שלום רב!
הרבה הרבה חדשות וכבוד הביאו חיילינו! נתחיל בהתרחשויות של אתמול. בחמש אחרי הצהריים ירדנו מהסטודיו אל המכולת של יוסף ברחוב שץ להדלקת נר ראשון של חנוכה.
אמיר, נדב ויואב נכנסו וזכו לתגובות מעורבות. סימה היקרה אמרה שאנחנו ילדים טובים שאנחנו באים. הבריסטה מהנאדי אמר שאנחנו השפחות של רבין, אנטישמים, שונאי ישראל. אמרנו לו שרבין זומבי. יואב הוריד בקבוק ארק מהמדף בשביל להרים כוסית לכבוד הנר הראשון. יוסף סירב בתוקף שנשתה ארק, החזיר את הבקבוק למדף והוריד בקבוק אבסולוט במקום.
זה מה ששותים, לא את הארק החרא הזה. אחלה. בנתיים המשיכו להגיע אנשים. יוסף הוציא לנו כיפות, או כיפה, ליתר דיוק. אמיר לקח את הכיפה, נדב ויואב הסתפקו בנייר סופג. יוסף פתח אריזה של רוגלכים. נכנס איש חייכן שנראה כמו קוזאק, והציג את בתו. רמה גבוהה. בא עזרה הזקן, בא עוד איש שהוציא כיפה מהכיס והצטרף לכוסית. הרבה אנשים זרים הגיעו. המשיכו להאשים אותנו בחיבה יתרה לרבין, זונות של רבין. אמרנו שאנחנו לא יהודים, אלא רוסים אנטישמים. סימה המשיכה להגיד כמה חמודים אנחנו. יוסף בירך על הנרות.
אנחנו ליווינו בצעקות אמן. צעקנו וצרחנו את מעוז צור.הנפנו ידיים ועשינו מהומה רבתי. גם סימה מאחורי הדלפק לגמה מהוודקה. יוסף מאד שמח שעמדנו במילתנו ובאנו להדליק איתו נר. גם אנחנו שמחנו מאד. יוסף מזג עוד כוס יפה לכל אחד. שתינו הרבה. חזרנו אל הסטודיו. רצינו להמשיך לשתות. יואב ירד וקנה בקבוק ארק. סימה ויוסף שאלו אם החלטנו להמשיך לשתות. אמרנו שאחרי שתי כוסות וודקה אי אפשר להפסיק. יואב קיבל הנחת סטודנט לבקבוק ארק. די מהר נגמר גם בקבוק הארק. יואב התנהג לא לעניין, שבר את הקומקום וליהג באיטלקית בטלפון, ביציאה מהמחלקה קרא לעבר השומר שהוא איננו קטוע יד. וכל אלו דברים שגילה היום בדיעבד.
הבוקר, בטרם תצא השמש, יצאו אמיר סרינה ויואב להשתתף במיסה בהוספיס הגרמני ברחוב לויד ג'ורג'. רחוב בוי ג'ורג'. האנשים בהוספיס הגרמני אינם מכניסי אורחים גדולים מאד. לא "אהלן וסהלן", כמו שאומרים. בהרבה טלפונים שעשינו קיבלנו מענה שלילי, ואף ניתוקים. סרינה נשלחה למשימה, ועמדה בה בכבוד רב. ההוספיס שנדמה כבלתי חדיר הציע לנציגי ניו גייט להשתתף במיסה הנערכת בכנסיה. יתכן שחשבו שניו גייט חובבנים ולא ישכימו. אף על פי כן, בשעה 06:30 התכנסו סרינה, אמיר ויואב מול הכניסה אל ההוספיס. גרמני בעל פני ינשוף הכווין אותנו אל הקפלה, פנינו שמאלה בהול הכניסה, עלינו במדרגות ונכנסנו אל הקפלה. סרינה בראש, הצטלבה בכניסה, ואחריה אמיר ויואב, הצטלבו אף הם. התישבנו באגף השמאלי מאחור. מעט לפנים ובצד ימין ישבו האחיות. חלקן קראו בספרי קודש. חלקן ישבו בשתיקה. שתי נשים מבוגרות בפריזורה חגיגית הצטרפו. גרמני גבוה וצעיר שזקנו מדובלל נכנס, כרע ברך כאביר, הצטלב והתישב בשורה שמלפנינו. באותה שורה התישבה גרמניה מבוגרת. אל הקהל הצנוע הצטרף הגבוה בעל הפרצוף הינשופי והתישב במרכז האגף השמאלי. אחות צעירה בשביס לבן הובילה כסא גלגלים ובו אחות נוספת. אחות אחרת ניגשה להדליק את הנרות על הדוכן של אבא. אחרון נכנס אבא. בברדס סגול. לפניו נשא דברים הינשוף. עד אותו רגע שרר באולם שקט מופתי. הקפלה בהוספיס הגרמני מיוחדת במינה בנוף הירושלמי. אמיר סבור שסגנונה תואם את הארט-נובו. ויטראז'ים סגלגלים כחולים החדירו את האור בעדינות. בעזרת המצלמה בטלפון הצלחנו להבריח תיעוד אחד של אולם הכנסיה.
עמודי הקפלה תמירים, נקיים, חלקים, מסתיימים בקשתות נקיות. מאחורי הבמה של אבא יש פסל צבעוני של מדונה מחזיקה תינוק ומסביבה הרבה מלאכים. האבא בסגול נאם. יד נעלמה הפעילו הרמוניה קצרה של אורגן, שנשמעה על מנת לאפשר לאחיות לכוון את האינטונציה של זמירתן, והן פצחו בזימרה רכה. זה קרה כמה פעמים. הן שרו בגרמנית, שרו הללויה ואמרו אמן. ברגעים מסויימים נעמד הקהל. רק אחות אחת נותרה ישובה, על כסא הגלגלים. כל השביסים היו שחורים. אחות אחת היתה בשביס לבן. אבא עשה שם טקסים. מזג נוזלים לגביעים. כיסה גביעים במפיות. הסיר מפיות. נישנש מהלחם. פתח ארונית קטנה מאחורי הדוכן שלו, הוציא ממנה גביע. לגם מן היין. לבסוף ירד מהבמה שלו, וחלק מהקהל נעמד מולו בתור. סרינה ממש הפצירה בנו לא לאכול מהלחם הקדוש לפני שנכנסנו, אמיר ויואב אמנם התכוונו לאכול מהלאפה הקדושה אבל פחדו שיחשפו את התחזותם במעמד. לכן נותרו ישובים וחיכו שסרינה תחזור. סרינה חזרה עם מעט לאפה קדושה שהחביאה בידה. אמיר ויואב ניסו את הגוף של יש"ו. ספוגי ודלוח. את הדם לא שתינו. נחכה עם זה לפסח. אבא ירד מהבמה לצד שמאל. לאחר מעט זמן יצא הוא ללא הברדס הסגול, וכל ההילה הקסומה שאפפה את דמותו נעלמה. בחולצה חומה מאורכת שרוולים שנצמדה אל כרסו המשתפלת. מאיש קדוש נראה לפתע כאיש רופס, קיבלנו שיעור בכוחה של הופעה.
סרינה הודיעה שהמיסה נגמרה והתקדמנו לעבר היציאה. לפני ניסינו לחשוב איך לסייר בגן. סרינה ניגשה אל הינשוף, ובגרמנית ביקשה שנסייר בגן. קיבלנו אישור, לצאת בצד אחד, ולחזור מהצד השני. הגן יפה מאד. שם יש אורנים וברושים, גפנים משתרגות בדרכים בהן נעים להלך לעת בוקר. הגן גדול ומטופח, לא צעקני אלא מאד נעים. בקצה הדרומי של הגן שוכבים המתים ומריחים את הסוקולנטים מלמטה.
הצלחנו להגיע אל הבית שבו אבא חונק את הנחש. מבנה מלבני צר וארוך, מלא אבק עלים וטישו 'משומש'. עברנו על יד גן שעשועים חמוד וקטן, עברנו על יד גן הילדים או בית הספר של ההוספיס, והתקרבנו אל היציאה. נציין שוב לשבח את סרינה על הארגון וההזדמנות החד פעמית לחדור למתחם של הגרמנים. הם עוד ישמעו מאיתנו. מההוספיס יצאו שלושה, שתו כוס קפה בעמק רפאים והמשיכו לכיוון מכון ון-ליר. כולם נפגשו ברחבת הכניסה אל מכון ון ליר. ברחבה שמתגלה לאחר טיפוס מתבררת אחת התמות העיקריות באדריכלות של המכון, אופקיות רחבה. וזה עובד נהדר. מרחבת הכניסה ניתן לראות דרך הבניין ומבעד לו. דלתות פליז כבדות פתוחות לרווחה ומזמינות את המבקר.
התקשרנו אל אייל, האיש שלנו במכון ון ליר. הבחנו שהלוח הזמנים של המכון מצויין ביקור ניו גייט באתר. אייל הגיע, קורן ואדיב, לבוש חולצה הנחה על גופו ברישול, בסנדלים וגרביים לרגליו. התחלנו בבניין הראשון, נעמדנו על יד תצלום טריפטיך בשחור לבן, המביט אל הגבעה שעליה נבנה המכון. אייל אמר שהוא איננו אוהב את החומות שמקיפות המכון, מכיוון שהן עלולות לגרום למקום להראות סגור. הוא ביטא את כוונת מכון ון ליר להשתחרר מהתדמית של אקדמיה היושבת במגדל השן שלה, להפתח אל הקהל, להיראות נגישה ורלוונטית. הבניין הראשון תוכנן על ידי דוד רזניק וגדעון פובזנר, ונחנך בשנת 1965.
החלל הראשון הו ביקרנו היה האודיטוריום המרכזי. חלקינו יכולים להזכר בהרצאות הנפלאות המוקלטות באולם.
הייפי מציין כי טביעת האצבע של רזניק מורגשת בבניין. תשומת הלב שהוקדשה לבניין על קני המידה השונים בהם מביטים מורגשת היטב. נתפייטה. תואם ורגישות.
משפחת ון ליר הקימה את המכון על מנת לנצל את הידע המדעי לקידום ערכי האדם. הצצנו באודיטוריום העגול שבמרכז הבניין הראשון. המשכנו ברמפה אל הקומה מעל החולקת את החלל עם קומת הקרקע. אייל הסביר על דפנותיו השונות הבניין. הצד המקבל את המבקר מהחוץ יותר אטום והצד הפונה אל פנים המכון יותר שקוף.
אייל הדגיש את החשיבות שניתנה בתכנון המכון ליצירת סביבה מפרה עבור אקדמאים וחוקרים. את מטרה זו ביקשו להשיג על ידי מגוון חללים בהם ניתן להפגש, לשבת ולהחליף רעיונות. עשו מקום לשיחות מסדרון. לחוקרים מוצע חלל עבודה פרטי יותר, וכן מתאפשר להם לחשוב ביחד. יצאנו אל המרפסת, השקפנו אל החצר הבין הבניינים, ואל הבניין החדש, של חיוטין אדריכלים. מדריכנו המסור פירט על מערכות הגיאותרמיות המשוכללות בבניין. על הדיאלוג שחיוטין מייצרים עם רזניק ופובזנר. על הגדלת שטח הבניין, בצורת התיצבותו בקרקע
יצאנו מהבניין הראשון, ושוחחנו מעט לפני הבניין החדש. בדרך אל הבניין השני סיירנו בגן. כולם הפצירו באייל שיקח אותנו אל איינשטיין. אייל לא איכזב
הסתדרנו מסביב למונומנט המציג את איינשטיין כיושב לבד על גבי חצי גורן, גדול פי שניים מאדם רגיל, ומשגיח על שביל החלב ומפה של השמיים.
דיאלוג נעים. נעים במכון ון ליר, גם בחוץ. בדרך סיפר לנו אייל על שיתוף המידע שמקדם מכון ון ליר. על הכנסים שמתקיימים בסיום מחקר, על הרצאות שמועלות ליוטיוב.
הבניין של חיוטין לא מהסיקסטיז. שלא יעבדו עליכם. הוא נחנך לפני ארבע שנים. גם בו מורגשת שימת לב מפותחת לפרטים בבניין, ליחסים בין החומרים, לגימור. בהול הכניסה התרשמנו מפרספקטיבות האורך המרשימות שהבניין מספק. האור נופל טוב בבניין. הוא נראה טוב. ועם זאת יודעים הדיירים לספר על חלקות מסדרון שמתחממות מאד בקיץ. בהול הכניסה אנחנו מתרשמים מהחזית הדקיקה של הבניין, תומכת בזיז הכבד שנוצר בהזחה. עם זאת מורגשת בהול בעיה אקוסטית.
מול הול הכניסה מחיצת זכוכית פותח מבט לחלל עבודה משותף רחב. שולחנות עבודה כבדים מסודרים בטור. מאובזרים בכל אביזרי הנוחות הנחוצים לעבודה אקדמית. על כמה מן השולחנות היו רכונים ורכונות חוקרים. חלק מהשולחנות נשאו ספרי מחקר ופנקסים. ספריות עץ גבוהות ועמוסות כל טוב היו ערוכות לאורך הקירות. הפער בין מידות החדר ואופיו הציבורי, והאינטימיות ששולחן עבודה אקדמי יצר אפקט מסקרן. דופנו הדרומית של חלל זה פונה אל הגן, בקיר זכוכית ארוך וגבוה.ואף על פי כן, בימים רבים יש להסיט וילונות ארוכים על מנת לסנן את אור השמש. התקדמנו לאורך המסדרון בעל החלל המשולש, ליד הקפיטריה הערוכה ונכונה לקבלת סקרני ובטלני העיר.
בגרם המדרגות שירד קומה בחל פולמוס אודות הקומפוזיציה של הבניין. איזה גרם מדרגות בזבזני! הונאה של גרם מדרגות! להגנת החדש נזקפה שימת הלב לפרטים והחומריות. גם לראשון לא חסר! היתכן שהחדש יותר חתרני? מגרם המדרגות הובלנו דרך מסדרון המציג תערוכה של דימויים העוסקים באוטופיה. הבניין כולו נקי מעיטורים ואמנות. מלבד מסדרון זה בו מוחזקת התערוכה, ישנם שני פסיפסים עתיקים אשר תלויים בקצה המערבי והצר של הבניין. חלק מאנשים שפגשנו הלינו על מיעוט עבודות האמנות בבניין. דלת מובילה אותנו אל האודיטוריום של הבניין החדש. מלבני ותלול, בו הכסאות מסודרים האחד מאחורי השני, ולא בהזחות. זוית השיפוע מאפשרת את הנוחות שבסידור זה. כאילו על מנת לשבור את נוקשותו של חלל זה, מתעגלת חופה עשויה מוטות עץ בגל עדין, מגב הקהל אל גב הבימה. הצצנו בחדר הכושר בבניין החדש. שומם.
אייל אמר שאיננו יודע אם המעלית תכיל את כולנו. הוכחנו שכן. דואו אישר אחרי שוידא שאנחנו חורגים רק בבנדיט אחד ממה שמותר.
באחת האתנחתות שלנו שב אייל ומבטא את הרצון של ון ליר לארח בתוכו מפגש, דיון, וסקרנות. בשלב מסויים נשמע בדבריו נופח אישי. זה מצטלם נהדר, אבל זה מרגיש קצת כמו 'הקיץ של אביה'. על אחת כמה וכמה אחרי ששומעים אחד מבפנים מספר על קמיהת המקום לעוד מבקרים ואורחים. מעניין היה לראות את המקום בתכונה ערה.
ראינו את חדרי הסמינר, מאובזרים במיטב הטכנולוגיה. אייל אמר שהוא היה מעדיף ששולחנות הסמינר לא היו מקובעים לריצפה. שבנו אל האגף הדרומי. ראינו את המשרביה בחזית הדרומית. משחק צורני בלתי רגולרי במשרביה, עם מלבנים לבנים גושניים. אייל הבין את עניינו כסטודנטים לאדריכלות ורצה להציע לנו לפקוד חלל עבודה פרטי אחד. המעבר מהחלל הגדול והמשותף של כלל הבניין, האטריום למעשה, התחבר אל מסדרון קצר שבצידו אחד חללים פרטיים לעבודה, וצדו השני מתרחב לעוד חלל ביניים, ובו פינת ישיבה. קשה להתווכח עם טענת העושר המרחבי שמכון ון ליר מציע לדיון.
אייל מצא את הטרף שלנו. קלייר, אקדמאית בריטית חוקרת פילוסופיה של אתיקה. קלייר דווקא כן הייתה "אהלן וסהלן", כמו שאומרים. התירה את ביקור הכנופיה כולה בחדרה. נקי וחינני. על הקיר היה תלוי שטיח יפה. קלייר אמרה שהיא שוקלת לבקש מחיוטין לאמץ את תליית השטיחים על הקירות. זה עשוי לסדוק את הסטריליות של הבניין, ואולי אף לרכך את בעיותיו האקוסטיות. את המדפים שסופקו לה לשם עבודתה העמיסה בכרטיסי ברכה שמגיעים ממשפחתה. קלייר שמחה לספר בקצרה על מושא מחקרה, פילוסופיה של האתיקה העוסקת בצדדים החיוביים של החיים. אולי בגלל שכל כך נקי שם הירושלמים לא באים.
אייל ואנחנו בחלפנו דברי פרידה. אייל נדמה כמי שמאד אוהב את מקום עבודתו, שחפץ הוא ביקרו. המשאלה של מכון ון ליר להמיר את תדמית מגדל השן שלו, מפעמת באייל, והוא ער לסוגיות האקטואליות בקשר בין אקדמיה לחברה. בדרך אל המדרגות שהורידו אותנו שוב אל קומת הכניסה ראינו צוות צילום וידאו מתקדם בכיווננו. אחת מהצוות אמרה "לא, יפה פה קובריק". אנחנו שמחנו על ההגדרה.
מחוץ לבניין התרשמנו שוב מפיתוח הסביבה, והמשכנו החוצה. לפני שהמשכנו ליעדנו הבא החלטנו לעשות נסיון בפריצה אל המנזר הפרנציסקני ברחוב ז'בוטינסקי. מדובר באחד המבנים של אבירנו הפאשיסט הקתולי האדוק, אנטוניו ברלוצי. השבוע יצא איש השטח של צוות פנים לסיור איסוף מקדים, בו הניח את התשתית לכמה ביקורים בשכונת טאלביה. האחיות הפרנציסקניות סירבו להכניס אותו וסירבו לתיאום של ביקור בעתיד. לא הכי "תרווחו ותסעדו" שפגשנו. הכירותנו המוקדמת עם נזירים שמדירים נשים ממנזריהם הביאה אותנו לנקוט טקטיקה שונה בסיבוב השני. שלחנו את הבנות בכנופיה להציע ביקור מגדרי, שבו רק הנשים יכנסו. כל הבנים מסרו מצלמותיהם. "תתנהגו יפה וצלמו הרבה!" אמרו הבנים לבנות. המנזר יושב על שיפוע מתון, במזלג רחובות, במפגש שבין רחוב רדק העולה אל רחוב ז'בוטנסקי. ברלוצי החליט לא להתחכם, וכרומאי זכר את האמרה הידועה, "ברומא התנהג כרומאי." למנזר היושב על צומת המזלג החדה יש תכנית שצורתה מזלג, ואולי זה כלשון. במבט מבחוץ, ניתן להבין שאגף אחד של הכלשון האיטלקי היא קפלה. הכניסה למנזר מחודו של המזלג מובילה אל רחבה עם כיכר מטופחת במרכזה. רצפת הרחבה היתה מרוצפת לבני אקרשטיין צבעוניות, שהיו ערוכות בטוב טעם. זו איננה הפעם היחידה שראינו את הצימוד המתמיה בין ברלוצי לאקרשטיין. הפעם זה לא היה כל כך נורא. העלמה שדיברה עם הבנות, אולי נזירה, סירבה להכניסן. הקבינט שקל נסיון שלישי, חשבנו לשלוח את סרינה למבצע בדד, כשהיא מציגה עצמה כאיטלקיה. לבסוף החלטנו לוותר הפעם, ולהמשיך אל היעד הבא. בדרך נתנו מבט אחרון על שער אחורי של המנזר, והבחנו במבנה בטון תמוהה שעמד בסמוך לשער. הנחנו שמדובר באיזשהו בוטקה לשומר. על הגבול שבין טלביה לרחביה, על שלוותם הבורגנית המנומנמת, קשה לדמיין ימים שנוטר היה צריך להתגונן מפני קליעים בקפסולת בטון דמויית קונדום משומש. כמו עם החמאם ליד השוק ברמלה, האלמנטים הנטועים בעיר, מספרים על חיים אחרים שהיו כאן, עשויים להעביר צינה בגבו של אדם. בנתיים גילה צוות פנים קצה חוט שעשוי לפתוח דף חדש מול המנזר הפרנציסקני, אולי הבניין היחידי של ברלוצי שעוד לא ביקרנו בירושלים!
אמיר הרים טלפון לאלן, הגיוס הנועז הנוסף שלו. לא חשוב שמות, אבל יתכן מאד שהגיוס הזה יפתח לנו את הדלת לוילה קונסטנטין סלמה, בית הקונסול הבלגי, שתכנן האדריכל הצרפתי קארבו לוסיין. את אלן פגשנו על שפת כיכר וינגייט, מול רחוב בלפור. אלן שטח לפנינו את תולדות הכיכר והבתים שסביבו. האדמות עליהן יושב הכיכר נמכרו לכנסיה היוונית האורתודוכסית במאה ה-19 מידי תושבי ליפתח ומלחא, ושימשו לגידול ענבים וזיתים. הכיכר הרחבה שבהצטלבות רחובות בלפור וז'בוטינסקי מופיעות כבר בתכנית גדס לאזור משנת 1919, ונבנתה לבסוף ב1926. מסביבה נבנו מבני מגורים מפוארים, שתי וילות ושני בתי דירות. שלושה מנכסים אלו היו שייכים לקונסטנטין סלמה, סוחר ערבי נוצרי עשיר שקבע את ביתו במקום, ושניים הושכרו לבכירים בריטים ואחרים. הכיכר נקראה על שמו, כיכר סלמה. בימי מלחמת השחרור יצא את הארץ והעביר מפתח לוילה המשפחתית לקונסול הבלגי, שישגיח עליה בהיעדרו. הקונסול הבלגי עוד שם, מסרב לשלם את דמי השכירות לטוענים החדשים לבעלות. אלן נשוי לגברת שנולדה בבית, בתו של בכיר בפלמ"ח שהשתתף בכיבוש ירושלים.
את בית הדירות, בו נמצאת דירתו של אלן, תכנן האדריכלן זולטן הרמט. אלן סיפר על שינויים שערכו הוא ואשתו בבית כדי להתאים אותו אל צרכיהם וצרכי הזמן. רגישות ניכרת בבניין. הוא איננו יצירת פאר, ובכל זאת יש בו רגעים יפים של עדינות ויופי, של יצירתיות שקטה. הדירה נראה כמו בית חם שחיים בו. אלן מספר על היתרונות של קירותיו העבים, המאפשרים להם להנות מאוויר נעים בימים החמים, אולם מלין על הקושי לחמם בקור חלל שתקרתו כה גבוהה. איך מחממים? עם קמין. לפני הכניסה לדירה של אלן וזו שצמודה אליה הבחנו במדף ועליו גזעי עץ מבוקעים להסקה. הקמין קבוע במרכז חלל עגול הפונה אל הוילה מצדו השני של הרחוב, ומעליו חלונות. יצאנו אל המרפסת הצרה העגולה והארוכה. המרפסת שנותנת לבניין זה את האיקוניות שלו. נחמד לצאת בצד אחד של החדר, לטיול קצר במרפסת, בין עציצי קקטוסים יפים, ולשוב אל הדירה מחדר אחר. דיברנו קצת על חיות המחמד של אלן, הכלבה המקסימה במיה והחתולה. הצענו לקרוא לה קובה במיה, הודנו לאלן בחום על ההזדמנות לראות את ביתו ולשמוע את ידיעותיו והמשכנו.
ניסינו את מזלנו בוילה שמעל התאטרון ברחוב דויד מרכוס. לא חסכו. רחבת כניסה, מדרגות המובילות אל גינה סימטרית, מדשאה ומסביבה פרחים וגינון. על המדרגות המובילות אל הגזוזטרא הנדיבה תלוי שלט "להשכרה". חשבנו להציג עצמנו כקומונה של פוליאמורים פאן-סקסואלים המעוניינים בנכס. לא כולם הרגישו מאה אחוז עם הרעיון הזה ובכלל עם הפלישה לגינה פרטית. היו מי שכן, שלי, יסמין, סרינה ויואב עלו ממש עד הגזוזטרא עצמה. בסמוך למדרגות ניתן היה להבחין בקוציץ, אקנטוס, מהיפים שנראו, רענן ושובה. פתחו את תריסי העץ והגנו על עניהן, הביטו אל פנים הבית. כל מי שהציץ נכווה. הריצוף היה מהמם. החללים נראו מפתים. שכנה זקנה הגיע בצעדים קטנים דרך בשביל הצדדי. "מי אתם, ומה אתם עושים כאן?" שאלה. קמה לא טוב. במקום לספר את גרסת הקומונה הפולי-אמורית, ניסו את קלף הסטודנטים לאדריכלות. הזקנה לא חשבה שזה בסדר. לא ממש "תפדלו", כמו שאומרים. נבוא לה בחלום.
מפה לשם, עבר כבר זמן מה, ורשימת היעדים לא התקצרה. החלטנו לוותר על תאטרון ירושלים, שנמצא עמוק בבוץ של חנוכה, ולפרוץ לוילה שרובר שנמצאת בצידו השני של הרחוב.
הוילה שתוכננה על ידי האדריכלים מונצואלה קרלוס גיננד, מוזס בנאשראף ואמיליו וסטוטי עבור הזוג שרובר נבנתה בין השנים 1954-1956 עומדת היום נטושה ומוקפת גדר. שער אחד בחלקה הצפוני של גדר העץ הלבנה היה נעול. בדקנו שער אחד, בדקנו שער שני, לא אמרנו נואש, ומצאנו פרצה בגדר מוסתרת מאחורי פח זבל ירוק. הפרצה נמצאת שם כדי לפנות מקום לשעוני מים. אנחנו התכופפנו כאחרון חיילי חסמב"ה והסגנו את הגבול. מי שחצה מתרומם מכיפופו בתוך עץ ומביט אל רחבת הכניסה של הוילה. משמאל ממסגר את התמונה קטלב גדול ומרשים מאד. מרגש לראות את עץ פראי זה, מבויית בגינתו של בית. התקדמנו אל הדלת וקראנו בשלטים. הכניסה אסורה, שטח פרטי, כאן לא מחששה וצו משטרתי שמאיים על מסיגי גבול.
נכנסנו בעד דלת העץ כפולת הכנף, גדולה רחבה ומרכזנית. פואיה? לובי? חלל גדול המשקיף אל חזיתה הדרומית של הוילה. ואל ההול הרחב כפול החלל שתחתיו. לאן הולכים? בוילה שרובר יש הרבה לאן לפנות, במערכת מסדרונות, מפלסים וגרמי מדרגות מורכבת. חלקינו פנו קודם והמשיכו במסדרון, וירדו במדרגות קומה אחת מטה.
המפלס התחתון קבור עד מעט יותר ממחצית גובהו, ורצף פתחים מחדיר אליו אור טבעי מרחבת הכניסה. הייפי ויואב התקדמו לבד, באגף המערבי, ראו חדרים גדולים עומדים בעזבונם. זהו בית גדול, משפחה קטנה. זהו אינו בית שגרתי, והוא ערוך לארח אורחים ופעילות רבת משתתפים. בשנת 1976 כשהציעה גברת שרובר להעניק את הוילה לממשלת ישראל, על מנת שתשמש כבית אירוח רשמי, המדינה סירבה בעקבות עלויות האחזקה היקרות. מאוחר יותר מכרה גיטה את הוילה וחצי מהמגרש ובנתה וילה נוספת במגרש, עבורה ועבור בנה, שתכנן דוד רזניק. תוך שהם מתקרבים לקצה הבניין, סקרנים, משב רוח עז עבר במסדרון, והדלת דרכה עברו לפני רגע נטרקה בחוזקה. הייפי ויואב הביטו זה בזה במבוכה וגיחכו. בן רגע גילו שהם נעולים באגף ממנו אין יציאה. הדלת לא נפתחת, ואין פתחים המובילים החוצה. השניים חשבו להזעיק חבר מבחוץ, ואמנם התקשרו לאמיר. אמיר הופיע עם הדר בגרם מדרגות, שהלכודים לא הבחינו בו כלל. "חשבנו שזה הסוף שלנו", אמרו ועלו איתם למעלה.
חזרה במפלס העליון התקדמו אל רחבת הכניסה וההול. ניתן לדמיין סצנה של קוקטייל הוליוודי בהול זה. שמלות מנצנצות וצעיפי פרווה, סיגרים, תככים ומזימות. היום את החזיון הזה קשה לדמיין בעקבות המצב העגום בו נתון הבניין. מבעד לזוהמה, ההשחתה, ההזנחה ואמנות הרחוב אפשר לראות עדיין כמה מחשבה הושקעה בבניין זה. אחד הדברים המרגשים בבניינים שמשלמים עליהם ברוחב יד הוא האופן בו הדיזיין מכופף את היד לכל שיקול אחר. התואם שבין חלקיו השונים, הטוטאליות של העיצוב בו מרגשים. ארונות קיר שקועים, תאורה אלקטרונית. מתגים בקיר מספרים על בית שטען להיות בית חכם, לפני שלמישהו היה טלפון חכם. זה תמיד מגוחך ומקסים.
מהההול יצאנו אל הגן של הוילה. הוא רחב ופיתוח השטח בו מעניין. על צלע הגבעה, ממשיך הגן את מהלך הירידה של הוילה, בטרסות. הטרסות עצמן הן חולשה אחת של גן זה. אין הרבה דברים שצורמים כמו טרסות מחופות אבן, אולם זו הטכניקה שבה בחרו לעשות שימוש. הגן עצמו שרוי בעזובה והזנחה. ממש לא מת. לא כמו הצמחים על המדף של קלייר. הגן הזה חי all right.
חסינו בצילה של הכיפה המעוקלת. תהינו מהם הדברים אותם עושים תחת כיפה שכזאת. התלבטנו בין משחק ששבש להתעלסות.
המשכנו במורד הגן, עברנו על יד בריכה קטנה שמי גשם נקוו בה והעכירו עם אבק ופסולת, התקדמנו לעבר הוילה שתכנן רזניק.
בפנים מצאנו מודל של הוילה. הרוס לחלוטין. הוילה שתכנן רזניק צנועה יותר. ואין בכך לומר שהיא צנועה באיזשהו אופן. יש שיגידו שהקומפוזיציה של התכנית קורבוזיאנית במידה מסויימת. ואולי לא. מה שבטוח שניתן לראות את הזיקה בין הוילה בטלביה לבניין שראינו במכון ון ליר, שרזניק מעורב בתכנונו. העיסוק בהיתוך של צורות יסוד, המרובע והעיגול, מורגשים היטב. סלון בעל דופן עגולה שתקרתה גבוה וכולה חלונות צרים וארוכים, כבדים. תענוג, ועם זאת עצוב.
בחוגנו בבניין מצאנו את דרכינו אל המטבח של הוילה. בוילה הקטנה יש תמה עם צבעים, והחדרים מכוסים כולם בצבע. במרכז המטבח עמדת בישול עגולה ענקית עם כיריים ופלאנצ'ה, מחופים בקולט אדים קוני עצום. נראה כמו חמ"ל מאוסטין פאוורס. מצאנו את גרם המדרגות הקטום בעיגול וירדנו מפלס אחד למטה. זה לא נהיה שמח יותר. כל הקומה התחתונה מלאה ריהוט שנעשה בימים ש-custom made עוד לא נשמע כמו בדיחה, ללא שימוש.
הגענו אל מרפסת ממנה טיפסנו אל הגג ממנו השקפנו אל שאר הגן.
ראינו שוב את הכיפה המעוקלת, ואת האנטנה. קולטים ונצואלה.
זה לא הגג האחרון שטיפסנו עליו באותו יום. אחרי שגונבים את הגבול, הגדרות הגבוהות עשויות לגרום לאדם לשכוח שהוא נמצא במרכזה של שכונה. מהגג גם ראינו את השכנים. כשעומדים על גגות לגדרות אין כל כך משמעות. הבנו שאולי זה הזמן שנלך. ראינו שוב את עבודת המתחת של במחיצות, הפרגודים, או המסכים שיוצרים מרחבי ביניים בין פנים לחוץ בטקסטורות תחרה אוריריות. אנחנו נפגוש אותם שוב בקרוב.
יצאנו משרובר, אמרנו שלום לוילה ולקטלב ובהתגנבות יחידים חצינו את הגדר. היום העמוס הוביל אותנו להסיר יעד נוסף מהרשימה ולהשאיר לנו סיבה לחזור לטלביה בעתיד, כך ויתרנו על ביקור במוזיאון הטבע. המשכנו למנזר סנט קלייר, שם קבענו עם מריה-קלרה בשעה אחת עשרה. ברחובות היורדים מטלביה אל עמק רפאים התפצלנו. יסמין ויואב ירדו והגיעו למגרש ריק, מוקף גדר ובו זיתים זקנים. זוהי שכונת יהודה עמיחי. כאן תוקם שכונת יהודה עמיחי, אומר שלט מימין לשער. לא ברור ממתי השלט הזה, ולא נראה שבקרוב תקום שם שכונה. הדרך ליעד הבא היתה לא היתה קצרה, ועברה ליד ההוספיס הגרמני בו השתתפו סרינה, אמיר ויואב במיסה. החלטנו לנסות אותם שוב, סרינה, יסמין ושלי נכנסו לברר אם ניתן יהיה להתרשם מהבניין. הינשוף זיהה את סרינה מהמיסה בבוקר, והרים גבה חשדנית. "את היית פה במיסה בבוקר, ראית מה שראית, וזה מספיק!" הם עוד ישמעו מאיתנו. בהמשך הדרך סיפרה סרינה על החוויה שהייתה לה במיסה, על דקלום המשפטים שהכירה מילדותה בביקורים בכנסיה, שמשמעותם הכתה בה לפתע. אחרי דרך ארוכה הגענו למנזר סיינט קלייר ברחוב חנוך אלבק. בתחילה ניסינו את האינטרקום של המנזר הסמוך, ללא מענה. עלינו אל השער השני בחומה שהיה גדול בהרבה, כך שנדמה שמשמש הוא רכבים. טעינו לחשוב שרק מנזר אחד נמצא מאחורי החומה ושאם לא שיחק לנו המזל בנסיון הראשון, אין סיבה שנצליח בשני. באינטרקום ענה קול דקיק במבטא איטלקי. על אף המולת הרחוב, הצלחנו להבין שמצדו השני של האינטרקום מדברת מריה-קלרה, איתה תיאם יואב את הביקור. השער נפתח בקרקוש מכני. כמה אנחנו אוהבים את הצליל הזה.
שדרה בינונית, לא צרה ולא רחבה, הובילה בשיפוע עדין אל החצר הקדמית. חציה דרך עפר מהודקת וחציה רצועת נוף מוריקה. היו נטועים בה ברושים קדושים ומתחתיהם שרכים וצמחי נוי אחרים ובמרכזה ניצבת מדונה לבנה כולה. בסוף השדרה משמאל עומד הבניין בו מפעילות האחיות בית הארחה, ומימין המנזר, בנוי סביב קלויסטר מרובע. המנזר נבנה בין 1888-1889 והתרחב במאה העשרים. שקט במנזר מאד. נכנסנו פנימה וחיפשנו את מריה-קלרה. בפנים התרשמנו קודם ממלאכת הבניה באבן. את האבן המעובדת שעוטפת את הבניין מחליפות בתוך הבניין אבנים קטנות וגסות יותר הבולטות מהקירות. במובן זה לא מדובר בהצלחה מסחררת, פנים הבניין מרגיש מעט מצועצע או גס. כל זה נכון עד שמבטך נופל אל הרצפה. אם יש סיבה אחת לבקר במנזר, היא כדי לחזות ברצפתו. עבודת שיבוץ איטלקית ממיסה, של אבן בגוונים אפורים לבנים עדינים, בפטרנים שמרמזים על תלת מימדיות. לבסוף הגיעה הבת קול. מקצהו של המסדרון החיצוני הפתוח בכמה פתחים אל החצר הקדמית שמענו את מריה-קלרה קוראת לנו. הלכנו בעקבות הקול והגענו לחדר גדול, בו דלפק שמעליו כלוב מתחת המפריד בין שני צידי הדלפק. כלואה בפנים ישבה קלארה, בעיניים תכולות גדולות, מכוסה בשחור ולבן, כך שרק פניה גלויים. "תרצו לשבת", אמרה והורתה בידה על כסאות עץ שנחו בפינה. "רק תסגרו את הדלת בבקשה, יש אוויר". התיישבנו מולה בחצי גורן. מריה-קלרה סיפרה לנו על המנזר ועליה.
לכל אורך דבריה היתה מריה קלרה שקטה, וכשקמה על מנת להראות לנו דבר מה, היתה תנועתה קלילה, איטית ונינוחה. בדיבורה עמד על פניה חיוך קל מאד, של השלמה. בהיסטוריה הקצרה שסיפרה לנו על המנזר, תיארה כיצד בעבר שימש החדר בו אנו יושבים כקפלה של המנזר, ושמאז נחצה לשניים על ידי הקיר שמאחוריה, וכעת הקפלה בחלל אחר. הגמישות של החללים הכפופים למודול בקלויסטר כמו זה נוכחים שם. מריה-קלרה שאלה עלינו, וסיפרה שגם היא בשעתו למדה ארכיטקטורה, בונציה. אולם מאז הצטרפה למסדר ואחרי לימודים של תשע שנים היתה נזירה למהדרין. מזה שמונה עשרה שנים שהיא חיה במנזר סיינט קלייר, לא מתכוונת לנדוד משם, וככל הנראה גם למות בו. מריה-קלרה ואחיותיה חיות את הקונטמפלטיבה. בחייהן הן מתפללות, עובדות את האל וזה. אולי עוסקות במלאכה זו או אחרת, דואגות לענייני הבית, וזה. לפעמים הן מבקרות במנזר של סיינט קלייר בנצרת, לעיתים רחוקות נוסעות לעניינים באיטליה, אבל בגדול הן יוצאות מהבניין רק לעניינים דחופים כמו ביקור אצל הרופא, ובאופן כללי מסתגרות ומפנות עורף אל העולם החיצון. מריה-קלרה חילקה לנו גלויות עם תצלום אוויר של המנזר לפני שנים, לפני יס פלנט ולפני עוד הרבה דברים, ונייר עליו מודפס מידע על המנזר. בסיום המפגש, וידאנו עם מריה קלרה היכן תסכים לנו לשוטט במנזר. האם נוכל לראות את הקלויסטר, שאלנו אנחנו, סוטים שכמותנו. "לשם גם אמא שלי לא יכולה להכנס", ענתה לנו מריה-קלרה.
הסכמנו, הודנו מקרב לב ונפרדנו מעל מריה-קלרה. בתחילה נכנסנו אל הקפלה. לא ענקית, אך גם לא קטנה, קפלה משונה במקצת. גבר ישב בשקט מלפנים, אולי התפלל. קירות הקפלה צבועים בשפריץ מגוון. הייפרט אמר שזו הקפלה הראשונה שהוא רואה מכוסה שפריץ, והוא אוהב את זה. קינקי ביותר מצדו. מאחורי הבמה והדוכן פעור חור מלבני גדול בקיר המשקיף על חלל אחר. ובין החללים מפרידה תחרת ברזל, דומה לזו שראינו בוילה שרובר. הדוגמא בקפלה יוצרת את הצלב הפרנציסקני, אבל הקסם האמיתי שלה הוא בדקותה, שגרמה לה להיראות מרחפת, כרקמה השזורה באוויר. פתחים מקושתים גדולים האירו מגומחות משופעות. החלונות היו עשויים מזכוכית מוזרה שעמעמה את האור החודר מבעדם. הבטחנו לחשוב על זה ויצאנו אל החצר הקדמית.
בחצר הקדמית התעכבנו לעזוב. מתחת לאורנים הגדולים התפתח דיון סביב מריה-קלרה. הייפי אמר שהיא אחת הדמויות העצובות שפגשנו במסגרת סיורינו. שהדבר היחיד שהוא חושב שיכול להשתוות בעיניו לבחירה שעשתה בחיה, הוא התאבדות. ארכיאולוג בן דווקא סבר שבאורח חיה יש משהו מעורר קנאה. לפני שעזבנו את המנזר והמשכנו את השיחה בדקנו את הבוסתן הקטן שנמצא מאחורי בית ההארחה. ואם יש עוד סיבה אחת ששווה להגיע בשבילה לבקר במנזר, היא ללא ספק הבוסתן הזה. עצי פרי גדולים, בריאים, בבוסתן יפה. יש שם את אחת התאנות הדשנות שתראו. שם כבר שומעים מעט מהמולת הצומת הסמוך, אבל זה לא פוגע בחוויה.
אחרי יום כה עמוס ופורה התחלנו כבר לחשוב על איגוף החומוס. ירדנו בדרך חברון לכיוון העיר העתיקה. מבט במעלה רחוב עמינדב גילה צלב מעל חומת אבן. קפטן יסמין עצרה את השיירה והורתה על ביצוע פניה. עלינו בעמינדב והגענו לשער ממנו ניתן לראות דגל קרוע של הכנסיה היוונית אורתודוכסית. הצצנו בעד הפתח לדואר ונוכחנו שהמקום נראה נטוש לחלוטין. השער היה נעול. ירדנו אל בית האבן היפה שעומד ליד על צלע הגבעה ושאלנו את הבניים האם ידוע להם על כיצד נכנסים אל המקום. הם אמרו שלא ניתן להכנס. כמו שאמרה נעמי שמר, שודדת הקברים, "לא, לא, לא תנצחו אותי, לא מנצחים אותי כל כך מהר". נענו בתנועת מלקחיים אל אחורי המבנה, לתפוס אותו עם מלקחיים, כשהוא בלי מכנסיים. ומה גילינו אז. הו מה גילינו.
הקישור המצורף הוא סרט התדמית הנהדר שעשה דוד פרלוב לירושלים בשנת 1963. אם תגללו אותו ל-08:24 תראו סצנה שמצולמת בגן האורנים. לשם הגענו. על המתומן עשוי האבן הניצב במרכזו עמדו חלוץ ראשון אמיר ואינספקטור סליב. לא מקום לחתונה? שאלה יסמין. להציע או לומר אם אשכחך? ענה יואב. ובאמת יש משהו קסום במקום, שנדמה כי לא השתנה בהרבה מצילום הסרט. לצד האורנים הגדולים והנטויים אפשר לעמוד על הבימה הקטנה ולהשקיף אל העיר העתיקה.
המשכנו בתנועת המלקחיים לעבר המבנה היווני. אולי זהו מנזר, ואולי פשוט קפלה קטנה. המקום נראה נטוש לחלוטין, וככה אמנם אנחנו אוהבים את הטרף שלנו, כשהוא לא בבית. הכרעת המערכה הוסכמה והחלנו לתכנן את המתקפה הניצחת.
אמיר עשה גנבים ליואב שטיפס, כולם נערכו בכבוד הראוי, קראו "שעאווה", "ניו גייט" ואיך אפשר בלי- "החפיר" והצטלמו כגיבורים שהם.
בהמשך הדרך אל העיר העתיקה ניסינו לתאם ביקור אצל מוני האורתודוכס, אולם זה לא הסתייע. אל העיר העתיקה נכנסנו משער ציון לאחר טיפוס ורטיקל-הזגזג שעולה מבריכת הסולתן. ברובע הארמני התאפקנו לא להתחיל מהומה. על יד מגדל דויד סטינו למחול סמטאות הרפתקני. וכך, בלי כל הכנה מראש, גילינו קלויסטר קטן, בחגווי הסלע. בכניסה היה דלפק קבלה מימין, ולאחר ירידה הגעת לחצר פנימית בה ישבו נשים ואכלו צהריים. קישוטי חג המולד היו בכל מקום. שאלנו אם נוכל להתרשם מהמבנה. האישה הסכימה שנראה את הקפלה אבל אסרה עלינו לעלות אל הגג. קפלה לא רעה.
חלקינו עלו אל הגג. לחלקינו רעדו הביצים. אמרנו תודה ויצאנו.
אצל עראפת נשאר רק החומוס ושמונה אנשים אכלו אחת עשרה צלחות ממנו.
בדרך אל ג'עאפר סטו האו-ג'יז מהדרך ונכנסו אל קפלת ישו הדג. קפלה קטנה ומרתפית, שמיקומה המרכזי מפתיע.
בג'עאפר נתנו כבוד לאבו-נענע, כשהמתוקים באמתחתנו יצאנו אל מעלה הצ'וצ'ה, הורטיקל החדש.
החלטנו להתחדש בעץ אשוח טלסקופי לכבוד חג המולד.
וחזרנו אליך, ירושלים מערב.
