• NEWGATE

161117 - עם 'שלום עכשיו' בהר גריזים


כנופיית ניו גייט שלחה קבוצה מצומצמת לסיור של 'שלום עכשיו' בשומרון. החיבור נוצר באמצעות נדב הייפרט, הצלם של ניו גייט, דרך קבוצת 'האדומים' במפלגת העבודה בה הוא חבר פעיל. נציגי כנופייתנו התכנסו בתל אביב בשעה תשע בבוקר, ועלו על האוטובוס יחד עם אנשי העבודה. רוב אנשי העבודה שפגשנו היו צעירים טובי מזג ומסבירי פנים. יסמין חיכתה לנו על האוטובוס, שם התיישבה על יד עטרת, אותה הכירה מצעירותן בירושלים.

בדרך ליעדנו הראשון, עצרנו בתחנת הדלק של כפר קאסם. שם אספנו עוד כמה חברים, רכשנו קפה ועישנו סיגריה. משם המשכנו אל אריאל, עיר ואם בישראל. במשפט זה באים לכדי ביטוי כמה מהעוולות, ופשעי השנאה שמאפיינים את מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון. נציגי שלום עכשיו ידעו להסביר לנו על חריגותו של המצב בו מכונה אריאל 'עיר'. נכון לשנת 2016 גרו באריאל 19,220 מטובי בנינו. מדוע הדבר משונה? ובכן, אין ברשותי מספיק נתונים על מנת להדגים את עיוות המציאות שבהכרזה על אריאל כעיר, אולם אוכל לתת את הדוגמא של רמת השרון, שם מתגוררת סבתי. זכורה לי ההתלהבות של סבתי כשהודיעה לי על ההכרזה של רמת השרון כעיר. בירור קצר באינטרנט מלמד שהדבר קרה בשנת 2002. מנתונים של הלמ"ס ניתן לראות כי בשנת 1995 חיו ברמת השרון 36,300 תושבים. אם כן, אריאל היא התנחלות, שהבחירה לכנותה 'עיר' נובעת ממניעים פסולים.

שבתי בנדט, רכז תחום מעקב התנחלויות בשלום עכשיו, היה המדריך שלנו במהלך הסיור. בקיאותו בחומר הייתה מעוררת התפעלות. הנימוק העיקרי שהביא לאופן בו דברים מתנהלים מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון היה בכוונה לקבע את הישובים בקרקע ובתודעה של כל הנוגעים בדבר. זוהי המוטיבציה בהצמדת התואר 'עיר' להתנחלות אריאל, בפתיחת אוניברסיטה, היכל תרבות ואזור תעשיה מפותח. בתחנה זו של סיורינו הציגו אנשי 'שלום עכשיו' את ספינת הדגל הנוכחית שלהם. אמנת ז'נבה, המציעה חלוקה מחודשת של המרחב, שתוליד את המדינה הפלסטינית. חולקו לנו מפות נהירות המציגות את המצב הקיים , ומשרטטות בקו כחול, היכן, לפי חזון אמנת ז'נבה, יעבור הגבול בין מדינת ישראל למדינה הפלסטינית. הפתעה. אריאל לא תהיה חלק ממדינת ישראל. התפלצות רבתי נשמעה בקהל. "זה לעולם לא יקרה" הייתה התגובה שכולם דיקלמו. ולא מפני שהם סבורים שיהיה צודק להותיר את אריאל על תילה, אלא מפני שהמאמץ לקיבוע עליו דיבר שבתי נחל הצלחה. אריאל היא עיר! לכולם ברור שלא תפונה!. אולם המפה מדגימה עד כמה אבסורדית מחשבה זו. אריאל היא מובלעה צרה, שהסדר אשר יכלול אותה בשטחי מדינת ישראל יאריך את הגבול במידה חסרת הגיון, שחלקו ילווה את מקטע כביש 5. אם מטרתו של גבול זה היא להגן על תושבי מדינת ישראל, תוואי שכזה יהפוך משימה זו לבלתי מתקבלת על הדעת. שבתי המשיך בתיאור תולדות הישוב, על הנפשות הפועלות בהקמת הישוב. ובהזדמנות זו נשמעה אחת הקריאות המתסכלות בסיור עם חברי העבודה. בטרם חזרנו אל האוטובוס קרא אחד מזקני השבט, "זה אנחנו הקמנו את אריאל". וזו האמת. באתר של 'שלום עכשיו' ניתן לראות גרף הגידול של ההתנחלויות, מ3,200 מתנחלים בשנת 1976 ל399,300 בשנת 2016. הקורא היה רוצה להתנחם באיזשהן מגמות בגרף זה. אולי למרק את המצפון עם איזה גידול אחרי המהפך ב1977, אולי להתנחם בתמתנות עם שובו של המערך לשלטון. כל אלו אינם שם. הגרף שומר על קצב נמרץ וקבוע להכעיס מאז ועד היום.

עלינו חזרה אל האוטובוס. מאריאל נסענו אל תצפית בכניסה ל'נופי נחמיה'. לפני ירידתנו מהאוטובוס נאמר לנו כי תושבי המקום לא מחבבים אותנו וחיכוכים עלולים להווצר. אז נשארנו בחוץ. חיכוכים אמנם לא נוצרו, אולם מבטים חשודים כן נרשמו. מהתצפית יכולנו לראות את 'רחלים'. זהו מאחז או התנחלות ששבתי ידע לספר עליו הרבה. הוא היה שותף בהקמתו, ותיאר את האופן בו פיקד על הברחתם של קרוונים את המחסומים על גבי משאיות, שנשאו על כביש עוקף שטרם נסלל. כיצד האזין לקשר של חיילי צה"ל אשר נמצאים במקום כדי להגן עליו, והמתין לשעת הכושר, בה סיורי הבטחון נמצאו בקצוות הדרך. אז הורה לנהגי המשאיות להחל בנסיעתם. כשהבחין בג'יפ צבאי מיהר להודיע להם לעצור במקומם ולכבות את האורות. את מדינת ישראל מקימים באישון לילה, בחשאי, שמא מדינת ישראל תגלה.

מה זה 'רחלים'? לא כל כך ברור. אפשר לשער. שבתי סיפר על פיגוע שאירע בדרך העוקפת במקום. משפחת מתנחלים נורתה ברכבה בדרך העוברת באיזור. בפיגוע נרצחה אם המשפחה, שמה היה רחל. יתכן כי 'רחלים' הוא שם שמטרתו להנציח את זכרה של רחל זו. אין מנוס מהקלישאות החבוטות האלו, כל המפעל הזה עובד על הנצחת מעגל הדמים. איזו דרך סבירה יותר להתמודד עם שכול, מאשר לחדש את אותן הפעולות שהולידו אותו.

שבנו אל האוטובוס. שמאלנים טובים שכמותנו, נענענו בראשינו, צקצקנו בלשונינו, מחינו על העוולות. כשאדם שומע את שכנו מתבטא באופנים אלה מעורר הדבר כעס. "זה נורא ואיום", "זה לא יעלה על הדעת" ו-"איזו זוועה". אך כל אלו נכונים. חוסר האונים הוא אמיתי. אנו המכנים עצמנו שמאלנים, נוהגים להאזין ברוב קשב לחברינו, כדי לאתר את מעידות הלשון, למרק את מצפונינו ולמקם עצמינו בעדיפות מצפונית. נוירוזה מתסכלת ביותר.

פשעי שנאה. זאת דרך לראות את מפעל ההתיישבות במקום. שנאה כלפי ערבים, מירור חייהם. שנאה לאדמה, השחתתה השכם וערב, שנאה אל הנוף, אותו מחריבים בסלילת עוד כבישים עוקפים, הקמת ישובים ששונאים את המקום, את הגבעה אותה מגלחים בזעם, שנאה לחיילים, שמתבשלים בחום, במדים ואפוד, עד עוברת עליהם דעתם, שנאה לשלוות חיים, אותה מחרידים בהקמת עוד אמצעים למשטור, עוד בטונדות, עוד נשקים, עוד חיילים, עוד שוטרים, עוד מחסומים. אילו מן חיים אלו לבקש? מי רוצה לחיות כך, מאויים תמידית, מוקף כלי מלחמה, ספוג בשנאה? נופיו של השומרון. אילו נופים. איזו דרך יש להצדיק פשעי שנאה אלו לנופים אלו? אנו יכולים להביט בהם רק מבעד לחלונו של אוטובוס. לחלום על חדוות שיטוט בגבעות. אפילו להתנחלויות המבקשות להיות חלק מישראל לא נוח להכנס.

בדרכים היה לכל אחד מעט זמן להרהר, על פני הנופים. סופר לנו על פרקטיקת סלילת הדרכים עבור המתנחלים. דרכים עוקפות, עליהן אומרים נציגי המתנחלים שאינן כבישי אפרטהייד. השימוש בהן אינו מוגבל ליהודים. אולם לתושבי האזור שאינם יהודים אין כל סיבה לעלות על דרכים אלו. הן אינן עוברות בישובים שאינם יהודים, אין דרך לעלות אליהן או לרדת מהן אם לא יצאת מישוב יהודי.

השנאה, החורבן וההרס, הם בכל מקום. הטרסות האלו, ממתי הן? האם הן מעובדות או לא?

עצרנו בצומת תפוח. בזמן ששבתי תיאר את נוהלי הבטחון במקום נשארנו ישובים באוטובוס. זה לא מקום שיורדים בו למטה. אנשי ניו גייט נהיו תיירים יפנים בעל כורחם, שמוסעים מאתר אחד לשני, ולא יכולים ללמוד את המקום דרך הרגליים. זוהי אמנם תמונת המצב. נוצרו מרחבים בהם לא ניתן לחיות, רק לחלוף במכונית. ומי אנחנו שנתלונן? מאחורי הפילבוקס אפשר לראות את הרחבה אליה מובלים האוטובוסים הפלסטינים, מהם מורדים כל הנוסעים ונבדקים.

מצומת תפוח המשכנו לחווארה. בחווארה התיישבנו בקונדיטוריה גדולה, בקומה השניה. בקומה השניה של הקונדיטוריה פגשנו את זאכריה סדה, רכז שטח של רבנים למען זכויות אדם. זאכריה, חייכן ובעל חוש הומור, הציג עצמו ואת פועלו במקום. לא נגמרו לו הסיפורים, על ההתנגשויות עם המתנחלים, על כרמים ושדות אליהם הוזרמו שפכי ביוב מאלון מורה, על ההסדרים המעוותים המתירים לחקלאים לעבד את אדמתם, פעמיים בשנה, וכיצד גם בהזדמנויות בודדות אלו נשללת מהם האפשרות. על הצורך ללוות את החקלאים לאדמתם שלהם, שחטאה בלא לשנות את מקומה לאחר שמאחז בלתי חוקי הוקם על הגבעה הסמוכה. על השחתת גידולים, שריפה, עקירה וגניבה של עצים, כרמים ושדות. על החוק העותמני שמדינת ישראל שמחה לאמץ, הדן אדמות שלא מעובדות מזה שבע או עשר שנים להלאמה. על האופן בו אדמות נותרות בלתי מעובדות לשנים ארוכות בעקבות הקמת מערך מכשולים בלתי אפשרי. זאכריה סיפר שמיום ליום הוא שומע על יותר ויותר אנשים שבניהם עוזבים.

כולם הזמינו לעצמם מהבקלאוות והכנאפה. קרוב לשכם. הבקלאווה הכי קרובה לשכם שאי פעם אכלתי. ושכם היא הלא מקור הבקלאווה. הבקלאוות היו מעולות. לא הצלחנו לקבוע האם הן טובות מאלו של ג'עאפר. דבר אחד ניתן לקבוע בודאות. הן זולות בכמה מונים. צלחת עם פרוסת בקלאווה מכובדת וכוס קפה יעלו 7 שקלים, בעוד בג'עאפר התענוג הזה יעלה 22 שקלים. על פניו, כל אדם שמח להפרד מפחות כסף בבואו לשלם בעד תענוגות החיים. במקרה זה, היה זה שיעור נוסף על עוני.

מחאוורה המשכנו לכיוון הר גריזים. הנופים נהיו מעט יותר דרמאטיים. על ההר החרוט והנישא ניבטו בתים. שבתי סיפר באוטובוס על מדרשי השם המקראיים והצינים שהכשירו את ההתיישבות במקום. בדרך להר גריזים עברנו דרך ישוב ובו שומרונים. ראינו את האתר בו מתקיים הזבח בפסח. הבענו עניין להגיע ולראות את האירוע השנה. בפסגת ההר נעמדנו בתצפית המשקיפה על שכם והעמק הרחב שמאחוריה. בתצפית סיפר שבתי על ההתרחשויות האחרונות בזירה החוקית סביב ענייני ההתנחלויות. נציגי ניו גייט ניצלו שיחה זו לבחינת התצפית מעברה השני של הפסגה. שכם ממשיכה להצפות גם משם, פרוסה בינות להרים, על מדרונותיהם התלולים, מהפנטת ביופיה. הייפרט חלם על החתך של העיר שבינות להרים. יואב תיאר אותה כסילוואן על ספידים. כולנו ידענו שאנחנו רוצים לרדת מטה ולראות את רחובותיה. ואמנם נשתדל לעשות זאת, ולארגן לעצמנו סיור בעיר. באותה תצפית ניבטה גם הוילה הפלאדיאנית על הצוק המשקיף על שכם. שבתי ידע לספר שהיא שייכת לעשיר מקומי, אשר משקיע רבות בחינוך ופיתוח באזור, ושבקומת הקרקע של ביתו יש מצבור עתיקות מרשים ביותר.

הכמיהה הזאת לראות, ללכת ברחובות העיר. כיצד יש להבין אותה? האם ההפרדה שאנו עושים בנינו לבין אותו ציבור מתנחלים הבוחר להקים את ההתנחלויות והמאחזים אינו מלאכותי? האם יתכן שהמוטיבציה שלהם להקים את ישובים אלה נובעת מאותה היקסמות שמוליכה אותנו בשבי להרוות ענינו בעיר זו? מה יש לעשות על מנת שאנשי שכם יוכלו לחיות ברווחה ושלווה, והאם אז יסכימו וירצו לקבל אותנו כאורחים?

בתצפית על חלקה המזרחי של שכם ניבטה בלאטה. צפופה פי כמה מכל שאר השכונות בעיר, בנויה בחוסר סדר, בבניה נמוכה יותר משאר העיר. בלאטה היא מחנה הפליטים של העיר. שורשיה ב1948, עם הגיעם של הפליטים מרחבי פלסטין. ברבע הקילומטר הרבוע חיים בין עשרים לשלושים אלף איש. האם בתיהם כה עלובים מפני שעוד חולמים הם על שיבה לעריהם המקוריות ולאדמתם, או שמעמדם כפליטים לא מאפשר להם בניה עדיפה מזו. שבתי ידע לספר שאפילו עבור המשטרה הפלסטינית, בלאטה היא מחוץ לתחום.

התישבנו בצל לשיחת סיכום עם שבתי. עוד פרטים על הכשרת שרצים שמתרחשת בכנסת. זכרוני בוגד בי כשאני מנסה להזכר בשמות המשפטנים והפוליטיקאים, ומעלליהם האחרונים. ביום הזה, בו נחשפים למידע רב, טוב מראה עינים. הרי את הידיעות אנו מקבלים. במעגלי השמאל אליהם אנו משתייכים נהוג לרחוץ בידיעות אלו את המצפון. אולם כשרואים את הדברים בעינים, ולו מבעד חלון אוטובוס, יש לזה השפעה מטלטלת, ולא מן הנמנע שתדרשו להחניק בכי.

לפני העליה חזרה אל האוטובוס, דיברה עוד אחת מזקנות השבט. שוב היא הזכירה את אחריותו של המערך למפעל ההתנחלויות. זה לא מופרך. זאת עובדה. אבל למה? האם יש נימוק אחר מאשר שנאה דרך להסביר מדיניות כזאת?

באוטובוס, שירד לאט במורדות הר גריזים סיפר שבתי את סיפורו שלו. מאין בא ולאן הוא הולך. דמותו קריזמטית עם שיעור קומה, וסגנונו ישיר ופשוט. ידיעותיו המעמיקות על האזור ותחלואיו לא הגיעו משמים. השינויים שבחר לעצמו בחייו, והגזרות שבאו עליו בעקבותיהם, יש בהם כדי לעורר תקווה לגבי אפשרות של שינוי בציבור הישראלי. זה היה סוף מומתק ליום מתסכל.

צאו וראו

נודע לנו כי היום נפצע זאכריה מהתקפה של מתנחלים רעולי פנים.


30 צפיות
#TAGS
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now