שוב בחיפה. כותבים ממרחק כמה שבועות. בחול המועד של חג הפסח נסע יואב לבקר את אמיר ואישתו בביתם בחיפה. ארבעה חודשים אחרי הפעם האחרונה בה נערך ביקור בעיר חיפה. היו עיכובים מיני עיכובים שונים בכתיבה. נפגשנו בשכונת בת גלים וצעדנו לעבר בתי הקברות. בית הקברות המנדטורי וזה הגרמני-טמפלרי. האימפריה הבריטית חלשה על חבלי ארץ נרחבים. אימפריה רחבה שכזאת שינעה את נתיניה ממקום למקום, במדים ותפקידים שונים. את מתיהם במלחמות שונות קברו בחבל הארץ בו מתו. בבית הקברות הבריטי שנמצא בחיפה התחתית קבורים חיילי הממלכה שהגיעו לפלשתינה מבריטניה, אוסטרליה, ניו זילנד, דרום אפריקה וקנדה. כמו כן נמצא בו אפריהם של 49 הודים שלחמו תחת הכתר.
אני כותב ממרחק חודש ימים. בית הקברות הגרמני. מטופח מאד, סוקולנטים וצמחים שונים מעטרים את הקברים השונים.
המשכנו אל חיפה אל עתיקה. אותו רובע שדאהר אל עומר הרס כשהקים את חיפה החדשה. חיפה החדשה היא לנו חיפה העתיקה והאבודה. זה חלק מהסיפור המשונה של חיפה. דילוגים היסטוריים.
רצינו לבקר במתחם של בית החולים של רמב"ם. הגענו אל הפקולטה לרפואה על שם רות וברוס רפפורט. בכינסה פגשנו מכרה של אמיר. היא בישרה לנו שהגענו בזמן טוב, עבודות שיפוץ נמצאות בשלבי סיום. חזות הפקולטה השתפרה עד מאד. הפקולטה תוכננה על ידי האדריכל ישעיהו אילן, ואבן הפינה שלה הונחה ב1979.
ברמב"ם לא אהבו את המצלמות שלנו ולא התירו לנו להכנס. עלינו למשכן של אמיר ושרה, לצלות קבבים על האש וללגום וודקה קרה. עוד לא היה מאוחר, התקשרנו אל הכומר אטיליו מסטלה מאריס, לבדוק אם יסכים לקבל אותנו לביקור. זאת הייתה התרעה קצרה.
אטיליו הסכים לקבל אותנו. יצאנו לסיור במנזר. ראינו את הקפלות שאורחים רגילים לא זוכים לראות. את הפסל שנושאים אל המוחרקה ברגל כל שנה. יצאנו להשקיף מהבוסתן הקטן אל המפרץ. חזרנו פנימה.
המעגל נסגר. אטיליו שאל אותנו אם אנחנו מכירים את האדריכל אנטוניו ברלוצי. פחות או יותר. הגענו אל החלל שתכנן ברלוצי בסטלה מאריס. שיש לבן, פתחים בתקרה שמכניסים אור ושמים, חיפוי עץ לקירות. אטליו הראה לנו את מדי הנזירים השונים. בביקור הקודם בסטלה מאריס לא היינו בטוחים אם יש במנזר איזה חלל פרי תכנונו של ברלוצי, והחידה נפתרה. אטיליו סיפר על גרם מדרגות שחיבר בין הקפלה האחרוית של הנזירים לבין במערב שבקפלה המרכזית, אולם מערכת תנועה זו נמחתה ואיננה עוד. כיום יש רק קבורת קיר באותו מקום.
המשכנו אל הקפלה האחורית של הנזירים. אטיליו הסביר על הציורים על הקירות.
מהקפלה האחורית, אטיליו לקח אותנו לראות את היונים. עם כל הכבוד לברלוצי, זו הייתה גולת הכותרת של הביקור. אטיליו העלה אותנו אל גג המנזר. כבוד של מלכים. לא פחות. יכולנו לראות את חופיה של לבנון רחוק בצפון. זה היה מרגש.
חזרה למטה. לאורך חזית המנזר, התקדמנו דרומה. זהו האגף החדש של המנזר. בלבנת כורכר נחרת: "T.O.MAI 1847" העשירי במאי 1847. התאריך בו הונחה אבן הפינה של האגף החדש למנזר. יצאנו אל החצר שאנחנו השתוקקנו לראות. טראסות מוזרות שעשב צומח בהן פרא. ניכר כי אטיליו התבייש בחצר המעט מוזנחת של המנזר. אנחנו היינו מרוצים. על עץ הזית ראינו תרנגולות שחורות.
אני מתנצל שהכתיבה הפעם קצרה וריקה מתוכן. הסיורים הבאים יכתבו ביתר עניין, או לא יכתבו כלל. אני חוזר לקרוא את בני מוריס.
