זמן רב עבר. ניו גייט שבו לחרוש את רחובות העיר. כל החברים סיימו את חוק לימודיהם, לפחות בצורה רשמית. כעת, לאחר חודש מרתונים קשוחים, אנחנו מאוששים כדי לשוב לטייל. בואו נדבר על מזג האוויר. היה מאד חם היום. שיבל כרמי מנסור אמר בבוקר ששרב ועומס חום קיצוני. הוא לא טעה. היה מאד חם. בחום כזה ובהילוך הנמוך של התאוששות צעדנו הבוקר. יצאנו מאוחר. אחרי תשע וחצי בבוקר, בכוונה לבקר באתר אחד ואולי בשני. צמצום היעדים השרה עלינו נינוחות ועצרנו לקפה בדרך. קפה ומיץ בהרכבה עצמית.
מהקפה על פארק המסילה המשכנו אל המבנה של חברת החשמל. אמיר דאג לתיווך הביקור. לאחר שהגענו אל שער הכניסה אל מתחם המתקן של חברת חשמל, קיבל את פנינו ארז. ארז הוא מהנדס חשמל שעובד גם במתקן הזה של חברת החשמל. המבוגר האחראי חילק לכולנו קסדות לבנות שהפכו בין רגע לאטרקציה משגעת. אחרי שחבשנו את הקסדות והצטלמנו כמות מספקת של סלפיז לשלוח להורים, יכולנו להתכנס כדי לשמוע מה שהיה לארז לספר. הוא סיפר שהמבנה נבנה על ידי יוריפידס מברומטיס. שם כבד. איש עסקים יווני שבשנת 1914 העניק לו נשיא עיריית ירושלים העות'ומאני את הזיכיון לספק חשמל לתושבי ירושלים ברדיוס של 20 קילומטר מכנסיית הקבר. חתיכת מרכז להספקת חשמל. מברומטיס נאבק בבירוקרטיה, בחבל ארץ שידע תהפוכות שלטוניות. בשלב מסויים משך את ידיו מהליכי המשפט להכשיר את הזיכיון תחת המנדט בריטי. וכעבור תשע שנים, אחרי הליך משפטי ממושך, אושרר הזיכיון שלו גם תחת המנדט הבריטי. הבעלות על הזכיון הייתה אז של חברת בלפור-ביטי. מאוחר יותר היה הזכיון בידי חברת החשמל המזרח ירושלמית. הזכיון ניתן ל44 שנים עם אפשרות הארכה ל-16 שנים נוספות. בשנת 1929 החלו גנרטוטרי הדיזל להפיק את החשמל. ב1948, חדלה התחנה להפיק חשמל. בשוך הקרבות שבו הטורבינות להסתובב.
מי תכנן את התחנה אתם שואלים? שאלתם שאלה טובה, כמובן. אולם אין לה תשובה חד משמעית. ככל הנראה, מי שתכנן אותה היה בניימין חייקין. במסגרת סיורי ניו גייט ביקרנו בשני מבנים של חייקין. בית לוי אשכול ומלון המלך דוד. השני היה לפני יותר משנה. מי היה מאמין. מעל הכל אפשר להגיד שחייקין מוכיח שהוא יודע להתמודד עם בניינים מסוגים שונים ובגדלים שונים. יום אחד נראה גם את העירייה שתכנן בחיפה. כולם אומרים שהוא אקלקטי להכעיס. אנחנו רוצים לנסות לראות אותו מבעד לזה. בכלל לא בטוח שחייקין תכנן את תחנת הכוח של מברומטיס.
ביקשנו מארז שיספר על התהליך שעבר הבניין על מנת שיתאים לדרישות חברת החשמל בשנות ה-90. ארז סיפר שהנחיות השימור הורו לשמר רק את מעטפת הבניין. כך התאפשרה הריסת הפנים ובניית פנים חדש לבניין. מסופר שבשנת 1948 צופה הבניין בטון על מנת להגן עליו מפגעי המלחמה. ארז סיפר כיצד חסמו את הבניין עם ברזנט ירוק ובעזרת התזה של חול ניקו את האבנים. אנו תהינו על טיבם של הזגוגיות בחלון. הן היו חלביות במידה שלא איפשרה לזהות עצמים בחוץ, וסיננה את האור שיכול להאיר את רוב חלקי המבנה ללא תאורה מלאכותית, בחלק ניכר משעות היום. האם זו אקולוגיה, או שזוהי נדיבות, של חייקין למהנדסים בתחנה. התחנה מונומנטלית, סימטרית. אופייה התשתיתי הקנה לה חללים רחבים וגבוהים מאד. לפני שנכנסנו אל ההיכל המרכזי של מברומטיס, נהננו לדמיין כיצד מקבל אליו המבנה פעילויות שונות מהפקת חשמל או המרת מתחים וזרמים. לא היינו הראשונים לחשוב כך. בשנת 1994 בוצע בה המחזה רומיאו ויוליה בשיתוף פעולה בין תאטרון החאן מירושלים ותאטרון אל קאסבה מרמאללה. בחלק מתהליך ההשמשה של המבנה נחפר, אתם יכולים לנחש, החפיר. אורכו של המקטע שמיוחס לחברת החשמל הינו כמה קילומטרים, והוא נמשך לאורך דרך חברון. אם לא די בכך, חברת החשמל, חישמלה את החפיר. לטענתם, דרכו מגיע החשמל במתחים העליונים אל תחנת המשנה, ודרכו יוצאים המתחים הגבוהים. או משהו כזה. מאד מבלבלים שמות התואר שמצמידים למתחים. לא יאמן, איזו זכות.
חתך הרוחב של המבנה מזכיר חתך של בסיליקה. אולם המפתח בין הקירות החיצוניים כה רחב! ארז תיאר את התקנת הקונסטרוקציה בפנים המבנה. תקרת הרלסים העידה על גילו של הבניין, ואותה תמכו מסבכים שלא השאירו את בון שלנו אדיש. את המסבכים תמכו עמודי פלדה, קורות I איתנות. בון ליטף את הקורות. רצועה שאמורה להמשך לאורך מרכז החלל מורמת מעל ומאפשרת חדירת אור. באודיטוריומים של בצלאל אמרו לנו שזוהי קומת תאורה. Clerestory. מחווה מלבבת, ללא ספק. אולם כשניגשה חברת החשמל לטפל מחדש באירגון חלל הפנים של המבנה, חולק החלל המרכזי האדיר הזה לשניים, בקיר שיורד מקומת התאורה. ארז הוא איש של בטיחות והוא ידע להסביר לנו את האופן בו הם מבודדים כל כניסה של הכבלים למעבר בקיר. ארז ידע לספר על מתחים וקילו-וולטים וזרמים במספרים מאד משכנעים. ואנחנו באמת רוצים להודות לו על הרצון הטוב. מילים כגון תלת פאזי עוררו אותנו מהרהורינו על חשמל, ואז יכולנו להצטרף לשיחה. אם אינני טועה, החדר הראשון אליו נכנסנו הוא ההיכל של מסדר מתח עליון. שזה נהדר שיש למסדר כזה היכל בירושלים. מתחת למצחיית הקסדה יכולנו להתרשם מעמידתו של המסדר. יופי של מסדר. ארז הזהיר אותנו מקולות נפץ שמופקים כשמוחלף זרם. לצערנו לא זכינו לשמוע אותם. מה שכן שמענו, היה זמזום החשמל. בכל רחבי תחנת המשנה נשמע הזמזום הזה, בעוצמות שונות.
מההיכל הראשון המשכנו אל חדר נוסף, שאיננו זוכרים את שמו ותפקידו של המתקן החשמלי שיש ממנו יותר מעותק אחד. חלק מקוראינו ודאי לא ישמחו לדעת שרוב הציוד במתקן הוא מתוצרת AEG. נו, שוין. חלק זה של הבניין הוא השארית של החלל ההוא. היעדר קומת התאורה לא שולל את טעמו לגמרי. ההליכה לאורך המסדרון הארוך, לאורך הפתחים הגדולים והזכוכיות החלביות נעימה. אפשר לדמיין מהנדסי חשמל עם גלימות נזירים וקרחות יזומות, מהלכים לאורכם ומהרהרים בהפרש פוטנציאלים למקצבם המדוד של הפתחים. כאן נשמע זמזום החשמל החזק ביותר.
החלל הבא היה השנאים. הנגדים. הנגדים השנאים. הדברים האלה נישאים על גלגלים שנתונים במסילה. לצורך תחזוקתם ניתן לשנע אותם על הפסים אל מחוץ למבנה. בזכיון שקיבל להקמת התחנה, מברומטיס נתבקש להקים גם רכבת קלה לרחבי ירושלים, שתהיה מונעת בחשמל. הרכבת הזאת לא מגיעה רחוק. חלל זה נראה הכי חדש מהחללים השונים שראינו. אומנות בטון תומכות במפוחי ענק שנועדו לינוק חמצן במקרה דלקה.
לאיזה מסדר שייך חדר זה? האם זה חדר מסדר מתח עליון, מסדר מתח גבוה? זה החדר של הנגדים השנאים. מסדר נגדים אולי. המשכנו אל מרתפי הבניין, מתקרבים עוד פסע אל החפיר. בין דפנות בטון מאסיביות ועמודי בטון שמנים הלכנו. מי שראה קומות טכניות בחייו ידע שהמרתף הטכני הזה נקי. לא ברור מי טורח לנקות אותו, אבל הוא נקי. בכמה הזדמנויות אמר ארז שהתכונות של תחנת המשנה החדשה (מסוף שנות ה-90) מאפשרות לה להיות בלתי מאויישת. זה מרשים, אולם אנחנו ראינו כמה עובדים במקום. המצאותם גרמה לנו לתהות אם הם חורגים ממנהגי תחנת המשנה או שאולי התחנה באמת אינה מאויישת, והם אינם אישים. על גבי מדפים של מה שנראה כאלומיניום, להם קוראים עובדי חברת החשמל סולמות, נפרשו הכבלים. הצבע הלבן המסוייד על קצוותיהם נועד לבודד, למנוע הולכה. במחילות הכבלים הרחקנו עוד ועוד עד שהגענו אל הכניסה אל החפיר. ארז הודיע שאנחנו כמעט מתחת לרחוב והצטער לבשר לנו שהחפיר הוא תחת אחריות מסגרת אחרת בחברת החשמל, 'המחוז'. תחומי האחריות השונים מנעו מאיתנו לחזות בחפיר. שערי החפיר כוסו בחומר מעכב בערה.
ביקשנו מארז שיצלם תמונה קבוצתית שלנו. אנחנו מאד מודים על הרצון הטוב. יצאנו ממרתף הסולמות ועלינו אל פני הקרקע. סבנו את הבניין ופגשנו את שאולי. שאולי הוא הגנן של התחנה. הגינה די בנאלית. לנו יש מקום בלב לברושים התמירים. ממערב לתחנת המשנה נעצרנו. ארז אמר שבימים בהם נבנתה התחנה, נהוג היה לבנות גם בית למנהל התחנה. הגענו אל הבית הזה. אנחנו רוצים לחשוב שגם את בית זה תכנן חייקין. אריחים מקוריים וצבעוניים מונחים על הרצפה.
שתי מחוות אדריכליות שבו את עינינו בבית. הדרך המרוצפת המובילה אל הבית פוגשת קודם כל חלל פתוח ומקורה. החלל מחזק את הקומפוזיציה של הבית. זה יפה, להסיג אחורה את הכניסה ולהשאיר את הגג. בקיר הפונה אל תחנת המשנה ישנה מצחייה זיזית, עשויה בטון ומעוגלת הצורתה. מצחיית הבטון חיפתה מעל כניסה שהזהירה מנפיצותו של מימן שנמצא מאחוריה. אם רוצים אפשר לראות את תחנת המשנה של חייקין כהצהרת עמדה, אפשר לעשות את זה. עם אור כזה צריך לעבוד במפעל. בבית כזה צריך לגור מנהל המפעל. גשו לראות את תחנת המשנה, היא מעניינת.
ביתו של מנהל תחנת המשנה נהפך לחלל בו מנהלים דיונים וביקורים רשמיים. זה לא עשה לו טוב. מיחמים גדולים וכוסות חד פעמיות מחכים למי שישתה מהם. על הקירות תלויות תמונות טובות בשחור לבן על גבי קאפה שקיבלה בטן. התצלומים מרתקים, הם מראים את המבנה כשעוד היה תחנת כוח. הצלם היה מודע לאיכויות האור שניתן להפיק במקום וניצל אותן היטב. התצלומים הם מן הסוג שגורם לאדם לחשוב שפעם היה פה שמח.
חזית לשימור
מבחוץ יכולנו לראות מאגר מים שנחפר בתחנת המשנה כדי לאפשר כיבוי של שריפות, ואת פסי הרכבת שמובילים אל הנגדים השנאים. לא הארכנו את שהותנו. אחרי שפגשנו עוד פרצופים בתחנת המשנה, הודנו מקרב לב ויצאנו. מחוץ לתחנת המשנה ישבנו לדון בהמשך תוכניותנו. השעה הייתה כבר אחרי מחצית היום, וכמו שכבר כתבתי, היה חם. החלטנו לוותר על הביקור במנזר אברהם בהר המשחית, ולהשמיך ברגל אל העיר העתיקה, לאכול אצל אהרל'ה.
אצל אהרל'ה, אכלנו גם שבענו, ומשם המשכנו אל נוטרה דאם. לציין את סיום הלימודים בכוס יין וגבינה. הפעם בחרנו במסלול הספרדי. זה הסתדר עם הגיטרות הקלאסיות שניגנו ברקע בחוסר טעם. הגבינות והיין היו לרוחנו. כך, בהילוך נמוך, החזרנו את ניו גייט לפעולה. צפו לבאות.
