לא ברור למה, אבל חברי שעאווה ממשיכים לפקוד את חיפה. לחברים בחיפה זה טוב ונוח. כולם עולים אלינו לרגל. חיפה עיר מדהימה.
דור בא לארץ ושלח את זוגתו לפעילות בשטח הממלכה הירדנית. דור הסיע את שלי ובן מירושלים והם נסעו יחד לצפון. הייפי עלה על המרכבה של משפחת הייפרט והסיע את יסמין עד למוחרקה. אמיר הגיע אל מתחת לבית של יואב ואסף אותו, משם המשיכו אל ביתן של חן ושרון, שהצטרפו אלינו, ויחד נסעו אל המוחרקה. כן, עבר הרבה זמן, לא כתבנו הרבה זמן. לא טיילנו הרבה זמן. העננים התפזרו והרוח נשבה ביתר שאת. החברים נפגשו בחניון מחוץ למוחרקה, החליפו חיבוקים ומתנות, התעדכנו והמשיכו אל המתחם.
במוחרקה מאמינים שאליהו הכה בנביאי הבעל. בני ישראל לומדים מאליהו ונוהגים באלימות באתרי תיירות. נזירים כרמליטים הקימו באתר מנזר במאה ה-19. שלושת הדתות המונותאיסטיות מיחסות לאתר את הפעולות של אליהו. אליהו עשה הרבה בכרמל, בחור חיפאי בגדול. היה יורד לסיטי הול, לנקות דיר חזירים.
כמו הרבה אתרי עליה אחרים לרגל, האוטובוסים חונים בחוץ, פורקים את הצליינים, שמקבלים צורה של כסא מטוס וכסא אוטובוס. יש עכשיו את הקורונה, והיה אוטובוס שירדו ממנו מלא סינים בלי כינור גדול שהגיעו מקוריאה. זה היה מבהיל. דרך שער נכנסים לרחבה מרוצפת, בה ניצב פודיום גבוה, עליו עומד פסל של אליהו, מניף חרב עקומה, ודורך על ראש של נביא של הבעל. את הפסל הכין פסל מנצרת בשם נג'יב נופי, בשנת 1858. Terra Santaian X. האוונט גארד של החבורה חלף בשער בעברה ובזעם, בליץ קריג של צליינות, בלי לשלם. החבורה שהגיעה אחרי, האם היא שילמה על הראשונים? בין הפסל לכנסייה עמדנו. זוהי קפלה צנועה, לא מניאטורית, צנועה. מעט פרטים בטוב טעם על החזית, באבן לבנה. כותבים שכרמליתים רכשו את האדמה במאה ה-19 כדי להקדים את היוונים האורתודוכסים. זה נשמע לנו סביר. כאילו ההיסטוריה קרתה בשתי מנות, אליהו הנביא, באותה הפיתה עם ישו, ואז הפיתה של העת המודרנית, מהפכה תעשייתי, שומעים את ההדף שלה כרחש דק בארץ הקודש, הלאומיות והעיור. ובתוך המנה הזאת של העת המודרנית, יש מגמה של התחדשות אתרי הפולחן בארץ הקודש. פתאום, במאה ה-19 והלאה, בולמוס של רכישת אדמות על ידי כנסיות ומסדרים קדושים. מה זה. למה זה קורה אז. האם הכמרים והארכיבישופים והפטריארכים נבהלו מההתעוררות של השרץ הלאומי? ח"י מאות האדמות עוברות מיד ליד לעיתים רחוקות, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, הורגים נביאי בעל, ופתאום בום, כל נקודת תצפית נרכשת. מה קרה שם. מה הבהלה לקרקע הדתית? יש לכך לבטח הסברים. יכול להיות שהבהלה לבעלות הלאומית על הקרקע עוררה עניין של הכנסיות הסדרים. ניו גייט אומרים שמה קרה במאה ה19 עם תנופת רכישת האדמות ובניית כנסיות, קשור למשברים כלכליים של האימפריה העות'מנית שגרמו לרפורמה בחוקי קניין הקרקע (קרקע לא מעובדת מעל X שנים עוברת לרשות הסולטן, חוק שהמדינה משתמשת בו גם היום כשאנחנו מונעים מפלסטינים לעבד קרקעות ואז אחרי עשור מלאימים אותם בטענה שהן לא מעובדות). הרפורמה שיחררה הרבה קרקעות לסולטן, וכדי לצאת מהמשבר הכלכלי נמכרו המון אדמות לעצמות האירופאיות, מה שהיה ממש לא מקובל לפני כן מבחינת היחסים של האימפריה העותמנית ומעצמות אירופה. כדי למזער פגיעה תדמיתית בריבונות העותמנית, רוב האדמות נמכרו לגופים דתיים. כמובן שהמעצמות כמו גם הכנסיות עצמן ניצלו את העניין והרחיבו מאוד את נכסיהן בארץ הקודש.
התברברנו מעט ברחבה ממול לקפלה ואז נכנסנו. אנחנו הסתדרנו באגף השמאלי, והסינים מקוריאה באגף הימני. הם ערכו פולחן, אנחנו צילמנו והתרשמנו. הקפלה פשוטה ודי חפה מעיטורים. קירותיה מחופים טיח לבן, וחגורת אבן מסותתת בגסות רצה לאורכה בגובה. לא היו שם מראות שהפילו את הלסת שלנו. גם כאלה יכולים להיות המראות בארץ הקודש, פשוטים, בהירים ונקיים. לא השתהנו בקפלה. דעתנו היתה לא נוחה מהסינים מקוריאה.
האח הכרמליתי ג'ון בטיסט קסיני תכנן את הכנסיה. אתם אולי זוכרים את השם שלו מסטלה מאריס. אז לקסיני יש שתיים. לברלוצי, יש 24, כנראה יותר. בכל אופן, מעניין יהיה לשמוע על האב קסיני. הוא איננו ברלוצי, הוא פעל בארץ הקודש מאה שנים קודם, ועבור הכנסיה הכרמליתית בלבד. אולם הנופים של ארץ הקודש ההיא, של המאה ה-19, הם תפאורה מרשימה לפעילות של נזיר שהוא גם אדריכל. והכרמל, הכרמל, עמק יזרעאל בנוף, ללא זיהום אוויר, ללא רכבות וכבישים. דרכים שעליהן פוסעים סוסים וגמלים וחמורים ופרדות. והארץ נפתח, לקהיר, לדמשק, לצור, לאיסטנבול אלה היו הימים של קסיני. ומה נפתח שם, כשעולים לתצפית. האם גם הנזירים היו עולים להשקיף מתקרת הקפלה אל עמק יזרעאל? שם למעלה נאחזנו במעקה שלא נעוף ברוח. דור עדכן אותנו במעלליו של אליהו הנביא בנביאי הבעל. לצערנו, הראות לא הייתה בשיאה. היה ניתן להשקיף אל אחד מאזורי ההיטק של יוקנעם. משולש מסלולי ההמראה של רמת דוד חרצו את הירוק של העמק, במבואות הקישון המתפתלים נשקפה זרימה, אבל את ההרים שמאחור, האובך כיסה. לא נפלו פנינו. על הגג הסתובבו חבורה של תלמידי צילום. גבר בלתי מגולח עם שיער מכסיף אסוף בקוקו פיזז בין התלמידות המבוגרות. לקח את תלמידות הצילום שלו לצלם במוחרקה, ביום של אובך ורוח. בסדר גמור. ירדנו שוב למטה. נראה שמיצינו את העניין, ולא היה בכוונתנו להמשיך לאחד המסלולים היורדים מההר. זו תקופה טובה לטייל בארץ, צאו וראו את העשב מוריק.
למטה ברחבה רצינו לערוך צילום קבוצתי. פנינו אל המורה שודד הים לצילום אם יואיל בטובו לצלם אותנו. הוא נעתר והתרחק עם המצלמה, לתפוס את הקבוצה ואת הכתובת על הפסל, בלי הפסל. הוא שאל שאלות שהפגינו בקיאות דלה בצילום, וחברינו הצלמים בקבוצה התלוצצו על חשבונו. התלוצצות שלא חמקה מתשומת הלב של המורה. מהקפלה יצאו נזירות מבוגרות לבושות שביסים וחצאיות בגווני תכלת כהים ויפים. אני רוצה להתעכב רגע על פשטותה של הכנסיה. להגיד מילה על החצר, הגינה. ירושלים לימדה אותנו על חצר, על גן של מקום קדוש. יש בגנים האלה פוטניאל להיות כובש. הגן של המוחרקה מטופח, אבל נטול קסם. אולי זאת התנועה הערה של עולי רגל, שמשרה אווירה המונית על הגן. המנזר והקפלה צנועים, צנועים במידה שכמעט לא משאירה חותם. כל ג'סטה על גבי פשטות כזאת יכולה להיחרט בזכרון. הגמלון מעל החזית הפשוטה הוא ג'סטה כזאת. היינו רוצים שהמבנה של המוחרקה יהיה שיעור. אפשר ללמוד ממנו על הצניעות המתבקשת מול יופיה רחב היד של הארץ. אין צורך להתחרות ביופי הזה, בוודאי בראש הר המשקיף למרחק. אפשר להסתפק בג'סטות צנועות, זו מידה יפה.
בדרך החוצה מהמתחם, חזרה אל הרכבים, השומר תכול העין התעניין על טיבנו. בזמן שמזגו לו קפה מתרמוס גדול, לכוס קטנה, שאל אם אנחנו ארטיסטים. לפעמים קשה לזכור את זה. אבל כן, אנחנו ארטיסטים. מהמוחרקה, המשכנו אל המועצה האזורית עספיא, עיר האם של שריף ילד הפלא הדרוזי, שהיום בן 40. האוכלוסייה בעספיא מגוונת, יש בה דרוזים בעיקר, אך גם נוצרים, מוסלמים ויהודים. האם אתם יודעים מהי תקופת הברונזה? נגיד. אז אומרים שאנשים חיים שם מאז. דרוזים חיים שם מזה 400 שנה. חנינו את הרכבים על הדרך הראשית, 672, ורצינו להכנס אל מתחם הכנסיה המארונית ומנזר סנט יוסף. שער המתכת היה פתוח וניתן היה להכנס דרכו. יכולנו להכנס, אבל יואב חשב שזו איננה הכניסה הראשית, ושאנחנו מתפרצים. מתפרצים לשער פתוח. יואב שכנע את כולם לחפש כניסה אחרת למתחם. צעדנו מסביב , נגד כיוון השעון. לא היה עוד שער. אחרי כל הסיבוב חזרנו אל אותו שער ונכנסנו. הדרך הנפתחת מאחורי השער מובילה אל המנזר. מימין ניצבת הכנסיה, אולם אותה יש להקיף אותה על מנת להכנס. שורות ברושים בוגרים ויפים שתולות מצידי הדרך.
מי שקורא את הבלוג לעיתים קרובות יודע שאין הרבה דברים אותם אנחנו אוהבים כמו שדרות הברושים האלה. מה יש בהן? שורות הברושים. ובכן, אנסה לענות על זה. אני לא יכול להבטיח שהתשובה תהיה מוצלחת. אני גם לא מבטיח שלא ניסיתי בעבר לענות על השאלה, 'מה יש בהן, בשורות הברושים'. נגיד רגע משהו לגבי הברוש. הוא עץ מיוחד. מבחינה אדריכלית, יש בו תכונות נזיריות. למה אני מתכוון? כל הברושים דומים. לכולם צורת החרוט. טובים להם חיי הנזיר, אחד מיני רבים, כמעט סגפנים, לא מתבלטים בכלום. השתמטות מכל מידה של אינדיבידואליזם. התכונות האלה של הברוש מאצילות עליו איזו הילה של כבוד שלא נמצאת להרבה עצים. הצעידה לצד עצים שתולים היא חוויה חשובה ומהותית לאדם. לא מדובר בחוויה אחת. ישנן כמה צורות של צעידה לצד עצים. חווית הצעידה ביער באירופה, איננה דומה לחווית של צעידה בחורשת אקליפטוסים שנטעה בימי הבריטים בארץ, ואלה אינן דומות לצעידה ברחוב שתול בעצים בעיר. כל המצאות בסמיכות לעץ מעוררת במידות שונות חוויה שנוכל לכנות כ-'טבעית'. ה-'טבעיות' הזאת היא חמקמקה ותחמנית מאד אז ננסה לפרק אותה למשהו שאפשר להבין. הכוונה לקרבה לצמחיה ובעלי חיים, לישויות אורגניות וחיות. דברים שאינם ארטיפקטים, אינם מעשה ידי אדם, אינם אספלט ומכונות. מכאן שהעצים מאפשרים לנו לדמות בליבנו זכרון 'בראשיתי', בו תכונותינו החייתיות, כחלק מממלכת החיות בחיק הטבע. ועל כך תודתנו לעצים, בעיר, בכפר וביער. עם כל הכבוד לפלאש-בק (מַעְתָּק לֶעָבָר) שהעצים מאפשרים לנו, אף אחד לא תמים במערכת היחסים שלנו איתם. וכאן נעוץ אחד הכוחות של הדרכים בינות לשורות הברושים. שתילה סדירה של עצים, כלומר במרווחים קבועים לארוך ציר לינארי, היא פעולה מסדירה. בטקסט הזה על הברושים יש הרבה מילים מגושמות. מהי פעולה מסדירה? פעולה שמכניסה את המרחב לסדר, מאצילה הגיון מערכתי על המרכיבים השונים של החלל. ארכיטקטורה במקרים רבים היא פעולה מסדירה. היא פעולה אנושית אשר משיתה את סדרים רציונליים על מרחב. היא מארגנת את העולם בסדרים שיהיו נוחים לאדם לעיכול. שורות הברושים הם פעולה מסדירה בשני אופנים. עם השתילה הלינארית במרווחים קבועים, החלל נעשה מובחן, ברור מהי הדרך, מהו המרכז ומהי הפריפריה. המרווחים הקבועים נחווים בצעידה בין העצים כמקצב נוח ונעים. האופן השני בו שתילה של ברושים היא פעולה מסדירה הוא בדומיננטיות של האדם על גבי הטבע. הכוונה לעובדה שמרכיבים 'טבעיים', עצים, נרתמים לשימוש האדם. הסביבה האנושית המוסדרת ניצבת בניגוד לסביבה ה-'טבעית', כאוטית, מסוכנת, נטולת סדר והגיון. השימוש בברושים הוא שימוש שמכפיף ומשעבד את הטבע, העצים, לסדר האנושי. הברושים השתולים לאורך הדרך הם חלק ממערכת. כך נהגו לפני שנשתלו, וכך הם מטופלים. כל אחד מהם נושל מיחודיותו, אובייקט חזרתי במערכת רציונלית. צורתם האחידה מסייעת להפיכתם למערכת.
נזכיר בפרפרזה את הטיעון של דרוקמן לגבי שדה והפעולה האדריכלית. השדה כפעולה אדריכלית מוזכרת בעיקר כשאנשים מייצרים טופוגרפיות מלאכותיות, וטבע עירוני. הוא מדבר על האחריות של האדריכל ביצירת שדות, שדות זה התגובה של אדם לטבע, אדם לא מסוגל לייצר טבע- רק שדות וכל הסיפור הזה של המגדלי פעמונים שהם מאוד אוהבים להשתמש בהם כמטאפורה נובעת מהשיחה שלו על היחס בין הטבע והשדה.
הדרך בין שורות הברושים היא חלל אדריכלי ברור, אשר מופק בעזרתם של עצים חיים. זוהי אכסדרה קודרת, צוננת, המקום לצעוד ולהרהר. קודקודם של הברושים מצביע כלפי מעלה. כמה נוחים הברושים לחוויה הדתית! בלב המתחמים הדתיים בהם נשתלים הברושים, אם בעיר ואם על ראש הר, יש שקט. בשקט ניתן לשמוע את אבשת הרוח בברושים. זאת אבשה נוגה ששמורה לברושים. וריחם של הברושים פועל גם הוא על מי שיצעד בניהם, חמוץ וחריף, השרף של הברוש דביק ומזכיר את ריחה של הקטורת במנזרים ובכנסיות. דבר אחרון על הברושים להיום. הם כנראה אינם מין מקומי. שמעתי סברות שונות על מי שהביא אותם לארץ. הרומים או הביזנטים. או אולי צלבנים. אני מאמין שהרומים הביאו אותם, ואולי שהובאו כבר קודם. סביר להניח שלמדע יש תשובות די ברורות, במחקרים אשר מתמקדים באבק באתרים ארכיאולוגיים. היבוא של הברושים לארץ קשר את הארץ, פעם נוספת, אל הנוף הים תיכוני. מרומא ועד ירושלים והלאה, אפשר לצעוד בין שורות ברושים מאובקות, אחורה בזמן. כל התכונות האלה יחד, הופכות את הדרכים בין שורות הברושים למרחב יחודי, טקסי, דתי, מחוץ להווה. ואלה חלק מהסיבות שאנחנו כל כך אוהבים שורות של ברושים.
בקצה שדרת הדרושים ניצב המנזר. בחצר המנזר צומחים באדניות, עציצים ובקרקע סוקולנטים, גרניומים, צמחיה נוחה ונאה. גרם מדרגות רחב הוביל לדלת גדולה מפלס אחד למעלה. עלינו ודפקנו על הדלת. נזירה כההת עור יצאה אלינו. הנזירה דיברה צרפתית ולא כל כך אנגלית או שפות שאנחנו מדברים. ניסינו להסביר שאנחנו כנופיה של אדריכלים צעירים שפושטים על כנסיות, והיא לא ממש נעתרה לפתוח בפנינו את המנזר והכנסיה. בזמן הזה הגיעה לעזרתנו נזירה בכירה ומבוגרת יותר. היא היתה הבוסית, לא היה בכך ספק.
מידותיה הקטנות ורזונה של הנזירה הראשונה הסתדרו לפתע עם מערכת היחסים האמהית שהפעילה הנזירה הבכירה. היא הורתה בתקיפות לנזירה הראשונה להביא את המפתחות ולקחת אותנו אל הכנסיה ולראות את המנזר. ורדתה בנזירה נוספת שהייתה שם. כל אלו נעשו תוך דילוג נונשלנטי בין צרפתית, ערבית ואנגלית. הנזירה הבכירה אמרה שישמחו להראות לנו את הכנסיה והמנזר, ושאלה מהיכן אנחנו. מכל הארץ. מכל מקום.
עקבנו אחרי הנזירה הראשונה אל הכנסיה. טיפסנו אחריה אל הכניסה. בפנים לא היתה בשורה גדולה. עיצוב פנים הכנסיה היה חדש וסר טעם. חלונות ויטראז' אנכיים צבעוניים שברו את האור בגווני הקשת. מה היה חלש בחלל הכנסיה? אולי הדיאלוג הלא מפותח של טכנולוגיות עיבוד החומר עם מסורות בנייה. חיפויי אבן נסורה סימנו עמודים בנויים באבן ומסורות בניה באבן. הם היו סימן, גווני הטיח היו סימן לגוונים עתיקים. לא היה צריך לקרב את המבט על מנת להבחין בסמליותם של הדברים. הביקורת שלנו היא ללא ספק פטרונית, מגיעים מביתינו ומלמדים מוסר עיצוב את הנוצרים בעיספיא. אבל זוהי עמדתנו. הדיאלוג עם מסורות הבניה צריך להיות מורכב יותר. הצטלמנו יחד עם האחות, נופפנו לשלום לקדוש שרבל ויצאנו. בדרך החוצה, צעדנו שוב בין הברושים. חומת בטון נמוכה ועליה ציורים לילדים עומדת שם. אלה ציורים משובבי לב. דמויות שונות וצבעוניות המורכבות מקומפוזיציות של צורות וצבעי יסוד. זה נראה כמו תרגיל מבית הספר של הבאוהאוס לקומפוזיציה לילדים. מהכנסיה חזרה אל המנזר שאלנו את הנזירה מהיכן הגיעה לשרת בארץ הקודש והיא ענתה שהגיעה ממדגסקר. התקשורת בנינו התקיימה במעברים בין צרפתית ואנגלית. היא לא ממש דיברה אנגלית ואנחנו לא ממש מדברים צרפתית. יואב ניסה להגיד לה שיכולנו להיות שכנים במדגסקר אם 'תוכנית מדגסקר' היתה יוצאת לפועל. הנזירה לא הבינה, או שהיא חשבה שאין בכך שום דבר משעשע, והודיעה ליואב שהיא מאד מתקשה לנהל איתו שיחה. איך אומרים? לא מפחידים יונה ביין, יואב רגיל להתיחסות כזאת "מתקשה לנהל איתך שיחה". הכל בסדר, ממשיכים הלאה, קחי אותנו לקטקומבות שאת קוראת להן בית. המנזר.
בפינה הצפון מערבית של המנזר מונחת לבנה בלתי מטויחת ועליה טבועה כתובת המעידה על מועד הנחת אבן הפינה. אני לא יודע איך אתם מרגישים לגבי שנות ה-20 בפלשתינה, אבל אני חושב שזה הזמן בו קרו הדברים המעניינים. זה הזמן בו הגיעו המשוגעים לדבר, והנופים עדיין היו בתוליים, והסכנות עדיין היו אמיתיות. אלה היו הימים, למות צעיר, בנופים היפים של ארץ הקודש. מאז הכל במגמת נסיגה.
חדרי המגורים של הנזירות נמצאים במפלס נמוך, חפור בקרקע. לאחר שנכנסים, יש לפסוע במדרגות יורדות אל בטן האדמה. נזירות חיות בצניעות. אם זה לא היה כך, לא היינו קוראים להן נזירות. בקצה המסדרון תלויה תמונה של נזירה. מי היא? איננו יודעים. זה לא יוסף הקדוש שעל שמו נקרא המנזר. רצפת במנזר מרוצפת בטרצו כמו בית הוריו של יואב. מיטות יחיד, מיעוט רהיטים, תקרת קשת. בקצה המסדרון הגענו אל קפלה קטנה, ככל הנראה לשימושן של הנזירות בימי חול. לא היה במראה הזה משהו מסעיר. חיי הנזירות נראים יומיומיים מאד, וזה דווקא נחמד. אותם הרהיטים שקשטו את הזולות שלנו כשהיינו קטנים.
אחרי הביקור הקצר במנזר הקטן, צעדנו לראות את בית ההארחה של המנזר. גם שם לא היו דברים ראויים לציון, מעבר לצמד הדלתות המקסים הזה. אני לא יודע לאן לקחת את זה, ולא בטוח שצריך להרחיב בדיבור על הנס המקסים הזה. אבל זה קיים. מי שרוצה, יכול לסוע לבית ההארחה של כנסיית המארונים בעיספיא ולבקש לראות את נס שתי הדלתות. הודנו לנזירה ולכנסיה ולמנזר ובית ההארחה ויצאנו לדרכנו.
עוד בעיספיא חיפשנו מקום לקפה ומאפה. הגענו אל כנאפה ובאס. כולם הזמינו כנאפה וקפה וגלידה על הקפה. ישבנו בסוכה גדולה שרצפתה אספלט על כסאות כתר מסביב לשולחן פלסטיק. זאת סיבה נוספת טובה להגיע אל עיספיא, בשביל הכנאפה הטובה.
מעיספיא עלינו על הרכבים והמשכנו אל היעד הבא בפסגות הכרמל. אוניברסיטת חיפה.כשהגענו לאוניברסיטה, היה זה יום שישי. המאבטחים באוניברסיטה התכוננו לסגירת שעריה לסוף השבוע. לרשותנו עמד זמן קצר משעה לסקור את האוניברסיטה, והמלאכה מרובה. הבטחנו למאבטח שעד השעה שתיים וחצי נהיה בחוץ והסתערנו על האוניברסיטה. אוניברסיטת חיפה היא אחד הפרויקטים הבודדים של אוסקר נימאייר שנבנו בישראל. נזכיר את תכנית הבינוי בחלופות שונות לכיכר המדינה שלא התממשו, ותכנית עירונית לערד. גם האוניברסיטה לא הושלמה לפי החזון של נימאייר, מפעת פערים בתקציב, אבל יש בה הרבה כדי ללמד על החזון, יש בה את כל מה שאוהבים לאהוב וכל מה שאוהבים לשנוא בנימאייר. מהם הדברים האלה? אני חושב שאפשר להגיד על האדריכלות של נימאייר שהיא אדריכלות הירואית. למה הכוונה היראוית? אני אסביר למה אני מתכוון בהקשר של נימאייר. אנשים משמיצים את ברזיליה של נימאייר, הם אומרים שזו עיר שמתוכננת עבור מטוסים. החוויה המרוממת שלה, מתרחשת ממעוף הציפור. המשך טענה כזאת מתיחסת כמובן לחוויה של הולך הרגל, או פשוט דייר העיר הרגיל. אינני יודע להעיד על ברזיליה, אבל באוניברסיטה, בהחלט קיימת בעיה. היא ההתגלמות של מגדל השן. יש מעט מאד מתושבי העיר חיפה שיכולים להגיע אליה בהליכה ברגל. חלק מהסטודנטים יבחרו לגור בשכונות נמוכות יותר על הר הכרמל. הנסיעות באוטובוסים שישאו אותם משכונות אלו אל האוניברסיטה יארכו שעה ולעיתים אף יותר. ואין מה לדבר על השתלבות במרקם עירוני. האוניברסיטה אמנם מספקת חוויה נופית, בויסטות מרשימות הנפתחות אל המפרץ ועמק זבולון, וגם אל הנופים מדרום לכרמל. אבל מלבד מבטים האוניברסיטה לא נפתחת לכלום. מבחינת חוויה עירונית, מסחר ופנאי, אין לה אלא את עצמה להציע. מה היא נותנת לחיפה, ומה חיפה נותנת לה, איזה דיאלוג ספונטני מתפתח בינהן? נוסעים אל האוניברסיטה וחוזרים ממנה. כל זה נכון. אז מה הירואי בזה? המעשה האדריכלי של נימאייר הוא נופי. עד כמה נופי? היו נופי הכרמל לפני נימאייר, ויש את נופי הכרמל אחרי נימאייר. זו איננה מחווה צנועה, מתונה או מתחסדת. מדובר בהתערבות בסדרים הנופיים בקנה המידה המדינתי. נימאייר מציב את האדריכלות שלו לצד ההרים, המצוקים. האדריכלות היא הירואית כי היא ניצבת ליד איתני הטבע, ומבשרת, "אני כאן".
התרעומת שפעולות כאלו מעוררות הן ברורות. אין טוב מנימאייר למשימה הזאת. הקומפוזיציות שלו נוגעות ללב. היבט הירואי נוסף הוא השימוש בצורות יסוד בקומפוזיציות. ההשתלבות בסדרי הנוף הגדולים, ההר, העמק האופק, נעשית בעצמאות צורות היסוד האלה, הפלאטו, החרוט. התכנית המקורית לאוניברסיטה הציגה פלאטו ארוך, ממנו מזדקר מגדל אשכול ופירמידה הפוכה ממזרח, רוכנת מעל מדרונות הכרמל. הפירמידה היא המרכיב שלא בוצע בעקבות פערי התקציב. המודרניזם הגבוהה וההירואי הזה איננו מסתכם במחוות אותן ניתן לראות ממרחקים. באוניברסיטה הוקדשה תשומת לב רבה לפרטים, וכך כשמתקדמים על הפלאטו אל עבר קמת הכניסה של מגדל אשכול (קומה 4) מוצקות ואטימות הבניין מתחלפות בשקיפות. ניתן לראות מבעד לבניין, בוא מרחף באוויר. לא מן הנמנע שאת הזרעים לרגישות של רזניק לפרטים רכש בעבודתו במשרד של נימאייר.
הרבה רגישות נתונה במבנן הזה של הפלאטו עם הסיפריה והאודיטוריומים והמגדל. האוניברסיטה היא שיעור טוב בתפקידם של המרכיבים השונים בבניין, המבואה, הגמלון המסדרון. בקומת הכניסה, חלק מהחברים הפצירו במאבטחת לאפשר להם להשתמש בשירותים. יצאנו החוצה ונעמדנו על קצה הפלאטו מצופה הגרנוליט, להשקיף. מהפלאטו יכולנו להשקיף על הנקיק והגן הלינארי לאורכה של הסיפרייה. זהו חלק מתכנית החידוש לספריית האוניברסיטה בפרויקט אחרי חידוש עטור פרסים של אסף לרמן. ירדנו מהפלאטו אל רציף התחבורה הציבורית. לאחרונה צבעו את העמודים האקספרסיביים בצבע אפרסק כתום. איזו בחירה מזעזעת. מזל שהתמונה המצורפת בשחור לבן. אני מתקשה עכשיו להסביר מדוע זה כל כך נורא. הרי העמודים הם אקספרסיביים. הם אינם מתונים באופיים. אולי הבטון החשוף שעבורו תוכננו מאזן את מבעם הגיאומטרי העז. ואז הכתום הזה. מאיפה הבאתם את הכתום הזה.
ביום הגיענו לאוניברסיטה, היתה תערוכה מצומצמת על ההיסטוריה של הקמת האוניברסיטה. לאורך קיר היו תלויים שרטוטים ותצלומים מהחזון לאוניבריסטה ומימי הקמתה. יואב ביקש להסב את תשומת ליבנו אל קורות הענק שנשאו את כל רוחבו של הפלאטו על שני עמודים בלבד. המסמכים מעידים על היבט הירואי נוסף של האדריכלות של נימאייר, הפלאים ההנדסיים שהיא ניסחה. בפסגת הכרמל, קורות הבטון המזויין הענקיות נראות הירואיות בתצלומים בשחור לבן. רצינו לראות את הסיפריה של האוניברסיטה, הספריה הגדולה בישראל, אולם היא כבר היתה סגורה. חבל, יש בה פינות ישיבה וקראיה מקסימות, אינטימיות, עם תצפית אל המפרץ. עושה חשק לקרוא ספר. זו באמת ספריה נהדרת ומומלצת למי שמגיע לאוניברסיטה.
אחרי שהשתובבנו במסדרונות הבניין הראשי, רצינו לראות את המשכן לאמנויות. צעדנו מערבה ברוח העזה, לעבר המשכן. אז, לפני שלושה חודשים, לפני שהתישבתי לכתוב את הטקסט הזה, לפני שמישהו הבין שהקורונה תשלח אותנו הביתה, היה יום שישי. וגם ביום שישי לקראת שתיים בצהריים, המשכן לאמנויות סגור. כלומר, נדמה שהיה שהמשכן לא נעול, אבל זה לא נראה כאילו מישהו התכוון שנכנס. לא נכנסנו. צעדנו על הגשר המוביל אל הבניין המסקרן הזה, בתכנון מנספלד - קהת. הגשר מוביל אל דלת הכניסה אל הבניין מהחזית הדרומית שלו, ואל מרפסת המקיפה אותו מצידו המזרחי. זה בניין שתוכנן באינטליגנטיות רבה, עם מחוות אדריכליות מקסימות. אין הרבה בניינים כאלה בארץ, שניתן לתאר אותם פשוט כאדריכליים. זאת דוגמא לאדריכלות, למעשים שנעשו במחשבה ורגישות, בתשומת לב לקשרים בין מרכיבים שונים. כל אלה דיבורים נחמדים, אבל לא היינו בתוך הבניין בביקור זה. ועם כמה שהוא נחמד מבחוץ, העניין האמיתי הוא בפנים שלו. התנועה בפנים הבניין מתוכננת בצורה נהדר. נחזור אל הבניין ונדווח.
אחרי כל אלה, נסעו כולם לדירה של יואב. עזרו ליואב לסדר את כל מה שנפל עם המדף ויואב הכין לכולם אוכל. כאן נגמר היום של ניו-גייט. כשהתחלתי לכתוב זה היה בפברואר. הייתה לי עבודה, והתבדחתי על קוריאנים, כנציגי עדת הג'קי-צ'אן שהביאו איתם את הקורונה. הקורונה טלטלה את העולם. ושלחה אותי לחודשיים בבית בלי פרנסה. כעת עלי לחזור לעבוד, באותו משרד בו אני עבדתי עד לפני חודשיים.לרגעים היה נדמה שטוב יותר בעולם עם המגפה הזאת. נורא נורא חם.
