מה נאמר ומה נגיד? מוזמנים להאזין לשיר היפה, 'מסיבה בחיפה'. ואז נדבר על המסיבה, מה זה מסיבה, קארנבל, שהיה לנו בחיפה. חיפה היא יותר ממה שבן אדם אחד יכול לשים על הצלחת ביום אחד. אין ספק. דרוש יותר מיום אחד כדי להכיר את חיפה. על כן, גם כשמתחילים לתאר את מה שהספקנו לראות ביום אחד, ברור שנשוב אל חיפה. לפחות פעם אחת. אמיר, צאצא לשושלת דגי סלמון מרוקאים, עבר לא מזמן עם בחירת ליבו לדירה יפה מעל ואדי ניסנאס. אנחנו פגשנו אותו ברחוב הפרסים, מתחת לבית הספר של הנזירות נצרת, ליד הקונסוליה הרוסית. יואב הגיע ממעון הוריו בצפון, יסמין ובון שלנו הגיעו ברכב החגיגי של הייפי מנפת מרכז. בשעה עשר כבר היו כולם ערוכים להסתער. שעת הש' - 10. לפני שאתם ממשיכים לקרוא, שבו. החברים הביאו פה בציר תצלומים מעל הממוצע. האם זה האוויר החיפאי? הגשם שמנקה את ערפילי הסרטן מעל העיר? רוח החג השורה על האוויר? זה זמן טוב לטייל ולראות את הארץ. צאו וראו.
הכנסייה הראשונה בה ביקרנו הייתה סנט אליאס של הפטריארך היווני אורתודוכסי של ירושלים. הכתובת היא רחוב הפרסים 3, פנימה. לא פשוט למצוא עליה מידע. כלומר, אני לא מצליח למצוא עליה שום מידע. אבל היא הייתה פעילה מאד. כשאנחנו נכנסנו התקיימה מיסה בהרמוניה טובה. החברים סחטו את הדק המצלמה במרץ ולאו דווקא במקצב המיסה.
אפשר לנחש שהאדריכלים המעורבים מכחישים את מעורבותם הדבר הזה. איך מתארים את מה שראינו? הקומפוזיציה של הנפחים הייתה משונה מאד. הקפלה משהו בין מרכזנית לבין פונה אל אפסיס מושטח יווני מסורתי. הכמרים עמדו בצפון עם הפנים דרומה ואליהם הצטרפו אנשים מהמקהל לשיר. פנים הכנסיה עדיף בהרבה על החוץ. ריח הקטורת עמד באוויר ושירת המאמינים הייתה ערבה. האווירה הייתה אינטימית ואדוקה. לא רצינו להפריע אז יצאנו די מהר. בחוץ השתרכו יהודים מבוגרים, אנשי מקהלה, לקראת קונצרט בו הם ישתתפו. לצד הקפלה מזדקר חרוט לא ברור בצבעים עזים הבולט מעל חיבור בין הקפלה אל אגף אחר. בקומה השניה או השלישית של האגף שחובר אל הקפלה נפתח חלון וממנו יצא אלינו איש כנסיה עבדקן. אמיר שאל אם יוכל לספר לנו מעט על הכנסיה. כשזקנו מתבדר ברוח כצמתה הארוכה של רפונזל, ענה שכעת מתרחשת תפילה, אין להכנס ואין להפריע. מאוחר מדי, ותודה על הדגים. היהודים והיהודיות המבוגרים בדרך אל הקונצרט נראו אבודים ויואב ניסה לעשות להם נס של חג מולד. שאר החבורה המשיכה במנוסה, ויואב הצטרף במהרה.
מסנט אליאס אצה לנו הדרך אל דרך אלנבי 13, שם שוכן מעון הלב הקדוש. גם אודות מבנה זה לא פשוט לקושש מידע. אתר האינטרנט שלו מושבת, אולם הם זמינים בפייסבוק בכמה עמודים ויש את דף המידע הזה. של משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. בדף המידע נכתב שהמוסד הוקם בשנת 1976 ושבין כתליו מטופלים כשישים דיירים ערבים ויהודים עד גיל 21, שמגבלותיהם הופכות את חלקם לתלויים לחלוטין בעזרתם של אחר. שישים הדיירים מטופלים על ידי צוות של שמונים וחמישה עובדים ועובדות. הטיפול הוא רפואי וחינוכי. במקרה זה, הבושה על חוסר המידע היא שלנו, כפי שהיא צריכה להיות של העיר חיפה. קל להניח כי בניין סימטרי מרשים זה לא נבנה בשנת 1976, אולם המידע איננו נגיש. תולדות העיר חיפה הן חריגות בנוף המזרח תיכוני שלנו. היא איננה קשישה כיפו, ירושלים, חברון או שכם, אולם היא גם איננה צעירה כחריש הנבנית בימים אלה. כשמהלכים בינות למבניה מהמאות הקודמות עלולה להתעורר באדם עגמומיות. חג החגים, דוכני רחוב המולה רבתי לא יועילו.
מה הסיפור שלך חיפה, ומי מספר אותו? על כל פנים, לאחר שצלצלנו בפעמון המוסד נפתח בפנינו השער הראשי. דרך הובילה אל מדרגות שבראשן בוטקה ממנו יצא אלינו שומר במעיל ניילון שחור וזקן שחור. הוא איננו יכול להרשות לנו להכנס ובטח שלא לצלם. מהמרחק יכולנו להתרשם מהלוג'יה המאווררת. המשכנו.
ברחוב המרוניטים 2 נכנסנו אל קתדרלת סנט לואי המלך. אמיר היטיב לעשות עבודת שטח לפני הסיור. בכנסייה נקבעה לנו פגישה עם כומר הכנסייה, יוסף. צעירים מרונים קיבלו את פנינו בחמימות והזמינו אותנו לשבת על כסאות כתר ליד עץ האשוח. עד שהכומר התפנה לשוחח איתנו, ניצלנו את הזמן להצטלם במגוון טכניקות על יד העץ. לא כל יום ילדים יהודים כמונו יושבים בצל עץ אשוח מקושט. זאת הייתה הזדמנות להתרשם ממעטפת הכנסיה, עשויה לבני כורכר בצבע עכור. עם הזמן אנחנו מגלים סימפטיה לחומר זה. אולי אפשר לומר שאבני כורכר היא אחד החומרים המקומיים של יושבי הארץ. לאורך החוף אפשר לבנות בכורכר. מסביב לכנרת וברמת הגולן בבזלת. האם יתכן היום בניין מעניין שיבנה מאבן כורכר? זה יכול להיות מקסים.
אחרי המתנה קצרה ניגש אלינו הכומר יוסף. מהמארחים האדיבים שהיו לנו. אחרי סיבוב קצר בפנים הקפלה התישבנו יחד על ספסלי הכנסיה לשיחה. בנועם פרס בפנינו הכומר את תולדות המארונים. ההיסטוריה המארונית כאובה, ומתחילה בימים שאנטיוכיה הייתה מקום שאת גבולותיו ניתן לשרטט על מפה. מול הכניסה לכנסיה ניצב פסל של הקדוש שרבל אותו אוהבים בחיפה. הקפלה יש דיוקנאות של הקדושים מארון ולואי. מארון היה נזיר ארמי במאה ה-4 לספירה, שקיבץ סביבו עדת מאמינים מכובדת. חילוקי דעות על אופיו של ישו הובילו לטבחים אכזריים במאמינים. יוסף סיפר כיצד מאז ועד היום אכזריות לא הרפתה מהקהילה המארונית. הסיפורים של יוסף היו מרתקים והזכרון הדולף שלנו לא יאפשר למסור אותם כלשונם. הסיפורים מרתקים, מכיוון שהם מדגימים את קיומה של עדה וקהילה שחלוקות לאומיות וגיאוגרפיות מתערערות מולן. ממלוכים וצבלנים באים והולכים, המארונים נשארים. הלשון בה הם מתפללים היא סיריאנית, או ארמית סורית. נעם לנו המפגש עם יוסף ונשמח לפגוש אותו שוב ולבקר באתרים מארונים נוספים בעתיד.
בכנסיה סיפר לנו יוסף על תולדות הכנסיה. היא החלה להבנות בשנת 1883 בהוראת איברהים נסראללה וסלים חורי, והושלמה, לאחר עיכובים בשנת 1889. סלים הגיע לחיפה בשנות השבעים של המאה ה-19, נצר למשפחה המארונית עטירת הנכסים והקרקעות. הכנסיה הוקדשה לקדוש לואי, לואי התשיעי מלך צרפת שחי בין השנים 1214-1270, ודאג לחופש הפולחן של הקהילה המארונית. מסירותו הדתית, מאבקו לזכויות נוצרים שונים והשתתפותו במסעות צלב העניקו לו את התואר קדוש. יוסף, המארח שלנו היה מהמנצחים של מבצע השיפוץ הנרחב בכנסיה, שכלל את שיוף הטיח מקירות פנים הכנסיה, שיפור פני המזבח וציור האיקונה על הכיפה, על ידי אמן חובב רוסי.
מכנסיית כורכר אחת המשכנו לאחרת. בית החסד, או א-סיידה, בשדרות פלי"ם 10 משמשת היום כמוסד שיקומי לאסירים. יחד איתנו הצטופפו בה עולי רגל רוסים, שהביעו עניין בעיקר באפשרות להצטלם על רקע עלומת האור שבקעה מהפתחים העגולים בדרום הקפלה על ה-Nativity Scene בכנסיה. א-סיידה היא כנסיה יוונית קתולית. קירותיה העכשוויים של הכנסיה הזדקרו בלילות שנת 1862. הערמת קשיים חוקיים מצד השלטונות העות'מניים הקשו על זכויות הבניה של היוונים הקתולים ועל מנת לעקוף מגבלות אלה היה עליהם לבנות בלילות. לא רק הציונים חשבו על בנייה בלילות ליצירת עובודת בשטח. החוק העות'מני קבע שמבנה שגגו הושלם לא יהרס, ופרצה זו בחוק שירתה גם את ישובי חומה ומגדל. נהוג לחשוב שמקור אבני הכנסיה הוא בבורג' א-סלאם, המבצר שהקים דאהר אל-עומר מעל 'העיר החדשה'. העיר החדשה היא חיפה העתיקה, אותה אפשר בעיקר לדמיין היום. 1948 לא הייתה שנה טובה עבור הכנסיה. היא ננטשה ורק בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 שופצה ושבה לפעילות. הפעלת מוסד השיקום לאסירים הייתה יוזמה של כמיל שחאדה. בשנת 1981 עברה פעילות השיקום מבית ברחוב שיבת ציון למתחם הכנסיה.
על חזיתה הצפונית של הקפלה תלויים כלים חקלאיים שאסף אמיל תומא, שהיה פעיל במפלגה הקומונימסטית הישראלית. אין ברשותינו תיעוד של חזית זו של הכנסיה, האם הרגשנו לא בנוח מול התמונה שמציירים כלים אלה? איזה סיפור מספרים כלים אלה?
יואב התעקש להתקדם לכיוון ואדי סאליב, כדי שנוכל לראות את מה שנשאר מהחמאם. המשכנו מזרחה. בדרך אל הואדי חלפנו תחת חזיתו הצפונית של בית המשפט שתכננו ברכה ומיכאל חיוטין. התווכחנו בנינו האם הוא גדול מדי. בין ההריסות שבואדי ישנן גם ההריסות של חמאם אל פאשה. איפה החמאם, שואלים החברים. במאה ה-19 נבנה מתחם החמאם, מחוץ לחומות העיר העתיקה. המתחם קרוי על שמו של מקימו, מוסטפא פאשה אל-ח'ליל. מוסטפא היה נצר למשפחה מוסלמית אמידה מלאם, שנמצא היכן שעומד כיום מושב הבונים. הוא כיהן במועצת המנהל של מחוז חיפה בין השנים 1880-1905. בין יתר פועליו היה חוכר מיסים (מה זה אומר?) של השלטון העות'מני. קרבתו אל השלטונות העות'מנים היא שהקנתה לו את הזכות להקרא פאשה. החמאם היה חלק מהתמחם הגדול שהקדיש אל-ח'ליל לבית משפחתו. חלק ניכר מהונו של אל-ח'ליל הושקע בשפ"ע, בפתיחת החמאם כבית מרחץ ציבורי, ובמבני דת. הציבוריות, פנים רבות לה.
עוד אנו מחפשים את החמאם פנה אלינו איש מבוגר המטייל עם כלבו המזערי. "מה אתם רוצים לדעת?" שאל אותנו יעקב. "על המקום הזה, היה פה חמאם?" יעקב סיפר שהוא גדל במקום. האמת היא שככל שהוסיף משפטים לסיפורו, התגלעו עוד ועוד סתירות ברצף האירועים. יעקב אמר שהוא נולד בואדי סאליב. ואז אמר שעלה לארץ בגיל עשר ממרוקו. "היה פה חמאם?" שאלנו שוב. "כן, כן, זה היה פה החמאם". "והפכו אותו למקווה?" "מקווה, כן, כן, כולם היו באים להתרחץ ביום שישי". רצינו לדעת אם נשאר לגור בואדי. "מתי הרסו את הואדי? בסוף שנות ה-60?" "לא, עוד לפני." לא הצלחנו לברר לאן עברה משפחתו של יעקב מואדי סאליב, או איפה הוא גר כיום.
הקשתות אותן אתם יכולים לדמיין נמתחות מזרחה היו חלק מהאכסדרה בקומת הקרקע של בית המשפחה. גם כאן שוב נעשה שימוש באבן כורכר מסותתת. המתחם רחב ידיים. עד שנת 2011 פעל באחד החללים מועדון הריקודים לונה שאולי חלקכם פיזזתם בו בעבר. על קיר הבית הריק נטול הגג מדרום אפשר לראות פרסומת לאחת מתכניות המגירה לטיפול בואדי סאליב. רובע האמנים. הלכו האמנים, נשאר הרובע. איך נראה העתיד? הוא עדיין בדרך. הצלחנו לחדור לאחד מחללי הפנים. זוהי מסעדה שעובדת במקום. אדם עם תיק על גבו טיאטא שם את הרצפה. ניסינו להתעניין לגבי המקום, וכל תשובותיו היו מתחכמות להרגיז. עזבנו עצבניים.
התקדמנו שוב מערבה. רצינו לבקר בכנסייה הארמנית. לא היתה שום הפתעה כשגילינו שהכנסיה הארמנית איננה פתוחה בפנינו. לא היה שם מענה. יש חג, לא? למען השם. אולי זה קשור לאניה הסובייטית שאגנה בנמל חיפה והעלתה על סיפונה מאות ארמנים ב-29 באוקטובר, בדרך לארמניה. היעד הבא היה כנסיית יוחנן הקדוש של האנגלקנים. כשהגענו אליה התנהל במקום קונצרט עם קהל גדול. הורו לנו להמתין לסיום הקונצרט ולשוב כשיסתיים. היינו ילדים טובים וצייתנו. רוב האנשים בסביבה נראה יותר רוסים מאשר אנגליקנים.
תפסנו לעצמנו שולחן במסעדה עמוסה והתחלנו להזמין דברים. הרבה מאד צלחות הגיעו, פלטות ממולאים, חומוסים, אורז עם בשר, מכל הבא ליד. רחובות ואדי ניסנאס עלו על גדותיהם. כל מאן דבעי היה בטוח פוגש שם מישהו שהוא מכיר. חיפה מוצפת במבקרים בימי חג אלה. כשסיימנו את הזלילה הגדולה אמר רד צ'יקס החיפאי, "לא צריך לשטוף את הצלחות!" כאילו הוא לא יודע שהאוכל שהוא מגיש מאד טעים ומזמין ניגוב יסודי. כאילו שהוא לא אומר את זה לכל שולחן.
עוד לפני שחזרנו אל יוחנן המטביל ואל הרוסים המשכנו אל סנט ג'וזף, בשדרות המגינים מספר 78. הכנסיה היא אחד המבנים של המסדר הכרמליטי, והאם תדעו לנחש מי תכנן אותה? ניחשתם נכון, אנטוניו ברלוצי. בשנת 1948 נהרסה הכנסיה הלטינית שנחנכה בשנת 1867 בכיכר חמרה (כיכר פריז של היום) ויכלה להכיל 400 מתפללים. כמה שנים מאוחר יותר, התאפשר לנזירים לגייס סכום כסף, ואנטוניו ברלוצי הוזמן לתכנן את הכנסיה. הכנסיה ובית הספר נחנכו בשנת 1961, שנה לאחר מותו של ברלוצי, ובכך נהפכו לבניין האחרון שברלוצי תכנן ונבנה בארץ הקודש. עבורינו, חובבי ברלוצי מושבעים, יש בידיעה שזהו הבניין האחרון שהוא השלים עניין מיוחד ומרגש. שוב מפתיע לגלות את הסירוב הברלוציאני לחזור על עצמו. תכנית הקפלה, קומפוזיציית החלל לא מזכירה אף אחת מהכנסיות האחרות שברלוצי תכנן ובהן ביקרנו. רצינו להגיד שברלוצי מפנה עורף נוקשה אל הסגנונות שרחשו בעולם האדריכלות בשנות חייו. הקפלה של סנט יוסף, כמו מנזר האחיות הפרנסיסקני סנט אנתוניו ברחביה, הן דוגמאות לקווים מודרניסטיים ניכרים בטביעת האצבע של ברלוצי. כיצד יש להבין אותם?
הצטלמנו עם שרבל הקדוש והסצנה שוב ונכנסנו פנימה. הנפח החיצוני הוא מלבן שמחולק בקונסטרוקציית בטון. החזית, אשר על טיבה היינו חלוקים מעוטרת בצלב לטיני גדול. על הדלת רקועים תבליטים עם סצנות מחיהם של ישו ויוסף. עברנו מבעד לדלתות אל החדר הניצב לפני הכניסה אל הקפלה עצמה. לא ידענו למה לצפות. מזגנים לרוב, תלויים בין כל עמוד של הכנסיה. העמודים מתמרים מעלה ומסתיימים בקשתות מחוררות. החלונות הגדולים מעוטרים בויטראז'ים צבעוניים שמחדירים אור פנימה. האפסיס מאורך יותר מהרגיל, והעיטורים הגיאומטריים על תקרתו הקמורה מדגישים את הפרספקטיבה בו במבט אל ישו הצלוב. התלהבנו מהחלל הבלתי שגרתי למאסטר, הסתובבנו וצילמנו לרוב. עבודות הפרזול והנגרות היו מאיכות גבוהה. זיהינו אדם מהמפעילים של הכנסיה ופנינו אליו, שאלנו. שמו חוסיין, רצינו לבקש הסבר על הכנסיה ואישור לסייר בשאר חללי המתחם. חוסיין ידע רק לספר שמהנדס איטלקי תכנן את המקום ולא התיר לנו להמשיך לסייר במקום. לא הייתה לנו ברירה. היה עלינו לוותר ולהמשיך.
הבטחנו לחזור ליוחנן המטביל. בדרך אל הכנסיה, דרך רחובות ואדי ניסנאס, נעתרו יסמין ויואב להפצרות בחור דרום קוריאני ישועי להצטלם יחד עם אנשים מחופשים. הכל היה חינם וגם העותק המודפס שברשותינו התקבל חינם. לא מן הנמנע שהאולפנים הניידים של דעאש נראים בערך כמו שאתר זה נראה. תפאורה כפרית עם קש ואנשים בבגדים מאד צבעוניים, עם בובה של תינוק עטופה בחיתול, עמדו לצד אהלים ובהם מחשבים ומדפסות. התמונה ניתנה בשקית ניילון יחד עם ברושור שנפתח בשאלה - "מאין יבוא המשיח?". תשאלו את זלדה.
חזרה ביוחנן המטביל, דלתות הקפלה, אליה נכנסים כמו בימים האזרחיים של הבזיליקה, מהפאה הארוכה, היו סגורות. ילד בהיר שיער עמד בכניסה ואמר שעלינו להמתין עוד. הוא הזהיר שאם ננסה להכנס נאלץ להיאבק ב-400 אנשים שמאזינים לקונצרט. אמיר ובון הלכו לקנות את המתוקים שילוו את הקפה של אחרי. בשעה טובה הסתיים הקונצרט ונחיל גדול של יוצאי חבר העמים נשפך החוצה. שעה ארוכה עברה עד שהתאפשר להכנס אל חלל הקפלה. ריח חמוץ וחזק של אולם ספורט מיוזע עמד באוויר. אפשר היה לחשוב שלא העבירו סמרטוט במקום, מאז הוקמה הכנסיה בשנת 1935. לא הרגשנו צורך להתעכב בכנסייה. המשכנו לכיוון משכנו החדש של אמיר והאמריקאית הקטנה, שרה.
טיפסנו במעלה הואדי אל רחוב עבאס. ליד בית המהנדס. בפניה מרחוב עבאס עלינו בגנים הבאהיים הקטנים של אמיר. מה נאמר ומה נגיד, אמיר הסתדר היטב. הוא שכן של הכומר יוסף. הוא משקיף על הנמל ועל הקונסוליה הרוסית. החיים יפים, או כך לפחות אנחנו רוצים לחשוב. סיירנו כולנו בדירה והזלנו ריר. כמה יפים יכולים להיות בתיה של חיפה, תלויים על הטופוגרפיה התלולה, מתבדלים מהרחוב באלגנטיות של סמטאות צרות ולצדיהן עלי חובזה גדולים. יכולנו להשקיף על כיפות הזהב של מבני הבהאהיים המכסות על הארכיונים הסודיים המקלטים הגרעיניים, מאיצי חלקיקים, בנק זרע, ועוד דברים שמצדיקים מבחינתם הפקע של רצועה חיונית מהרקמה העירונית. מה אנחנו חושבים על הגנים הבהאיים? קודם שהם יגידו מה הם חושבים לעצמם, ואז נדבר.
טיפסנו אל הגג, עם מגש הבקלאוות וקנקן הקפה. הקפה נמזג מגבוהה, והבקלאוות ערבו לחיכם של אניני הטעם, במתיקותם המעודנת. כולנו מאחלים לשרה ואמיר שתנעם להם השהות בבית שברחוב עבאס. על פניו זו נראית כמו פנינה שהיא מציאה. אנשי המרכז החלו להרגיש חוסר שקט וגם השמש כבר עברה את מרכז השמיים. היום מתחיל להיגמר לנו, ועדיין יש עוד יעדים לרוב. בחיפזון קיפלנו את החפלה וירדנו כדי לצאת שוב לדרך. ירדנו אל המושבה הגרמנית. הרחוב היה הומה אדם ואנחנו לא אוהבים מקומות הומי אדם. עוד מסיונירים חילקו טקסטים על בגידה וכוחה המושיעה של האמונה. מיהרנו אל קתדרלת מר אליאס שבכיכר אמיל. הקפלה שייכת לכנסיה היוונית קתולית מלכיתית. מספרם של היוונים הקתולים המלכיתים מוערך בכ-1.5 מליון, המפוזרים בארצות המזרח התיכון, וכפופים לפטריארכיה בדמשק. ראשיתם מוערכת בימי אנטיוכיה, הם חוסים תחת המטרייה הקתולית של הוותיקן והאפיפיור וניתנת להם אוטונומיה לנהל את הפולחן הביזנטי אותו הם מקיימים.
כשהגענו אל הכנסייה כבר היה מאוחר מדי. חששנו מהנורא מכל. אולם אמיר הצליח לצור קשר עם אדם במקום שהסכים להכניס אותנו לזמן קצר. הכנסיה נבנתה בין השנים 1938-1939 ותוכננה על ידי האדריכל סמיח עטאללה. אחרי 1948 היא הפכה להיות הכנסיה המרכזית בה התכנסו אנשי הקהילה, כשכנסיית א-סיידה נפגעה. גרגוריוס הקדוש שהרג את הדרקון מונצח בציור בקפלה. השתהינו שם זמן קצר ומיהרנו לצאת. כניסתנו בניגוד לנהלים גררה אחריה חדירה של מבקרים נוספים. אנחנו הרגשנו לא נעים, ולא רצינו להתעכב עוד במקום.
פילסנו את דרכינו בין המוני האדם. המפות הדיגיטליות שלנו סיפרו על כנסיה בפטיסטית באזור. עשינו סיבובים מסביב למאבטחים שבדקו בחפצינו שוב ושוב. נכנסנו אל מבנה פינתי. נבהלנו לגלות שמדובר במתקן של עדי יהווה. כשביקשנו הכוונה אל הקפלה הורו לנו להכנס לחדר ובו על שולחנות וכסאות כתר נראתה פעולת מסיונריות נמרצת. לא תודה. כל הממולאים והבקלאווה והקפה היו כבדים בבטן ומסיונריות לא נראתה כמו הברירה הנכונה. נסנו על נפשינו אל הרכב של הייפי. טיפסנו במעלה סטלה מאריס, שרים לסירוגין שירי כריסמס וסטלה מאריס. רוח טובה שרתה עלינו. אפשר לראות עוד בניין אחד.
הייפי חנה בצד הדרך והתקדמנו לכיוון המנזר. אמיר יצר איתם קשר מראש ועדכן שלא נוכל לבקר בגן, רק בקפלה. מבקרים נוספים היו במקום, קבוצות גדולות של עולי רגל. השיר הזה נר על החלון הוא נורא. ארוך כמו הגלות. בשנת 1799 כוחותיו של נפוליאון כבשו את חיפה. מנזר הכרמליתים הוסב לבית חולים, ושטח הסגר לחולי דבר. הטיפול בחולי הדבר במקום הוביל להדבקתם של האחים המטפלים, שבזה אחרי זה חלו ומתו. כוח האדם החדש שגוייס לטפל בחייליו של נפוליאון היו פושעים מועדים שנמלטו מבתי כלא בגנואה ומלטה, וזממו על ריקון כיסי החולים. כך מתאר דה גאנט, הרופא ראשי באותם ימים. תת האלוף להטורק, שפיקח על פינוי החולים מחיפה דיווח על 227 חולים במנזר במאי 1799. עדויות אחרות מספרות על נטישת חיפה כשחולי דבר מנסים להדביק את הנוטשים, וקורסים מתשישות שהכריעה אותם. על כל פנים, מעריכים כי החיילים שנותרו במנזר נטבחו על ידי העות'מנים. מול חזית המנזר ניצבת מצבה, מעל הבור הקטן, בו הונחו עצמות החיילים הצרפתים שאסף האב ג'וליאן, הנציג הכרמליתי שנשלח מרומא ב1803. בימי מלחמת העולם הראשונה עות'מנים הרסו את המצבה בחיפוש אחר נשק, ובתגובה ירתה אניית מלחמה צרפתית על בית הקונסול הגרמני בחיפה. בימי המנדט שופצה המצבה ובראשה פרמידה.
הכרמליטים מצאו את דרכם אל הכרמל בשנת 1192, מתבודדים נוצרים ממסע הצלב השלישי, בנסיגתם אל מישור החוף, מהכיבוש המוסלמי. בשנת 1291 עזבו הכרמליטים את הכרמל ושבו לאירופה. 340 שנה לאחר מכן שבו אל הכרמל, בשנת 1631. גם היום יש במנזר דבר מה המנותק מהעיר חיפה. ואילו בשנים בהם התקיים יש להניח כי ניתוקו היה מוחשי אף יותר. הוא מתמקם על שדה אחר, ברצף הנקשר במערת אליהו. בשנת 1767 הנוחה אבן הפינה למנזר שתוכנן על ידי האדריכל האיטלקי ג'יאמבטיסטה קאסיני. קאסיני נשלח ביוני 1816 לפקח על שיקום הכנסיה, אולם עבאללה פחה פוצץ אותה לגזירי חתיכות ולא היה ניתן לעשות איתה כלום. חוץ מלהקים את הוילה המקסימה של עבאדללה פחה, מצדו השני של הכביש, מוארת באור מרהיב לעת שקיעה, משקיפה אל הים התיכון. משנת 1826 ועד מלחמת העולם הראשונה, לימדו ודיברו תרבות צרפתית בסטלה מאריס. עבאדללה שפוצץ את המנזר השתתף בטקס הנחת אבן הפינה בשנת 1827. ב-12 ביוני 1836 נחנך המנזר, שבנייתו חסרה עדיין את הרכבתם של עיטורים, ויכלו להתארח בה עולי רגל בחדרים מרווחים, עם חלונות שמשקיפים אל הים התיכון, מבעד לזכוכיות שיובאו ממרסי.
בשנת 1916 חיו חיילים גרמנים במנזר. ב23 בספטמבר 1918 הגיעו יחידות אוסטרליות אל המנזר, ונתקבלו ע"י נזיר כרמליטי ספרדי יחידי שנותר במקום. דמיינו את ימיו האחרונים שם. לבד במנזר שלם, כולו שלך. מגדלור חדש הוקם במקום, ומאז נקרא שמו של המנזר - סטאלה מאריס, כוכב הים. עבאללה פחה היה שליט עכו, והוא ידע על מה הוא מדבר כשהוא אמר - כאן אני רוצה את מעון הקיץ למשפחה שלי. במאה העשרים נוספה לוילה קומה נוספת שתשרת את עולי הרגל כאכסניה. מיקום הוילה על מדרון תלול אפשר את הובלתם של מים מבורות איסוף אל ברזים שהותקנו בכל חדר. על גג הוילה נבנה מגדלור, וג'רמין, קונסול הכבוד של ספרד בחיפה היה מנהל המגדלור. הוא היה גם מנהל המגדלורים של צור וצידון, וטבע את השם "סטלה מאריס".
נכנסנו פנימה. איזה מראה. איזה פאר. איזה ריצוף. תענוג צרוף. דראמה של חומרים, צבעים עזים וגיאומטריה חושנית. התשישות של כל היום העצימה את ההרגשה שנשימתנו נעתקה. יואב פנה אל הנזיר שעמד בחלל הכניסה לקפלה. באיטלקית שאל אם הנזיר מדבר באנגלית. הנזיר ענה שעדיף לדבר באיטלקית. יואב התעניין על מתכנן הכנסיה. הנזיר ענה שזה אנטוניו ברלוצי, ושהקפלה כפי שרואים אותה כעת הושלמה ב1936. יואב חשד בכך, אבל לא היה בטוח. ישנו תיק תיעוד בספריה של המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, בו יש ככל הנראה יותר מידע. ואם תמתינו עוד כמה ימים פוסט זה יעודכן עם מידע רלוונטי. נרגש מהאישרור ניגש יואב לשתף את אמיר בגילוי. אבל אמיר בכלל רצה שיואב יארגן לנו סיור בגן של המנזר. אין בעיה, יואב חזר אל הנזיר. "האם אפשר לראות את הגן שלכם?". הנזיר הצטער לומר שבימי חג אלה, כשהמנזר דחוק ממבקרים אין אפשרות לראות את הגן, אולם ביום אחר הדבר יתאפשר, כשיחלפו ימי החג. יואב, שמכיר את נוסח ה-"כן הערב אני מרגישה לא טוב, מה אתה עושה מחר?", מיהר להוציא עט וביקש מספר טלפון. הכומר היה אח כרמליטי מברזיל, שחי בארץ כבר חמש שנים.
בחדר צדדי ומקסים רכן אל שולחן העץ הנזיר ורשם את שמו של אב המנזר, אבא אטיליו, וכן נטל את מספר הטלפון של יואב, בצירוף ההערה - קבוצת ארכיטקטים שרוצה לראות את הגן. תקענו את הטריז. כעת יש להמתין ולקצור את הפירות. קשרנו קשר עם אח כרמליטי, יש לנו את הטלפון של אב המנזר הכרמליטי, הכל מוכן לביקור נוסף בחיפה. לא ירחק היום שנשוב רכובים אל העיר שבין הים להר. בתמונה, קבוצת אדריכלים מישטטים בין מנזר לקבר אחים של חיילים צרפתים.
צ'או!
