרו לא עד תום לבני קיר נוספות. הורודוס הפעיל שני כוחות מסתתים. אלו שחצבו את האבן בצורה גסה במחצבה, ואלו שהשלימו את סיתותן על גבי פיגומים אל מול החומה הנבנית. אלו המלאכות שידעו אז בארץ.

מהנקודה בה מסתיים סיתות הכותל המשכנו בנקבה חצובה בעלת אופי אחר. נקיק מתפתל בעדינות שלא היה ברור האם הוא חצוב או טבעי.

לקראת סוף המסלול הגענו אל מאגר מים חצוי בקיר. חלקכם אולי זוכרים את הפוסט שנכתב ברישול חינני אודות אותם ימי חודש יוני בשנה שעברה, עת פקדנו את כנסיית אקו הומו בויה דלורוזה. אז הכתרנו את הקריפטה של המנזר לקריפטת הקריפטות. ובכן, מסתבר שהיינו בצידו השני של הקיר שחסם את מאגר המים שמתחת לכנסייה. מי שמעוניין להזכר יכול לחפש את הפוסט תחת הכותרת "0607".

במאגר המים הדגים דן בעזרת מתנדב סדרתי את העקרונות הקונסטרוקטיביים שהנחו את הרמת הקירות אותם ראינו. משם לא ארכה הדרך חזרה אל מפלס העיר.

ושוב השתנה אופי החפיר בו הילכנו. במנהרה חפורה בגסות ראינו את קרני השמש מתגנבות פנימה.

בחוץ התפזרו כולם. אנחנו המשכנו כהרגלינו אל שולחנותיו של עראפת.

חברי ניו גייט מבקשים להודות למכון אולברייט על ההזדמנות הנפלאה, לסייר במנהרות הכותל בהדרכתו של פרופסור דן בהט, שניהל את החפירות באתר במשך שנים רבות.

כולנו תקוה שנוכל לקיים שיתופי פעולה בעתיד.

החפיר


bottom of page