צהריים טובים
שמונה וחצי בבוקר. חלקנו נשארו בבית. אמיר בן זקן מטייל בדנמרק. דור סיפר לנו שהוא חולה. יואב סיפר שלא קם. בפתח המחלקה ובכניסה לנאדי, קנינו קפה של בוקר. אמרנו שלום לעידן. יסמין ניקבה על דעת עצמה שלושה ניקובים בכרטיסייה. דחליל שב אל שורותינו, הפשוניסט של הכנופיה. מיהרנו אל משרד החינוך.
את מאיר לוגסי פגשנו ברחוב דבורה הנביאה. מאיר הוביל אותנו במסדרונות בניין לב רם. ציטוטים מתהילים חרוטים על לוחות הוצמדו לקירות. בבנין לב רם נוכחנו איך בניין עצוב אחד, מוסב לבניין עצוב אחר. לב רם נבנה בכוונה לשמש כבית מלון עבור הציבור הדתי והחרדי. סמיכותו לבית החולים האיטלקי של ברלוצי עליו השלום תנצב"ה אמורה ליצור דיאלוג כשל הכיכר המפורסמת בסיאנה. האדריכלים דרור חרובי ויצחק בלאט. מי אלה? קשה לדעת. על פניו מדובר בבניין בעל מאפיינים מודרניסטים, מונוליט שחזיתו גריד נוקשה בטורי אבן ארוכים. בנייתו החלה בשנות ה-70. בשנות ה-80 הקבלן נקלע לקשיים כלכליים ובנייתו חדלה בשלב השלד אליבא דממון. מדינת ישראל רכשה את השלד, והשלימה את הבניה. מאז ועד היום, משרד החינוך הישראלי, האבא שהוא גם הסבא של כולנו, משתכן במקום. כאמור, בית מלון הוא בדרך כלל מסדרון ארוך שבשני צידיו חדרים נטולי אופי. ואילו משרד חינוך הוא משרד ממשלתי, מסדרון ארוך עם תקרה מונמכת, מואר פלורסנט, מקושט צמחי פלסטיק ואמנות גנרית. מקום עצוב. כל הנשים בחצאית כיסויי ראש ומיטב הפאות ואב הבית האוטיסט מכוסה הכיפה סיפר בגאווה לכל החברות שהשיל מעצמו שבעה קילוגרמים. ועובדות המשרד אמרו, איך עשית זאת? אני צריכה להוריד. את צריכה? אני צריכה. לוגסי התגלה כאשת חיל. היה נעים מאד בחברתו, ותוך שניה חשנו אינטימיות נעימה בנוכחותו. קומת הקרקע של לב רם נמצאת בשיפוצים שהחלו בקומת הגג ויורדים כלפי מטה ועל כן, כמו שאנחנו אוהבים, נכנסנו בדרך האחורית, ומשם ראינו את גרם המדרגות המפותל והרחב שהיה אמור להיות גולת הכותרת של פנים המלון. בהתקרבנו לסיום סקירתה של הקומה הראשונה, אמר לוגסי, כל הקומות דומות האחת לשניה, האם תרצו לראות את שאר הקומות? גם מלונות לחרדים נבנים בשיטת הפיתות. פה פרץ הייפרט בפעם הראשונה, והציע שנעלה אל הגג. רוצים לעלות אל הגג, שאל לוגסי, בואו אחרי. נכנסנו כולנו אל המעלית. נדב הצליח להחזיק עצמו מללחוץ על כל הכפתורים. התצפית מהגג הייתה מאד מרשימה. העיר העתיקה, מזרח העיר, ישיבה של ברסלב עם הרבה דברים על הגג. מאד בטיחותי. ניסינו להביא את לוגסי לפתוח בית קפה על הגג. ברסרי אולי. הצענו לו להכנס שותף איתנו. סיפרנו לו על נוטרה דאם שם גובים 100 שקלים על צלחת עם גבינה. מהתצפית ראינו את מודיעין והקסטל. סליחה, יסמין תיקנה את כולנו. זה נבי סמואל.
לוגסי אמנם אמר שאין סיכוי שנוכל לפתוח ברסרי על הגג. אבל אנחנו לא הפסקנו להפציר בו לעשות את זה. מאד רצינו לעלות לצריח. לוגסי אמר שזה לא אפשרי, אין זה בטיחותי. הייפרט השתוקק לעלות בסולם. לוגסי אירגן לו סולם אחר ומגדל אחר.
יצאנו את לב רם והתקדמנו לכיוון בית החולים האיטלקי. חוץ מזה שזה היה בית חולים איטלקי, ושברלוצי עליו השלום תכנן אותו, תוכלו למצוא הרבה מידע בגוגל אודות הבניין. כנסו לגוגל, חפשו גוגל.
בבית החולים האיטלקי התחלנו באולם הדיונים היושב בקפלה כפולת החלל. לא רע, חשבנו. ברלוצי במיטבו, ועל אף הריהוט הדוחה של משרדי הממשלה, הקסם האיטלקי לא דעך יתר על המידה. נעים לחשוב שנציגי משרד החינוך יושבים סביב שולחן עגול, ומאשרים מענה תשובות גזעניות בבחינות הבגרות.
מייסונרי חמוד, פתחים רחבים מקושתים, קירות עבים, לוג'יה המשקיפה אל הרחבה. גרמי מדרגות רחבים. אולם משרד ממשלתי מחלק אותו במחיצות גבס, קיוביקלס וכל טוב. יצאנו אל מרפסתו של האגף הדרומי. שוב נפתח לנו הנוף. עלינו אל הגג, השקפנו אל העיר, אל הצריח והגלרייה של הקפלה ששופכת אור על דברים שהשתיקה יפה להם. ירדנו והמשכנו אל בית מחניים
גם את ההסטוריה של בית מחניים תוכלו לראות באינטרנט.
נבנה בשנת 1885, עבור הבנקאי יוהנס פרוטיגר, מבנק עותומן. הבניין החליף ידיים כמה פעמים. היה בו בית ספר לבנות, ומנחם אוסישקין עבר לגור בו. היום זוהי לשכתו של נפתלי. בהתקשרות המקדימה עם לוגסי אמר שלא נוכל להכנס לבניין, ואילו משהגענו שמח להבריחנו פנימה. החצר הקדמית נחמדה, כבהרבה בתי מידות ירושלמיים, אבן ומצחייה מקומית, לצד עתיקות גנובות. בפנים הסטנדרטיזציה של משרדי הממשלה הכמירה את ליבנו. יצאנו אל המרפסת וראינו את דלת לשכתו של נפתלי. עוד דבר אחד רצה לוגס להראות לנו בבניין. הדלת הייתה פתוחה והובילה לקריפטה של בית מחניים. קמרונות צולבות מתפורררות מעל חדר ישיבות שריח עובש חמוץ עומד בו. שולחן ישיבות שהעתניינו היכן ניתן להשיג שכזה, ועמדת מחשב שלא הייתה מביישת ג'נקייה בואדי סאליב. לוגסי ידע לספר שכשנכנסה לשכת הסר למקום החדר היה מוצף מים כבור מים לכל דבר. ומאז הצליחו לייבש ולאטום את המקום. ואילו את אי הנעימות המלווה לנשימת העובש והחולאים שבעקבותיה לא ביערו.
ביקרנו בעוד בניין אחד שאת הדלת אליו פתח לנו לוגסי, בית החינוך הממלכתי דתי, שניצב ממול לבית מחניים.
הוא מורם עלי פודסט, גם הוא מבנה לשימור. בהול הכניסה פרוסה מפה המתארת את פריסת החינוך הממלכתי דתי על פני המרחב השמי, עשויה לינולאום וגדולה מאד. תאוה לעניין. ואילו הבניין עצמו באמת חמד לעיניים. שוב קמרונות מצטלבים, עבודת מייסונרי נעימה, באבן, כרם מדרגות רחב. ביציאה הייפרט ניסה לבחוש מעט עם לוגסי, וזה נענה בחיוב. יש לכם את הטלפון שלי, אמר ליואב, ויש את המייל. cut the middle man כמו שאנחנו אומרים בניו גייט. לחצנו ידיים, הודנו בחום, עקב היעדרותו של אמיר לא יכולנו להגיש את התשורה, אולם נפרדנו כידידים. לוגסי לא ויתר על הזדמנות נוספת להציע לנו להזין עצמנו בקפיטריה מעוטרת דגלי איטליה.
סירבנו בנימוס.
המסלול שעשינו היום היה מעט מפותל. התחלנו במשרד החינוך שם קבענו בתשע, ואז סבנו על עקבינו ופנינו חזרה אל רחוב הנביאים. ביקשנו לבקר בבית תבור, שהיום משמש את המכון השוודי לחקר תאולוגי. נכנסנו בתריז. שוודית חמוצת פנים קיבלה את פנינו והתירה את הסתובבנו בחצר, אולם לא להכנס אל הבניין עצמו. הו שוודית חמוצת פנים, את אינך מבינה דבר באדריכלות ים תיכונית. וזה העניין שהיה כה נחמד בבית זה של קונרד שיק. קונרד שיק הוא אמנם טמפלר גרמני, שרוב בנייניו משעממים, אולם בנתיים בית תבור נראית כאחת הפנינים של שיק. מדובר בבית שבנה עבור משפחתו בירושלים. מענין לחשוב מדוע בנה את ביתו בקרבת שכונת האתיופים ולא בינות לטמפלרים הגרמנים במושבה. מה כה נחמד בבית זה? ברמת הבניה, עבודת האבן מתוקה. אולם ברמת הבניין, בקנה המידה של הבית, יש בו קסם אמיתי. ראשית, זנח שיק את הסימטריות הארכאית שלו, והבית מורכב חלקים חלקים המופרדים זה מזה ונעים בינות למפלסים ועל פני המגרש. הם מחוברים בינהם ויוצרים חצרות בגדלים שונים העשויים להתאים לפעילויות בעלות אופי שונה זו מזו. מסדרון העובר מתחת לבית מסתיים בקשתות אבן מתקתקות המשקיפות אל החצר הגדולה, ממנה ניתן להגיע אל חצר יותר אינטימית או להמשיך אל הגינה המטופחת. יתכן שחלק מהקסם ניתן לקשור באחזקה השוודית של המקום. או בפלוגת המנקות הערביות שראינו בהפסקת הבוקר המאוחרת, או הצהריים המוקדמת שלהן, בין החצר לגינה. גם בבית זה שיק לא מנע מעצמו את חפירת הקריפטה, אחרת איפה גרמני יסתיר את בתו הבלתי חוקית. תודה שיק, את עוד תשמע מאיתנו.
מכאן ואילך במחוזות רחוב הנביאים נחלנו כמה אכזבות מרות. כבר מראש ידענו כי הפולנים והרומנים שוב ימנעו ממנו גישה אל כנסיותיהם. אפשר לחשוב שהרגנו להם את המשיח. בלשכת הבונים החופשיים הם כה חופשיים שלא טורחים להגיע לעבודה.
יסמין התקשרה אל המזכיר הגדול, שלפי האופן בו חיקתה אותו יסמין, מדובר או באדם עם עצירות, או ביאן השיכור, ובנוסף לכל הוא בעפולה. הבונים החופשיים בעפולה. מעניין.
הרחוב בו נמצאת הלשכה הנטושה לעומת זאת הוא רחוב נעים ובו מצאנו את בית השום. בבית הספר האנגליקני לא נתנו לנו להכנס, ושומר מסר לנו טלפון של אדם בשם עידן לצור עמו קשר על מנת לתאם ביקור בעתיד. זה החל להראות לא טוב ואנו חשבנו להתחיל להתקדם לכיוון העיר העתיקה, לסגור אחת ולתמיד את עניין הצריח הנעלם בכנסיה הפרנציסקנית.
יסמין ושלי הלכו לראות את בית ההדפס ושאר הכנופיה התקדמה אל עבר כור מחצבתנו, השער החדש. עישנו סיגריה והרהרנו על עזות מצחם וצרות עינם של דיירי רחוב הנביאים. לכשהגיעו הצמד שלי ויסמין התחלנו לרדת את הורטיקל בואך הצריח המתעתע. השומר בכניסה התיר את כניסתנו. גרם המדרגות הוביל אותנו אל הקפלה משולשת הספינות, שקירותיה מקושטים ציורים מן הברית החדשה. ועבודת האבן נראית מרשימה. אולם כשמסתכלים מקרוב ניתן להבחין כי על השיש הצבעוני המעטר את עמודי הקפלה למעשה צבועים בגווני שיש. מדובר בחוויה משונה למדי, מכיוון שמרחוק נדמה כי מדובר בשיש יקר, ויתכן כי אמנם זהו שיש. אולם הוא צבוע. כמו שאומרים, "מרחוק דוגמנית, מקרוב נהג מונית". אבל אל לנו להכפיש כנסיה זו שלא לצורך. האור נשפך יפה, הפרופורציות יפות, עבודת העץ, עבור תאי הווידוי מרשימה. נעים בכנסיה הפרנציסקנית. בצאתנו ניסינו לבקש לעלות לצריח המתעתע. זה לא היה היום שלנו עם הצריחים. השומר אמר שאפילו האבא של הכנסיה לא יכול לעלות לצריח. אין דבר, הודנו לו בחום והמשכנו מטה.
דלת נמוכה שכתובת יוונית מעל מפתנה הובילה אותנו אל חצר צנועה. החצר הראשונה לא הייתה מהמכניסות אורחים ביותר.
אולם בחצר השניה, שגם את מפתנה קישטה כתובת יוונית הייתה מהתגליות המפתיעות והנעימות בעיר העתיקה. חצר פנימית צנועה בה הקדימה את פנינו קשישה דוברת ערבית, אשר הכווינה אותנו לפנות אל האבא במשרד שלו המפתח לכנסיה. שלי עשתה הקש בדלת, ואבא יצא, דובר אנגלית ומסביר פנים. נכנסנו אחריו אל הכנסיה, קטנת המימדים אולם המאד נעימה. אבא אמר ששמו דימיטרי, ושהיום זה היום של הקדוש שלו, הקדוש דימיטרי.
דימיטרי חי בארץ מזה שלושים שנה ובמקור הוא מסלוניקי. זוהי כנסייתו של מייקל הקדוש, קמרונות מצטלבים של אבן בולטת נורות קטורת מוזהבים התלויים מהתקרה. האור חודר בצורה מאד מאד נעימה. דימיטרי הסכים לנו להכנס לאגף השמור לגברים מבנינו. מאגף זה השקפנו על החצר אורנה עליה הם שומרים. דימיטרי שפך מנה גדושה של פייק ניוז, שזה היה משכנו של ארון הקודש בימי דוויד כשבית המקדש שלו נבנה. ושמאז הם שומרים עליו. ומשהו על חצר אורנה, שלא ממש ברור מהי חצר אורנה. שמואל ב' שם כתוב שארונה היבוסי היה לו גורן, שביקש לתת לדויד את הגורן בחינם על מנת להלחם במגפה. דויד לא מקבל מתנות בחינם, קנה את הגורן בחמישים שקל (50K) עשה מזבח נגמרה המגפה. דיברנו על מר סאבה, אליו רוצים אנו להגיע בעתיד. גם שם הנשים לא יוכלו להכנס אמר דימיטרי בחיוך. דימיטרי ניסה לתקן את הרושם השוביניסטי מיזוגני שיצר באיסור על ביקור הנשים, אמר שלנוצרים בעצם כרגע, אחרי שיש"ו עלה השמימה או ירד תהום שאולה נשארו עם מריה "הבתולה", והיא הכי קדושה אז בעצם נשים הן טובות מגברים, ויש מנזרים שם אין כניסה לגברים ויש שם תשעים אחיות לכל הפחות.
המשכנו לרדת במורדות הורטיקל. על יד הלותרנית של קלויסטר הקפה היפה, והחלטנו לבדוק את הרוסיה שממול.
האמת, היה כדאי. קפלה משונה שבפינתה תחריכי גופת אלמוני אותם מנשקים מבעד לזכוכית רוסים בכל מיני גדלים. גם כאן הרוסיות עטויות מטפחת מדליקה. מימין לקפלה ירדו מדרגות אל קיר אבן גדול, ומאחריו רחבה קטנה. הכנסיה הרוסית יושבת על מצבור עתיקות מרשים למדי. ביציאה נדב שאל את המאבטח בכניסה מהי הכנסיה הזאת. המאבטח אמר שהיא כנסיה רוסית ושעלינו לשלם לו חמישה שקלים בעד הכנסיה. תודה רבה.
המשכנו אל עראפת. שבעתנו הצטופפנו סביב שולחן אחד. היה חומוס, היה סינייה, היה מקלובה כבש, היה תענוג גדול מאד.
המשכנו אל ג'עאפר, דיברנו, חייכנו. הייפרט תפס את סולטאן הלדים הגדול שוב. קנינו קפה אסלי. והתחלנו את הדרך חזרה למחלקה. שרנו את השירים, הגדשנו את הסאה. בשובך של רבקה הצענו לנאדר ועלי מהקפה הטרי ומהמתוקים של ג'עאפר. נאדר ועלי סיפרו לנו על מקורו של הכנאפה בשכם, על ההסטוריה של העיר הפלסטינית והעורף החקלאי כפרי שלה, על המודל הכלכלי שהוביל אותה. שלי ויסמין ניסו לחלוב מהן פרטים לפרויקט הגמר שלהן על ג'אבל מוכאבר.סיפרנו להם שאנחנו הולכים להר גריזים והם הלכו. יסמין אמרה שהיא לא זוכרת את השמות שלהם, כאילו שהיא לא מכירה אותם מזה חמש שנים. וזהו. עכשיו אנחנו כאן. כעת נשוב לעבוד.
