היי בוקר טוב צהריים טובים.
שבנו אל בורות המים. אל הר הזיתים. מעלות האשפתות. המרחב השמי. נזכיר כי בשני בערב, בעוד מחרוזת "כל פשעי המלחמה, כולם" התוונו את המסלול להיום. בשיחת טלפון ליסמין הוסכם לשוב אל הר הזיתים, להניח אבן על הקבר של ספתוש. בגוגל הכל נראה קל ופשוט. מה היה בתכנית? קבר לאזארוס, הלא הוא אלעזר. תכננו להמשיך לבית פאג'י, כנסיית העלייה הרוסית, פאטר נוסטר ולנסות שוב את מגדלנה. בביקורנו האחרון בהר הזיתים נעצרנו לפני ברחובות המובילים אל כנסיית העלייה, בשל בהלה מיחסם של הדיירים אלינו. התיעצנו עם מוסטפא לגבי ביקור באזור, והוא אמר שאין מה לפחד, להגיד שאנחנו קבלנים ובאנו לקנות דבר מה. אז היום החלטנו להעמיק אל תוך המרחב השמי.
חשבנו לקחת את התחבורה הציבורית אולם הסכמנו לצעוד ברגל. בשמונה בבוקר נפגשנו, מוקדם מהרגיל, על מנת להספיק כמה שיותר. ירדנו בשער החדש, לכיוון שער האריות. איש מגודל מצח הציע לפתוח לנו שולחן. חשבנו לחפש את קברו של מוסטפא סמואלי, ובמורד בית הקברות המוסלמי עברנו ליד קברה של מרי וגת שמנים. נזכרנו באנטוניו ברלוצי, בגת שמנים ודומינוס פלויט. המצויידים באייפונים ידעו להגיד שהיום הרחקנו לכת יותר מאי פעם. והחלק הקשה באמת היה הורטיקל של הר הזיתים. לא סתם מספרים על יש"ו ומוחמד שעלו השמיימה משם. כשעולים שם יוצא כל החמצן מהמוח ומתחילים לדמיין כל מיני דברים.
נברך את בן דרוסינסקי על הצטרפותו אלינו, ונפתח את הפוסט בפנורמה לפימפל של הורודוס.
התחנות בדרך אמנם היו מפתות, גם אלו בהן עברנו בעבר, גם אלו שטרם ביקרנו בהן. אל לב המאפליה, בעקבות ג'וזף קונרד. מעל פסגת הר הזיתים, נפתחים השמיים. ירושלים נשקפת, מורדות מדבר יהודה, החצ'קון של הורודוס באופק, מלא מוגלה רומאית, והרבה, הרבה שמיים. ראינו חתול מת, מכולות לרוב, מאפיית ניו יורק, תרנגולת בפח. התלבטנו על הדרך הנכונה אל לאזארוס, המשכנו הלאה הלאה, עד שהגענו לחומה. מכשול קטן בדרך, שלרגע נדמה כי עשוי לסכל את תכניתנו לבקר בקבר אלעזר.
סוף הדרך. החברים חשבו לעצור להפוגת סיגריה ושתיה בכנסיה למנזר של sisters of nigrizia. שזה בעברית, האחיות של כושיסטאן. דור ויואב, כאותם שליחים ששלח יהושוע לבחון את הארץ, אם טובה היא, יצאו בפלחוד לעשות הקש בדלת. אמנם לקח זמן מה, אולם כעבור כמה דקות הופיע בדלת אישתו לעתיד של יואב, אילו רק תסיר מעליה את השבועה שנתנה ליש"ו, האחות טיציאנה, מילאנזית קצרת שיער ודקת גזרה, נטולת הקילומטראז'.
באנו לשאול מה הדרך לקבר אלעזר. טיציאנה הפילה עלינו את הפצצה - לא ניתן להגיע לכבר לאזארוס מכאן. יש לסוע מסביב מרחק 25 קילומטרים על מנת לבקר במקום שנמצא במרחק מאה מטרים. זו הגדה המערבית. אבל אנחנו מוזמנים לבקר במנזר של קומבוני. דור ויואב הזעיקו תגבורת, הפלוגה הסתערה. חיפשנו אתונות, ויצאנו עם מלוכה. בואו פנימה הזמינה אותנו טיציאנה. בתמונה ניתן לראות את קומבוני, חובב אפריקאים.
המנזר האחיות של כושיסטאן הוא לא מהיפים שבמנזרים. עיצובו נע בין משעמם, עצוב וחסר השראה. תצויין לטובה חצר פנימית מתוקה הפעורה בו כמו החור שטיציאנה השאירה ליואב בלב. התחלנו בגג. טיציאנה התרוצצה על מנת להשיג את המפתחות ממקומות שונים בבניין. בעודנו משוטטים בבניין סיפרה לנו טיציאנה שהמסדר של קומבוני אוהב את אפריקה. ושהמנזר שבו אנחנו נמצאים משמש כיעד הנפשות עבור אותן נשמות טהורות, לתת למצפון קצת לנוח אחרי שמירקת אותו כל כך הרבה זמן. אי אפשר למרק את המצפון כל כך הרבה זמן ברצף.
על הגג סיפרה לנו שהשכנים לא נאים בעיניה. אבנים ובקת"ב אינם כוס החלב, והביצה שכוננו את השכנות שהכירה ממילאנו, מסתננים מטפסים על גדרות והחיילים עדיני הנפש וגדולי הרוח הבאים בעקבותיהם, הם לא אותה הכנסת אורחים ממנה נהנתה בדובאי ובאיחוד האמירויות. עבדות, למרות זאת, האנשים שם עושים טוב יותר. אין על מה להתווכח.
יש לנו גם מוזיאון, הפתיעה טיצי. מזל שבן הארכיאולוג איתנו. נכנסנו אל המוזיאון. בן הארכאולוג חיווה דעתו על עבודת ההדבקה והעובדה כי צבעו את העתיקות. כדים ומנורות שמן מהתקופה הרומית והביזנטית שנחפרו בהקמת המנזר בכמויות גדולות. החברים של בן מרשות העתיקות לא אוהבים לבוא לבקר במנזר אז הם לא באים יותר. מסתננים וחיילים דווקא באים הרבה. טיצי סיפרה שיום אחד אחות יצאה עם מטאטא לגרש את החיילים. בצאתנו מהמוזיאון עצרנו בפינת הקפה. קפה איטלקי לא רע בכלל. אולם תהליך ההכנה נמשך זמן רב. שמונה אספרסו במכונה המפיקה אחד בכל פעם. שם סיפרה לנו טיצי על הכנסת האורחים הלבבית לה זכתה בהגיעה מדובאי לנמל התעופה בן גוריון. היא עוכבה לשעתיים, במהלכן בדקו כל סיב בחפציה והפשיטו אותה כביום היוולדה. בביקורינו הבא נצייד את שתי האחיות ממילאנו וקומו באמל"ח מתקדם. שאלנו את טיצי מה ראתה מהעיר המערבית, והיא אמרה שכמעט שום דבר. ניצלנו את ההזדמנות להחליף איתה מספרים, הכנסנו טריז והסכמנו שבעזרתה נכבוש גם את רטיסבון ימח שמם.
טיצי לקחה אותנו לראות את הקברים. לא הפסיקה להפתיע לרגע. הקברים נמצאים בחצר המאד נחמדה של האחיות של כושיסטאן, שבה עצי זית, סברסים, עצי פרי, גרניומים ומעליהם, מנשב ריחו המתקתק של החרוב הפורח, שיש האומרים שלו סגולות מיוחדות לאחיות שהקדישו את רחמן לישו, שהן מתעלות לאקסטזות דתיות מהרחתו, ושיתכן שרק מהרחתו התעברה מריים אמו של פיסטוק.
הקברים התגלו כמקרה רוז פיזם קלאסי. מדובר במזוודה מרווחת עשויה אדמת לס מאבק קדוש מזמנים קדומים מאד, 2000 שנה לפני הספירה, ברונזה מאוחרת. יתכן ששני הדברים שנכתבו עכשיו לא מתיישבים בחפיפה אחת, ואחרי שהיינו שם היינו צריכים לחפוף את השיער היטב. תשע גומחות לשים בהן חתיכות פיזם, כמיטב המסורת, לחתוך לחתיכות נפרדות ולשים במקום אחד. אבא שהוא גם סבא.
הענקנו לטיצי את התשורה המסורתית, שהאניגמטיות שבה לא הטרידוה כלל וכלל.
הסכמנו שזהו לא סוף, כי אם התחלה.
הביקור אצל המלאכיות של קומבו נמשך יותר מהצפוי, וזה לא היה צפוי בכלל. הבנו שעלינו להזדרז בהמשך. הלכנו לבית פאג'י.
בבית פאגי פגשנו את האח דונאלד דאק. נצר למשפחת צליינים פולנית, שממשיכים מסורת של הכחדת יהודים מזה 800 שנה. שמחנו לשמוע שהמסורת נשארת במשפחה, במסעות צלב או סיוע לצורר נאצי. האנגלית של דונאלד דאק לא הייתה מי יודע מה. הוא סיפר לנו על החמור הלא לבן של ישו שחירבן את האבן שהוא מצביע עליה בתמונה ודור ניסה להתקיל אותו בצבע של החמור, מה שלחלוטין הוציא את דונאלד דק מריכוז. כנראה שריכוז מתמצה אצלו ביהודים.
השארנו אותו לבד בחושך ואמרנו לו תודה אבא, נתראה בסיר החרא הלוהט בגהינום. המשכנו לכנסיית העליה. הסתבכנו מעט בדרך, אבל זה לא מטריד אותנו.
לכנסיית העליה יש מתחם רוסי מרשים עם חצר ברושים בה מסתובבים הטווסים הקדושים וכל הרוסיות החמודות לובשות מטפחות. הכנסייה עצמה לא מהמרשימות, כפי שהגדיר זאת הייפרט, גנרית להכעיס. אולם הארט לא רע בכלל, והרוסיות במטפחות מרוממות את מצב הרוח ועושות חשק לקחת אותן לראות את היונים.
שאלנו את אנדריי רובלב אם אפשר לעלות לצריח. הוא דיבר ברוסית ואמר שלא.
הייפי שיחק בויטראז'ים ויסמין שיחקה בלהיות אחות. היא לא שמעה שאחיות לא מחרבנות, קשרו להן את המעי הגס עם זר קוצים. ושרפו אותו עם קטורת.
הזדרזנו לחזור. הייפי הציע למכור את יסמין לטבח מהסושי ב30 שקלים. הטבח אמר שהוא יחכה למבצעים של הקיץ. ניסינו להכנס לכנסיית החרטה. הגמד גירש אותנו על אף הפצרותינו החוזרות ונשנות. במבוא המאונן אמיר ניסה להכנס שוב לקומפאונד הבנדיקטי
ומה גילינו? ג'יל, נתינו של דור מלך החילופניקים מתגורר במקום. את הורטיקל שהעביר את ישוע מדעתו ג'יל עושה כל יום ברכיבה על אופניים.
אמיר הפעיל את הקסם שלו והחליף מספרים עם ג'יל. הבטחנו לחזור שוב כשבאמתחתנו מדור דירות פנויות.
משם הכל כבר ידוע. אתם מכירים את העסק כן?
חלפנו שוב על המרפסת של סבתוש. מה שרואים מכאן לא קונים עוגה. ניסינו להטריד את מגדלנה, אנחנו עוד נכבוש אותך, מגדלנה, על בצלצלייך הזקורים. הר הזיתים, לא נאמרה המילה האחרונה.
where the magic happens
הדר הביאה את התותחים המאד מאד כבדים. סלטיניו. שאפו, הסרת כובעים. מדובר בפסע קטן לאדם, וצעד גדול מאד לסכרת. תפריט מאד גדול של או גבינה או אגוזים. הבטנו בחבר עושה מלאכתו ביד נאמנה משומנת ומארוך קטן, כמו שג'יבריל רג'וב אוהב. גאוותו של החבר לא איפשרה לו לדבר עמנו עברית, אז דור הרשים מאד באלקודסית שוטפת. כטוב המוחברת חקר אותו על המנהרה המקשרת בין בלטיניו לכנסיית הקבר. החבר אמר שהם עושים את המטעם הזה מזה מאתיים שנה. שג'עאפר הוא אפיזודה חולפת בתולדות העיר. סיכמנו שנעשה סיור שעאווה משותף ברמאללה. יסמין הודיעה שג'עאפר הוא אישתו של סלטיניו.
מיטב המוחות נדחפו בג'עאפר וחיפשו את הבקלאווה בלי סוכר. איך תקבלי סוכרת אם לא תאכלי סוכר? יש בזה נענע. יואב הוא מהיום אבו נענע.
ועכשיו נעבוד קמעה
