110318 טיול לירדן / היום השלישי
- 18 במרץ 2018
- זמן קריאה 8 דקות
0S2A4023 0S2A4019 0S2A4017 0S2A4021 0S2A4011 0S2A4015 0S2A4013 L1081349 L1081346 L1081339 L1081345 L1081347 0S2A4026 0S2A4032 0S2A4031 0S2A4028 L1081337 0S2A4036
בשביל לטייל צריך לקום מוקדם בבוקר. וכך עשינו. אכלנו מהבופה המוקרם במסעדת המלון שהכינה חביתות בהזמנה והתכוננו לצאת לדרך. את יומו האחרון של הטיול התחלנו בבירת הממלכה ההאשמית - עמאן, רבת בני עמון. בנסיעה באוטובוס ולפני שנכנסנו אל העיר סיפר לנו דאוד על העיר. יותר מארבעה מיליון דיירים חיים בעיר. לא דומה לשום דבר שאנחנו מכירים מישראל. הנופים מהם הגענו נהפכו אט אט לאורבנים. עיר כה גדולה לא מתחילה באיבחה אחת. היא נפרמת לה. ככל שהתקדמנו בנסיעתנו הלכה העיר ונעשתה צפופה עד שהגענו לעמאן העתיקה שסובבת את האקרופוליס של עמאן, שם הייתה הצפיפות יוצאת דופן ומסעירה. אנשי המחלקה לארכיטקטורה השתאו על רקמתה האורבנית של עמאן, שיש בה מקסם מהפנט. קורל ביקשה מהנהג בקורקטיות ראויה לציון 'סע לאט, כאילו אנחנו בספארי בקניה' כדי שנוכל להנות מיופיה של עמאן . בפאתי העיר חלפנו על פני משרד ממשלתי המטפל בפליטים מסוריה. האוטובוס חנה במעלה האקרופוליס ודאוד רצה שנתקדם אל מתחם האקרופוליס. האדריכלים הצעירים לא יכלו להוריד עיניהם מהפלא העירוני מסביב. במקום להכנס אל המתחם צעדו כולם לנקודת תצפית על מנת להתבונן ולצלם את העיר העתיקה של עמאן. דאוד הצטרף אלינו. מרבד החיים העשיר של העיר העתיקה מדגים מערכת יחסים יפה בין גדול לקטן. הוא נדמה כרקמה אין סופית, ובתוכו, צורות הבתים מתפרקות למודולים המרכיבים אותו. אבנר התעניין על האופנים בהם נרכשות קרקעות ונבנים בתים. מעניין יהיה לשמוע על מערכות החוקים או ההסכמות שמנסחות את יחסי השכנות בעיר העתיקה. דאוד סיפר שכיום מתגוררים בעיר העתיקה בעיקר פלסטינים, שרכשו את הבתים והקרקעות מירדנים שעברו לאזורים מפותחים יותר של העיר. חשבנו על הדמיון והשוני בין עמאן לירושלים. בדרך המובילה אל אחד הארמונות של המלך ראינו תורן ועליו מתנופף דגל הממלכה ענק.
נכנסנו אל אתר האקרופוליס. מדרום יכולנו להבחין בתאטרון הרומי המרשים שבעמאן העתיקה. באלגנטיות מקיפה העיר את המונומנט התפקודי הזה של עמאן, שגם היום נערכים בו קונצרטים גדולים. ויקיפדיה מספרת לנו שבעמאן נמצאו עדויות להתיישבות בת 8,500 שנה. הבנו מדאוד שזוהי עיר שיקר לחיות בה. נעמדנו מול שרידי מקדש הרקולס. משם התקדמנו אל המוזיאון של האתר. המוזיאון שוכן בתוך תחנת המשטרה המנדטורית שנבנתה באתר. בכל האקרופוליס ובמוזיאון חשנו את אותה תחושה מתמיהה אל מול שוויון הנפש היחסי של הירדנים אל העתיקות שלהם. פסלים וחפצים שונים שנצאו באתר מוצגים במוזיאון, שתצוגתו לא נראית עדכנית במיוחד. לא בטוח שתצוגה של מוזיאון לעתיקות צריכה להיות עדכנית. אולי יש לשאוף שהיא תהיה על זמנית. מה זה אומר? לא בטוח. מחוץ למוזיאון דיבר אבנר על האדריכלות המנדטורית, המשקפת את ההוויה הבריטית, רצינית ומעונבת. בדבריו התייחס להצבתה של תחנת המשטרה, ברגישות לאתר, וביחס אל המבנים שנמצאים בו. במודעות מפותחת הוסיפו הבריטים שכבה נוספת לעבודה האדריכלית שניצבת על פסגת האקרופוליס. תחנת המשטרה היא אחד מהמודלים המנדטורים שנעשה בהם שימוש ברחבי האימפריה הקולוניאליסטית. היא מבנה מרכזני, שאיכויות הבניה הגבוהות שלו איפשרו את השתמרותו היפה. קונסטרוקצייה אורטוגונלית מסיבית קושרת את אגפיו השונים אל חללו המרכזי שתקרתו מורמת משאר הבניין, ומאפשרת החדרת אור טבעי לחלק זה של המבנה. צא ולמד, שאת שינוי הפרוגרמה, מתחנת משטרה למוזיאון קטן סופג המבנה ביתר חן. מה אנו למדים מכך? שעיצוב לא חייב לנבוע מפרוגרמה או פונקציה, ושחלל איכותי ישאר איכותי גם אחרי שדייריו ושימושיו יחלפו מהעולם.
מהמוזיאון התקדמנו אל מבואות הארמון האומאי שנבנה על האקרופוליס. בחצרו הקדמית של הארמון שבנו אותם שליטים שאחראים לבנייתו של מתחם אל-אקצא בירושלים, עצרנו לשיחה קצרה. יואב אכל לנו את הראש על התנאים המביאים להקמתה של עיר. עמאן העתיקה נבנתה מסביב למעיין בסביבה צחיחה יחסית. מקורות מים הם פעמים רבות הגורם סביבו מתפתחות ערים. דיברנו על חשיבותה והשלכותיה של רציפות, גאוגרפית והיסטורית בעיר. בהקשר זה עמאן נהנת מעבר עשיר ויכולה להשתמש בעצמה כחומר האדריכלי ממנו תמשיך להבנות. המעיין שראינו מהתצפית המערבית על האקרופוליס הוא ככל הנראה מקור המים שסביבו נולדה וצמחה העיר. אם חוזרים אל מחוזות ישראל אפשר להתחיל להבין חלק מהבעייתיות של המרחב האורבני בארץ. תנופת הבניה חסרת התקדים שהתרחשה בישראל במאה העשרים הולידה "ערים חדשות", כלומר כאלה שנעדרות פעמים רבות את המצע ההיסטורי שיש לעיר קיימת בדרך כלל להציע. האם בימינו יש צורך לבנות "ערים חדשות"? מהו ההיגיון שמניע בנייה כזאת? לא ברור. מעניין לחשוב, מה יכול להיות ה'מעיין' העכשווי סביבו יכולה להבנות עיר. ועוד בהקשר הישראלי, חלק גדול ממפעל הבנייה הסוציאליסטי בישראל ראה בדמות העיר אוייב שיש למגר, ובעירוניות תופעה תרבותית בורגנית ודקדנטית. זאת יחד עם שכתובי היסטוריה לאומניים הולידו מרחבים עצובים למדי. כך שבמקרים מסויימים כשניגשו במשרד השיכון לטפל בערים קיימות וכבושות, עשו זאת תוך הפניית עורף והתעלמות במקרה הטוב, והרס מכוון, במקרה הרע. המשכנו ושוחחנו על היחסים הדיאלקטיים ודינמיים בין המתחם המקודש של האקרופוליס לבין החול של היום-יום בעיר הסובבת אותו. ניסינו להבין את האופן בו שני הצדדים תלויים ומזינים זה את זה, האקרופוליס נשקף כמעט מכל פינה בעיר, והעיר כתשתית עליה מונח האקרופוליס.
מהתצפית התקדמנו אל פנים המבנה האומאי. בדרך צעדנו על משטח מפולס, פלאטו רחב אשר משקיף אל העיר. תמיד מרגש לחוות פלאטו כזה. פעולת היישור הנחרצת הזו נראית עשויה להיתפס היום כגנרית ואגרסיבית מידי. אנחנו, כטרחנים ארכאיים, מאמינים שיש בה הרבה חן. לבטח יותר חן מאשר הרבה מהטיפולים הנופיים אותם אפשר לראות בימינו, בהם מושקע הרבה מאמץ בצורות אמורפיות שהן תולדה של spline בקאד וריצופים שהם תולדה של האטץ'. נכנסנו אל הארמון האומאי ששרד לא רע את רעידות האדמה שפקדו את המקום. החלל המרכזי בארמון מחופה בכיפת עץ חדשה. בטרם כיפת העץ עמד הארמון פתוח לשמיים, ולפני כן קירתה אותו כיפת אבן. שם בארמון, שאגפיו הצפוני והדרומי פתוחים אל האופק, דיבר אבנר על הדיאלוג שבין טכנולוגיית בניה לצורה. הדרישה לחללים פנימיים רחבים שהולידה את הכיפה עם אבן הראשה שמנקזת אליה את הלחצים. כיצד העברת העומסים מהכיפה העגולה אל קירות החלל המרובע הולידה עיטורים דקורטיביים שעושים את הפעולה של ריבוע העיגול. אמדנו את פעולות השימור והשחזור של ההרמון והמשכנו חזרה לאוטובוס.
0S2A4040 0S2A4048 IMG_5995 0S2A4165 0S2A4053 IMG_9372 IMG_9371 0S2A4154 0S2A4064 0S2A4069 0S2A4086 0S2A4085 0S2A4066 0S2A4057 0S2A4093 0S2A4095 0S2A4087 0S2A4093 0S2A4095 0S2A4156 IMG_5996 0S2A4133 0S2A4088 0S2A4088 0S2A4089 0S2A4090 0S2A4089 0S2A4090 0S2A4092 0S2A4092 0S2A4091 0S2A4128 0S2A4083 0S2A4081 0S2A4072 0S2A4062 0S2A4068 0S2A4061 0S2A4073 IMG_5997 0S2A4071 0S2A4103 0S2A4103 0S2A4203 0S2A4207 0S2A4065 0S2A4108 0S2A4115 0S2A4106 0S2A4123 0S2A4111 0S2A4119 0S2A4122 0S2A4106 0S2A4105 0S2A4109 0S2A4125 0S2A4116 0S2A4127 0S2A4129 0S2A4150 0S2A4138 0S2A4142 0S2A4146 0S2A4141 0S2A4145 0S2A4144 0S2A4130 0S2A4074 0S2A4172 0S2A4167 IMG_9375 0S2A4173 IMG_9386 IMG_9388 0S2A4175 0S2A4179 0S2A4159 0S2A4162 0S2A4158 0S2A4147 0S2A4169 0S2A4174 0S2A4186 0S2A4182 0S2A4157 0S2A4184 0S2A4153 0S2A4149 0S2A4196 IMG_5999 0S2A4191 0S2A4190 0S2A4202 0S2A4189 0S2A4195 0S2A4198
לפני שהמשכנו אל יעדנו הבא היינו צריכים לסעוד. דאוד הוביל אותנו אל מסעדה גדולה, בה הפציר בנו שלא לדבר בעברית, ככל הנראה בשל קהל הסועדים. נראה שהסועדים הם מוסלמים אדוקים, ואולי חלקם פליטים וצאצאי פליטים פלסטיניים שאינם חובבי ציון. זאת הייתה חוויה נהדרת, ולא סביר שללא דאוד היינו מוצאים את דרכינו למסעדה זו. לכולם הוזמנו מנות של חומוס ופול שמימיים, שלצידם הוגשו ירקות טריים ופלאפל חמים. מלצרים מחוייטים הסתובבו בין הסועדים עם סלסילות של פיתות שאך יצאו מהתנור, אותם הגישו במלקחיים לשולחנות. בסוף הארוחה הוגש תה נענע, ממותק או לא, לפי בקשת הלקוח. דאוד הבין היטב את רוחם הגרגרנית של ניו גייט ומהחומוס לקח את כולנו לאכול בקונדיטוריה ענקית. שם אכלנו כנאפה ובקלאווה מסוגה עילית וקפה. התפריט בקונדיטוריה כלל הרבה מאד אפשרויות ובחוסר אונים אל מול השפע ביקשנו מדאוד שיזמין עבורנו כנאפה ובקלאווה, בלי הפתעות. אבל הפתעות היו. אנחנו מתביישים להגיד, אבל החומוס, הפול והמתוקים הירדנים שדאוד לקח אותנו לאכול די האפילו על גרסאותיהם הירושלמיות שאנו מכירים.
0S2A4211 0S2A4216 0S2A4220 0S2A4210 0S2A4235 IMG_6006 IMG_6007 0S2A4231 0S2A4221 0S2A4225 0S2A4223 0S2A4226 0S2A4229 0S2A4234
בתום הזלילה שבנו אל האוטובוס לקראת הנסיעה אל ג'רש, היעד האחרון בטיול. בלב עיר מודרנית שנראיתה די מנומנת יושבת ג'רש, העיר הרומית. מהאוטובוס צעדנו דרך מרכז קניות משונה שמוביל את המבקרים אל האתר ההיסטורי. אותה סחורה שאפשר למצוא בכל אתר תיירות אחר בירדן, מוצעת שם על ידי סוחרים שמזנקים על המבקר מכל כיוון. מחוץ למרכז הקניות יכולנו להבחין בשחקנים לבושים במדי חיילים רומים מאיימים, ואחד מהם הצדיע אלינו במועל יד. מול השער המאסיבי של ג'רש סקר בפנינו דואו את תולדות העיר, מיקומה באימפריה הרומית, המבנה שלה, על תכונותיו הטיפוסיות למודל העיר הרומית, ואלה שיחודיות למימוש שלה בג'רש. דואו הציג את האלמנטים השונים המרכיבים את העיר, ההיפודרום, התאטרון, הכיכר הסגסגלה, השוק שפעל בה, הנימפאון, המקדש לארטמיס הקארדו והדקומנוס שקושרים את כולם יחד. אחרי ההצגה המלומדת של דואו רצינו להסתער על העיר כמו לוחמים אשורים. אך עוד בטרם עברנו בשער, נפתרה תעלומה שהטרידה אותנו שנים רבות. כלאחר יד נשאל דאוד, "מי חפר את החפיר?" והוא בלי להתבלבל ענה, אל-מלכ אל-מעט'ם עיסא. זאת הייתה סנסציה. לא ברור איך ממלאים את הואקום שנשאר בלב אחרי שנפתרה שאלה כה קיומית כמו "מי חפר את החפיר?". אחרי העלייה במדרגות והמעבר דרך השער שוב פגשנו את הריצוף הרומי המפורסם והתרגשנו. מהשער המשכנו אל ההיפודרום בו התרחשו מרוצי סוסים וארועי ספורט אחרים. שם ראינו ילדים מקומיים נחים בשמש. מההיפודרום המשכנו אל הכיכר הסגלגלה מוקפת העמודים. דאוד דיבר על תפקודה של הכיכר בימי הרומים. משם יכולנו להשקיף על התאטרון המרשים שניצב על הגבעה והמקדש שמתחתיו. בין העמודים של הקולונדה צעדנו אל ההצטלבות של הקארדו והדקומנוס הדרומי. בהצטלבות הדרכים הסבירה לנו קורל על הטטראפילון שאת שרידיו יכולנו לראות, ארבעה עמודי ענק שיכלו לשאת קירוי מעליהם. בגומחות שסותתו בהם דמיינו פסלים של פולחן יופי וגוף שקישטו את העמודים. נכנסנו אל המקלון, השוק העגול שבמרכזו עמדה מזרקה. מול הנימפאון הרהרנו בציבוריות הרומית, על יחסה הנדיב אל ה-99%. כשמכירים אנו בעיצוב העיר הרומית כמחווה של נדיבות מצטיירת לנו תמונה מורכבת של ההוויה הרומית. לצד האכזריות צמאת הדם עליה קראנו, שמענו וראינו בסרטים, נדמים הם כהומניסטים טובי לב. אנחנו רוצים לחשוב שגישה נדיבה זו אל ציבוריות היא נדבך חשוב בהבנת סוד ההצלחה של האימפריה הרומית. יכול להיות שהם הבינו שבשביל לשגשג כאימפריה ולהמנע ממרידות כדאי להציע מרחב מחיה ותרבות איכותי לנתיניהם. אז כן, ברור לנו שהם באמת היו צמאי דם, שלבטח היו להם צבאות עבדים, שרגישות לאוכלוסיות מוחלשות ככל הנראה לא הייתה בראש מעייניהם, ושאולי בקארדו והדקומנוס לא הסתובבו מדוכאי העולם. אנחנו עדיין נהנים לחשוב על העיר הרומית כמכילה ופתוחה. בעיר רומית ראוי לחשוב על כוחה של אימפריה עם תודעה אורבנית. האלמנטים האורבניים, אלה שאלדו רוסי, אללא ירחמו, כינה 'primary elements' מחוללים את העיר הרומית. וכפי שמסביר לנו אלדו רוסי, הם מעל פונקציה ופרוגרמה. שוב, כמו תחנת המשטרה המנדטורית, יש דברים שהם מעל השימוש הרגעי שלהם. מה הפרוגרמה של אובליסק? הפרוגרמה היא עיר. גם בג'ראש אמר לנו דאוד שיום אחד לא מספיק לראות את כל ג'ראש. שוב לא פקפקנו בדבריו. יום אחד גם לא מספיק לכתוב עליה. על כל חלק בה אפשר להשתפך בנהרות של טקסט. הנימפאון היה מקדש ליופיין של נימפות, ומים מנביעה סמוכה נותבו לבריכה שהייתה בנימפאון. היה ניתן לשתות ולהטהר בו. מי יעשה מקדש לנימפות היום?
מהנימפאון עלינו אל שרידי מקדש ארטמיס. בין מדרגות לפודסט נגלה ונחבא המקדש לסירוגין. טקס העליה מבנה את חווית הפולחן במנות קצובות. התחלנו להריח את סוף הטיול ונכנסנו לחרדת תיעוד. צילמנו עצמנו לדעת. ממרום המקדש יכולנו שוב להשקיף אל סביבות העיר. חשבנו על האפשרות המטורפת שישמישו את העיר הרומית. כלומר שתושבי ג'ראש של היום פשוט יישבו את העיר, יסחרו בשווקיה, אולי יזרימו מים בתעלותיה. האם זה מה שעושים הרומים ברומא היום? לא בטוח. התאטראות הרומים ממשיכים לתפקד וזה נהדר. חלק מעמודי המקדש עודם עומדים, באחדים מהם נפגעה הכותרת בצורה כזו שעלי האקנטוס נפרשים אל השמים ללא מלית של אבן מאחורים. זה ממש מרגש, האבן של העמוד מקבלת דקיקות של עלה. במרכז המקדש הסב דאוד את תשומת ליבנו שהמקדש החשוב של העיר יושב מעל חלל גדול חפור ששימש כמחסן למזון ותבואה שנשמרו היטב באוויר הצונן שמתחת לאדמה. זה פואטי ומקסים. מאגרי מזון קולקטיביים, מהסמלים של הולדת העיר, הוא המסד למקדש של העיר. הייפי החליט לקחת הימור שיקרב אותו לניצחון בתחרות התקרית הדיפלומטית, וניסה בכוח אבירים למוטט עמוד במקדש. גמישותם של העמודים עמדה להם ברעידות האדמה.
בדרך אלה התאטרון עצרנו ליד כנסייה ביזנטית שנחפרה באתר. גם בג'רש רב הנסתר על הגלוי, חלקים גדולים ממנה עוד מכוסים בתילים של עפר. הביזנטים עשו בעיר הרומית כבשלהם והשתמשו בחלקים מלבני העיר, כותרות עמודים ושאר אלמנטים שימוש בכנסייתם. בסלקטיביות כמובן. אי אפשר לעבוד עבודה פגאנית בכנסייה ולכן לא יובאו יצירות פגאניות במובהק. מרום הגבעה הבחנו מזרחית לקארדו בחורשה ובליבה בית. טעינו לחשוב שזוהי וילה שנבנתה במתחם ונותרה על תילה. היום גילינו שזה המוזיאון של ג'ראש העתיקה. בתאטרון הדגים לנו יואב את האיכויות האקוסטיות של התאטרון הרומי כששר לנו את 'ליסה ליסה' של ישי לוי. אחריו עלו שני מקומיים מבוגרים שהנעימו את זמננו בנגינה על תוף גדול וחמת חלילים. יצאנו במחולות לכבוד סיום הטיול. דאוד אמר שהכלים עליהם ניגנו הם טיפוסיים לתזמורות צבאיות ירדניות. התאטרון בג'ראש מארח בתוכו עד היום הופעות של פסטיבלי מוסיקה. הצל של העיר הרומית התארך כשהשמש החלה לשקוע, ואנחנו חישבנו את דרכנו חזרה לירושלים. צעדנו חזרה לאוטובוס דרך מרכז הקניות ורכשנו כמה מזכרות שיכלו תיקנו להכיל.
0S2A4239 0S2A4241 0S2A4245 0S2A4243 0S2A4251 0S2A4256 0S2A4265 0S2A4277 0S2A4253 0S2A4242 IMG_6009 0S2A4296 0S2A4284 0S2A4286 IMG_9522 IMG_9531 L1081355 0S2A4308 0S2A4422 0S2A4310 0S2A4327 0S2A4306 0S2A4308 L1081357 L1081359 0S2A4340 0S2A4332 0S2A4315 0S2A4318 0S2A4339 0S2A4330 0S2A4341 0S2A4336 0S2A4342 0S2A4341 0S2A4320 0S2A4345 IMG_6010 IMG_20180311_161039_1 0S2A4374 0S2A4371 IMG_9472 0S2A4355 0S2A4363 0S2A4357 0S2A4369 L1081367 0S2A4351 IMG_9470 0S2A4376 0S2A4343 L1081369 0S2A4387 IMG_9495 IMG_9497 IMG_9496 IMG_9501 IMG_9492 IMG_9498 IMG_6011 IMG_9524 IMG_9514 0S2A4410 0S2A4403 0S2A4409 0S2A4405 0S2A4404 0S2A4416 IMG_9506 IMG_9530 IMG_6014 IMG_6013 0S2A4386 0S2A4420
מג'ראש נסענו אל מעבר הגבול בבית שאן. בחסות השמש השוקעת התפתלנו בין כבישיה היפים של הממלכה ההאשמית. עברנו על יד עג'לון שהיתה מכוסה ערפל. נופיה של ירדן לא שונים מאד מהנופים בארץ ואפשר לנסות לדמיין איפה בארץ נמצאים כשנוסעים בה. דאוד ירד פעמיים לרכוש עבורנו קפה, טחינה, חלבה ובננות לשובב בהם את הלב. אנחנו פינטזנו על טיולים נושאיים חוצי גבולות, טיול ערים רומיות, טיולים בעקבות ברלוצי, טיולים בעקבות אדריכלות מנדטורית ועוד רעיונות. בנסיעה התחלנו לערוך את הפרידה הנרגשת מדאוד שנכנס לנו אל הלב, שרנו יחד את הסלע האדום ואת השיר לשלגיה. שרה הפצירה בעבאדי הנהג שלנו שיחדול מהעישון. בפעם האחרונה ראינו את תבואתה היפה של החקלאות הירדנית.
0S2A4437 0S2A4423 0S2A4435 0S2A4436 0S2A4429 0S2A4432 0S2A4441 0S2A4439
במעבר הגבול נפרדנו ברגש מדאוד, אחמד ועבאדי היקרים. כמו שניו גייט אוהבים להגיד לחבריהם בפרידות - אין זה סוף כי אם התחלה. דאוד הבטיח לבקרנו כשיבוא לירושלים. אל ירושלים הגענו בדרכים פתלתלות בשטחים בלילה. זהו חברים, זה הכל, זה הטיול שהיה, מקווים שנהנתם לפחות כמו שאנחנו נהננו, היו שלום ולילה טוב.
תגובות