מגיחים, מבליחים.
אתם יודעים איך זה. החורף הטוב נאסף, מתחיל להיות חם. חברי ניו גייט הגיעו מוקדם בבוקר למנזר לטרון. שלי שבה אל שורותינו. שמחנו שיכולנו לחלוק איתה את הטיול לפני שמחתה הקריבה. לשלי, יסמין, נדב, בן, אמיר ויואב הצטרפו שרה ואלישבע? איך קראו לה?
מנזר לטרון נצא איפשהו בין יפו לירושלים. על גבעה הוא משקיף על הדרך מהנמל אל הקבר. לרדת אל הקרקע, לעלות לכרכרה, לעצור ללון, ולהמשיך כדי להשתטח ולהזדכך. המנזר נשקף מהדרך. כשמחנים את הכרכרה, הוא כבר מחוץ לטווח הראייה. טיפוס מתון, בין כרמי ענבים ועצי זית, אל עבר הברושים מוביל אליו. הוא מושהה. מוגבה מהרגל, יש לטפס בגרם מדרגות על מנת להגיע אל שער גבוה. שוק איכרים. זה לא שוק איכרים, אלה דוכנים עם מצללות ניידות שנמכרות בו מלאכות יד וגזלן של קפה ובייגלה בקצה. חנות המזכרות מופיעה בכניסה, מצד ימין. יש כנסיות בירושלים שהפנימו את הסירקולציה של התייר. קודם השיש, אחרי זה המזכרות. כאן לא, נכנסים ויוצאים באותו השער. מתחת לקמרון השער, השביל מלפנים מתפצל, במזלג מגונן בנוי.
בשנות ה-70 של המאה ה-19 רכשו נזירות כרמליטיות את הקרקעות החקלאיות מתושבי הכפר עמואס שעמד במובלעת לטרון עד 1967. את בית מלון הוקם על ידי שני יזמים, אלכסנד הווארד, נוצרי מרוני שהגיע ממלטה ואמיל בטאט המקומי.
המנזר בלטרון, וגם זה שראינו לאחר מכן, דיר ראפה, מקפלים בתוכם מרחבים, מסעות, לילות מכוכבים ויללות תנים. וגם עבודת אדמה. חקלאות ליין וגבינות. המותניים הישראליים, צרות מדי בשביל הדברים האלה. הכל קרוב מדי. הרכבת שפסיה הונחו, ונחנכה ב1892 הצרו את מותניה של הארץ. המסע מיפו לירושלים, שנמשך יומיים התקצר, והילת המסעות הועמה. מתכנני הרכבת לא טרחו לתכנן עיקול ותחנה בלטרון. הרכבת דילגה על המנזר. את סיכול יוזמות המלונאות השלים לואי וילה, מהמסדר הציסטרציאני של ההקפדה המחמירה, או בקיצור, טרפיסט. מיסד המנזר נמשך ללואי רצה להקים מנזר שתקנים, ובנתיים רכש את המלון וחי בו בגפו.
הגורם שמשך את לואי אל לטרון היו שרידי העיר הרומית-ביזנטית העתיקה מאוס ניקופוליס. מתברר שהעיר זכתה להתיחסות במפת מידבא ובמפת פויטינגר, וכן מתברר שהשרידים באתר מרשימים. אולי יזדמן לנו לבקר באתר שוב. כעבור שלוש שנים מהגיעו של לואי למנזר לבדו הצטרפו אליו נזירים נוספים והמתחם הפך מארמון של איש אחד למנזר שתקנים. הנזירים הטרפיסטים קיבלו רשות מהנזירות הכרמליטיות לעבד אדמות חקלאיות. וכך מסביב למנזר ניתן לראות היום זיתים, גפנים, ושדות של דגנים וירקות. ימיהם של הנזירים לא היו קלים. המים היו במסורה, והשכנים לא חיבבו אותם. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, גירשו עות'מנים את הנזירים והמנזר המיר שוב את שימושו, והפך לבסיס צבאי עות'מני. המיקום האסטרטגי של המנזר הפך אותו למוקד משיכה לגורמי צבא. המנזר סבל מהרס רב בעקבות המלחמה. החל משנת 1919 נזירים שבו למנזר. בשנת 1926 החלו בבניית אגף חדש למנזר. הבנייה הושלמה בשנת 1960. הצעת החלוקה הכלילה את תחום המנזר במדינה הפלסטינית שלא קמה, ובתום המלחמה שהחלה ב-1948, הוא היה באדמות הממלכה הירדנית. מאז 1967, נכבשו האדמות על ידי צה"ל ומאז המנזר נכלל בתחומי מדינת ישראל.
מהו סדר היום של נזיר השתקן? ובכן, מזה כמה שנים שנדר השתיקה אינו נשמר בקפדנות מחמירה. עשרים הנזירים החיים במקום ממעטים בדיבור. מהשעה שלוש בבוקר הם מתפללים, ביחידות או יחדיו. לאחר הזריחה הם עובדים, באדמות החקלאיות שכוללות 400 דונם . ולקראת השקיעה חוזרים להתפלל ולתרגל מדיטציה. הדיאטה של הנזירים היא צמחונית. בחנות של המנזר הם מוכרים את היינות שמופקים ביקב ומוצרים נוספים לצד מזכרות. יתכן שנתפס בבורותנו, אולם חלל הקפלה מזכיר קפלות עם רקע צרפתי בהן ביקרנו בעבר. במה הקפלה דומה לצרפתיות האחרות? במידותיוה, מאורכת, צרה וגבוהה. בנקיון החף מקישוטיות. מבנה החלל מזכיר את הקפלה של מנזר רטיסבון בעין כרם, ואת הקפלה בבית החולים הצרפתי בירושלים. עם זאת, ישנו שוני בין הקפלה בלטרון לבין הקפלה של מנזר רטיסבון וזו של בית החולים הצרפתי. חיפויי הקירות. בעין כרם הקירות טויחו, ובבית החולים הצרפתי נדמה שכיסו את הקירות בטפטים שחורגים מהפלאטה הלבנבנה. מבחינה זו דמתה הכנסיה יותר לקפלה של מנזר סן ונסן דה פול בממילא. מלאכת בניה מרשימה באבן, שחושפת את עצמה למבקר. אולם הקפלה בממילא מורכבת משלוש ספינות, עם קומת גלריה. החלל בה מורכב יותר.
מאד מצער שלא ניתן לבקר בשאר המנזר. לראות את הרמים, השדות, הקלויסטר. אולי נצליח לרקום בעתיד קשר עם נזיר שיאפשר לנו לבקר באתר. או אז נבקר גם במאוס ניקופוליס. אז איך מתמקם המנזר? לצד שרידי עיר רומית -ביזנטית עתיקה, בה התגלה ישו לתלמידיו, לצד שרידי מבצר צלבני, "מגדל האבירים", עיר הולדתו של הגנב הטוב שנצלב ליד ישו. ליד הדרך. על הגבעה מתונה המשקיפה אל הים ואל הדרך לירושלים. על הציר של מזרח ומערב. הנזיר השתקן משכים בבוקר, יוצא מהמנזר והשמש הזורחת מאירה את הכרמים והשדות הנפרסים לרגליו. כשיחזור בערב אל המנזר, תאיר השמש השוקעת את חזרית המנזר, ואם יתעכב בקפלה, תחדור השמש מבעד לויטראז'ים הגיאומטריים אל חלל הספינה.
היתה לנו השהות לבקר בנווה שלום. ברכבים הגענו מלטרון לנווה שלום. בשנת 1969 הקים את נווה שלום ברונו הוסאר (1911-1996), נזיר דומיניקני שנולד לבית יהודי במצרים. הוסאר נולד לאב יהודי הונגרי ואם צרפתייה. בשנות ה-30 לחייו הצטרף למנזר הדומיניקני. בשנת 1967, אחרי שהייתה בידיו אזרחות ישראלית, השתתף בעצרת האו"ם כאחד מנציגי מדינת ישראל. את הישוב הקים יחד עם כמה מחבריו, במטרה להניח תשתית לקיום משותף של יהודים וערבים, ולזמן את השלום. הישוב הוקם ככפר שיתופי. מעין יציר כלאיים בין קיבוץ ומושב עובדים. התוצקת החקלאית היא רכוש אגודה משותפת, אולם אין חדר אוכל, והבתים יושבים על חלקות פרטיות. תכנית הבינוי של הישוב צבועה כמעט כולה צהוב של מגורים א'. צורת ההתגוררות האנטי אורבנית הזאת, הייתה נושא לשיחה ערה בנינו כשהסתובבנו בין הבתים.
הסיבה שלשמה כיתתנו רגלינו לנווה שלום היא הוילות שתכנן פרופ' אדר' סנאן עבד אל-קאדר, שהיה גם מורה של כמה מאיתנו. ראינו שלוש וילות בתכננו.
דיר ראפה
גירעון
שלום, הטקסט הזה נכתב, אז, לפני כמה ימים. הוא נגנז ועכשיו הוא משתחרר לעולם. חלק מכם גם ככה, הגעתם לעולם הזה לא אפויים לגמרי.
