#TAGS

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

© 2023 by Annabelle. Proudly created with Wix.com

151117

November 15, 2017

 

 

 

 ברחובות העיר ראינו איש שמחכה להזדמנות לחנוק את הנחש.

 

 

היי, מה המצב?

 

טוב היו כמה הפתעות משמחות, כמה אכזבות. זה התחיל בזה שהנקבות איחרו ובגדול. יסמין אירגנה לנו טיול עם הארכיאולוגים האלטרנטיבים. היה עלינו להגיע ל'עיר דוד' בשעה תשע בבוקר. קבענו להפגש בשמונה במחלקה. לא חשוב שמות אבל בנות איחרו. כולם הזמינו קפה. המלצרית בנאדי עשתה ליואב 'בוא' עם האצבע, כאילו היא מתכונת לנקב איזה חמישה ניקובים בכרטיסיה. ענבר מור וסרנה החיילת של דור הצטרפו לשורותינו ואנחנו מברכים אותן לכבוד המאורע. בעודנו מכונסים בכניסה לנאדי בהמתנה למאחרות (אנחנו לא מהמאחרים, אנחנו מהמאחרות) פגשנו בשרה כהן. בעבר אמנם השתעשנו ברעיון שתצטרף אלינו והיא אמרה שתשמח, בהזדמנות. הצענו את הרעיון הזה שוב, בבדיחות הדעת. שרה אמרה שהיא צריכה להחליף נעלים. הייפי היה צריך להפקיד את התיק. שניהם נכנסו יחד אל המחלקה. בזמן הזה, בעודנו ממתינים לשניהם ולמאחרות, הימרנו על כוונותיה של שרה. היו כמה רגעים של מתח מורט עצבים. אמיר גרס שהיא ללא ספק מתבדחת, ושכלל אין בכוונתה להצטרף אלינו. דור ובן אמרו, היא הולכת להצטרף אלינו. הזמן כאילו עמד מלכת. אולם לבסוף האמת יצאה לאור. יצא המרצע מהשק. הייפי יצא את המחלקה מלווה בשרה, במחלפות ניו גייט. אמיר אכל את הכובע. כולנו הופתענו מאד. אני רק שואל את עצמי האם היא גיהצה את הכרטיס לפני שיצאה איתנו. לא שיפריע לי אם כן, אם את המשכורת שלה, שבין השאר מורכבת משכר הלימוד שלנו, תוקדש להיכרות עם מפעל הngo הטרוריסטי של ניו גייט והידוק הקשרים שלנו עם מלחכי הפנכה, זה רק לטובתנו.

 

דרך המשביר הישן בו כולם משכו את המזומנים, התקדמנו לכיוון מזרח. דרך בן יהודה, דרך יפו, אל שער יפו, התקדמנו אל הכותל המערבי, חורבות המוגרבים, אל אקצא. שם יצאנו בשער האשפתות והתקדמנו מטה אל סילוואן ועיר דוד. בכניסה לעיר דוד, הפרויקט ה"ארכיאולוגי" המשותף לרשות העתיקות ועמותת אלעד, המתין לנו יוני. יוני הוא ארכיאולוג מנוסה, חבר בארכיאולוגים האלטרנטיבים, המכנים עצמם גם 'עמק שווה'. בפיו של יוני האות ח' מתנגנת בהיגוי גרוני עדין, דומה לזה של שרה. עברנו בין האתר הארכיאולוגי. יוני הציג בפנינו את הממצאים הארכיאולוגים, עימת אותנו עם הממצאים. קירות עבים ובורות מים מחופי טיח. 'עיר דוד' הוא האתר הארכיאולוגי, הגן הלאומי היחידי אליו הוצמד שם של דמות ולא של אתר. ודוד הנ"ל, ג'ינג'י קטן וקלע טוב, חומד אשת רעו, אימפוטנט לימים, מתחמם בשונמיות, מתוארך למאה ה11 או ה-12 לפני הספירה. ואילו הממצאים מעליהם עמדנו מתוארכים למאה ה-10. המחקרים הארכיאולוגיים אודות הממצאים מתחלקים בין אי הסכמה עם הערכות אלו לבין ביטול מוחלט. האמת היא, שממצאים אותם ניתן לקשר עם מלכות דוד לא נמצאו כלל בירושלים. על כן ניתן להניח כי מדובר או במשהו קטן, ממלכה של כפר, משהו בסגנון מלך הפלאפל או לחליפין במיתוס. ואף על פי כן ממצאים ארכיאולוגיים אכן נמצאים במקום. מי בנה אותם? ובכן, אחד הדברים שהבנו מיוני, והיה מעניין לשמוע, הוא גישתם האוניברסליסטית לארכיאולוגיה. את הממצאים במקום ניתן לתארך לבין המאות ה10 לשביעית לפני הספירה. הצלמים, הנשיים ואלו בדמויותיהן של חיות, מצבעים על קשרים כנעניים. הזמנים מתאימים ללפני הכיבוש הבבלי והפרסים שבאו בעקבותיהם. כותרת פרוטו יונית נחשפה אף היא באתר. גם בהתיחסותו אליה אימץ יוני גישה אוניברסליסטית - הוא הציע שיתכן ומקורה של הכותרת היונית, בפרוטו יונית, אולי היא מאיזורינו ולא בהכרח באיי יוון. בנטייתו של יוני לשמוט את הקרקע מכל מוסכמה לגבי הארכיאולוגיה כפי שאנו מכירים אותה יש משהו מעט מרתיע, ולעיתים אופי פרובוקטיבי שעשוי לגרום לאדם לנוע באי נוחות. אולם לחלוטין הגישה הזו היא תחמושת לא רעה במאבקים על זכותם של מיעוטים ומדוכאים לבית וזהות, על האופנים המתוחכמים בהם ריבון בתצורות מדכאות מנצל את הכלים הארכיאולוגים על מנת להכשיר שרצים פוליטיים. וכן, לחלקינו עשוי להיות מפתה ונעימה המחשבה שהממצאים הארכיאולוגים הם קודם כל ולפני הכל דבר שבאמצעותו אנו יכולים להרגיש אחווה הומניסית ושותפות גורל לגבי החיים בארץ הזו, ולא להקדיש את מאמצינו להבדלות והנחת מכשולים ומחסומים.

 

מעל אותם שניים וחצי קירות חפורים, אותם הכתיר יוני כ-"די עלובים ומאכזבים", המשכנו למרפסת עשויה עץ מעל יציקות בטון די אגרסיביות המשקיפות על מה שנותר מבית מידות אותו הגדיר יוני כבית ארבעת החללים - four room house. שלושה חללים סביב חצר פנימית, בה שני עמודים. מספרים שזהו בית מידות טיפוסי לאיזור, על צלע ההר, הנתמכת גם היא בבניה באבן. יוני ביקש להסב את תשומת ליבנו לאופן בו במעברנו במתחם 'עיר דוד' החוויה של סילוואן מועלמת. לא מטושטשת, לא דהה, פשוט נעלמת. מדובר בפרקטיקה אגרסיבית של הפקעת קרקעות עם כוונות לטווח הארוך, סילוף מדעי. מובן כי האג'נדה דתית לאומית, אולם הכל משתבש בדרך. כבפס ייצור עוברים התיירים, החיילים, התלמידים, לכולם מדקלמים את חצאי האמיתות וסילופי הממצאים, ההנחות השגויות, ההפרזות עזות המצח. הזירה היא ירושלים. המאבק הוא על הבעלות. הטיעון הוא זכות הסטורית. האשמה חמורה. סיר החרא בגהינום קרוב לרתיחה. 

 

 

הארגומנט של  יוני המשיך בכך שהפרקטיקה הארכיאולוגית של מפעל ההתישבות הלאומני מבקשת לחבר כרצף הן גאוגרפי והן לוגי, בין החפירות הארכיאולוגית לבתיהם של היהודים באזור. בתים אלו מסומנים בנבל דוד, וחלקם נכסי נפקדים המתחלקים בין משפחות פלסטיניות לאלו של יהודים. יתר על כן ציין יוני כי בשונה ממפעל הפקעת הקרקעות וההתנחלות האקטיבית בשכונות הערביות, בעיניו מוכיחה עצמה הפרקטיקה הפסאודו ארכיאולוגית כמוצלחת יותר, בבואה לשנות את נופו של המקום. לראיה הצביע על בתים בצידו השני של הואדי, מעוטרים בדגלי ישראל, מגיני דוד, מביתם של "עטרת כהנים". שרה ציינה בהזדמנות זו - אלה מתאבדים. יוני אמר שאלו כמעט נעלמים בנוף. לא חייבים להסכים עם עמדה זו. הדגלים נוכחים בנוף. הפילבוקסים על גגות הבתים וגדרות התיל המקיפות אותם מאד נוכחים בנוף. לא נטמעים בקלות, דוקרים קצת את העין. ואף על פי כן יש בזה משהו. הפרקטיקה הפסאודו ארכיאולוגית כן משיגה את מטרתה בהפקעת הקרקע. אנשים מגיעים לבקר במתחם, עוברים בין האתרים הארכיאולוגים לבין הבתים, בדרכים מתופחות, באופן הדומה מעט לרובע היהודי בעיר. המבקר עשוי, ואף ככל הנראה, לא חווה את המצאותו בסילוואן. מעבר לעובדה שרווחי התיירות פשוט עוברים לדיירי המקום מתחת לאף, בקטגוריות של שכנות, והכרה בסיסית בהשתכנותם של דיירי סילוואן במקום, הם צומצמו לכדי כלום המעטר את הגבעות הסמוכות, הנצפות לעיתים רחוקות. 

התעניינו מעט בהליכי הרכישה של הקרקעות והבתים. יוני הציע לקשר בנינו לבין הבוחשים. שמחנו על ההצעה. אמיר הציע לתת לפלסטינאים את אושוויץ. לא בטוח שיוני הבין את הבדיחה. יסמין הבחינה בערביות עוברות מעל המרפסת עליה ישבנו. שאלה האם זוהי דרכן ממקום אחד לאחר, או שגם ערבים מגיעים לסייר במתחם הארכיאולוגי. אז כן, מכונת הפרופגנדה מופעלת גם כלפי הדיסידנטים שלה. די מדהים.

סיימנו חלק במסלול האתר הארכיאולוגי. יצאנו אל חניון קטן להמשיך בשיחה. הבטנו שוב במפות שיוני סיפק לנו. דיברנו על המערות שנחפרו. גילינו עובדה מדהימה לגבי רשות העתיקות - מרגע שמכריזה היא על אתר ארכיאולוגי בעל חשיבות, נפתחת בפניהם אפשרות בנייה ללא צורך בהשגת היתרי בניה. באם המימון לא נמצא, ניתן להפקיע את הקרקע עד עולם. פרצה בחוק, יש שיגידו, שבנתיים רק גוש אמונים, בידי עמותת אלעד, השכילו לנצל. פוליטיזציה של הארכיאולוגיה. אמיר פתח את המטריה שרה וענבר הצטופפו תחתיה. שלושתנו תחת מטריה אחת. יוני אמר שהבין את הרמז, ושנחפש מקום עם צל. נכנסנו אל מתחם החפירה שנחפר מזה כמה שנים ובו כבר ביקרנו בעבר

שבנו לשוחח אולם מאבטח של עיר דוד הודיע שנדמה לו שללא כרטיס לא נוכל לעמוד שם. מדובר בשרידים של וילה רומית, בית אטריום, עם שכבות ביזנטיות, וערביות. עברנו לתצפית מלמעלה המשקיפה על האתר. יוני סיפר על הפרויקט העתיד להבנות במקום. חצינו שוב את שער האשפתות והתיישבנו לשיחת סיכום עם יוני. התלבטנו אם ראוי שנרעיף עליו את המליונים. מפני שהגברת שסידרה ליסמין את הסיור אמרה שאין בכך צורך הסכמנו שלא ניתן, אולם את התשורה נתנו. שלי קראה לו לשוב ויואב שהתבייש העניק. ובשובינו אל השובך, תרמנו את המליונים בביטקוינים לארגון עמק שווה. עשו כך גם אתם. זה טוב למצפון.

 יוני הלך לדרכו ואנחנו המשכנו אל העיר העתיקה. כאן יש לציין שהיום מעט התרשלנו בתכנון המסלול. היו דיבורים על פטריארכיות שונות אולם לא ידענו מה מי והיכן. חשבנו לאגף את כנסיית הקבר מכיוון לא צפוי. ההצעה נפלה. חשבנו ללכת למנזר אברהם הקדוש ברחבת כנסיית הקבר. שניים בתנוחת סתלבט מנעו את כניסתנו ואפילו ביקשו שלא נעמוד על המדרגה בכניסה. המתח עמד באוויר. החלטנו לשבת לקפה בקלויסט הקפה היפה.

 

 הרגנו מעט זמן בקלויסט הקפה היפה. סרנה, החיילת של דואו התרוצצה בלוג'יה וצילמה בפנטקס. אמיר מיהר לעמוד לשירותה של הגויה מאחורי הדלפק, כאילו רק מחכה שיציעו לו לעבוד שם. באנו לצאת, אולם הייתה במקום מיסה או משהו אחר. היינו צריכים לצאת בדלת האחורית. כמו שאנחנו אוהבים. החלטנו לנסות את הפטריארכיה הקופטית.

 

הגענו ליציאה האחורית של הגג של האתיופית. הייפי ויואב נדחפו לצלם נזיר. הוא לא אהב את זה וקרא בזעם שיחזרו. יואב אמנם חזר. נדמה כי הנזיר מבקש למשוך את יואב פנימה אל תוך אפלת המנזר, להראות לו את היונים. מחק את התמונה שלי, הפציר ביואב. יואב ניסה להסביר שאין באפשרותו לעשות זאת מפני שמדובר במצלמת פילם. הנזיר שב וחזר. יואב העמיד פנים שמחק את התמונה. הנזיר המשיך - מדוע אתה מצלם אותי ללא רשותי?,

 

אני אינני חיה, אני נזיר. כאילו שנזיר איננו חיה. המשכנו הלאה. יסמין הלכה למצוא את הפטריארכיה האתיופית. אולם לא רצתה להכנס לבדה. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שרה ושלי נפרדו מעלינו והמשיכו אל העיר. אנחנו חתכנו בדוך אל עראפת. פגשנו את אחיו של אדום הלחיים. בחומוס פתחנו בפני סרנה את כל הסודות המלוכלכים של ניו גייט, ולא את כולם היא אהבה. באופן כללי היא סבורה שהתדירות והמהירות בה אנו משתמשים במילה 'נאצי' היא די גבוהה. יסמין אמרה שהסינייה נראית כחרא, ענבר ואמיר אכלו סינייה. בן ויואב אכלו את המקלובה כבש. השאר הסתפקו בחומוס.


הצעת הגשה

 

היו פרצופים, חיוכים, מצבי רוח וכל מה שצריך בחיים האלה. שילמנו ביד רחבה. נפרדנו בחום והמשכנו אל היעד הבא- ג'אעפר.

הכל היה שם, אבו נענע, הענקת השטרות לקופאי שבקרוב נשכח שלא חייך מעולם. 

אחרי ג'אעפר סרנה ויואב רכשו קפה במקור הקפה. עלינו בורטיקל. העבודות על החפיר נמשכו אולם הרחוב היה שקטן, כך שזרמירתנו הדהדה עלי קירות ללא קול ענות.

 

 

ראינו שוב את סולטן הלדים הגדול. בדרך חזרה הביתה פגשנו את לואיזה. עוד חיילת של דור. אבו נענע ולואיזה דיברו על מילאנו והפוליטכניקו שם. הזמנות לחתונה ישלחו בקרוב.

 

שאו ברכה.

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

220419 מעגלים נסגרים בחיפה

May 20, 2019

29032019

April 6, 2019

1/15
Please reload

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now