ניו גייט שמחים לקבל את פניו של החורף. היום התקיים סיור ניו גייט הראשון בין טיפות הגשם. ההרכב היה מצומצם. לא נזכיר את מי שלא הגיע. נדבר על מי שכן הגיע. בשעה שמונה בבוקר נפגשו בכניסה למחלקה לאדריכלות אמיר, נדב, יסמין ויואב. יישומון חזיית מזג האוויר 'ירושמיים' צפה סיכוי קלוש לגשם. אף על פי כן גשם ירד בעקביות די רציפה. זה השאיר אנשים בבית. מהיום קוראים להם 'ירושרמוטה'. וגשם מאתמול ניקה עבורינו את האוויר. כל הנתונים יחד, אוויר נקי ושמש מסוננת מבעד לעננים יצרו תנאים אופטימליים מאד לצילום, ואמונינו בצלם. מעיל של מגרשי השדים, ghost busters לא חסינים בפני גשם.
יואב ההיפסטר ממשיך לעשות דאווינים עם מצלמות פילם. היה עליו לטעון את הפנטקס בפילם, אולם תוך כדי שיורד גשם זה היה קשה מדי. הסכמנו להכנס אל יוסף כדי שיואב יוכל לטעון את הפילם בתוך החנות, באווירה החמימה והנעימה של יוסף וסימה. בשעה שמונה בבוקר, מה הגיוני יותר מלראיין את יוסף על מנהגי חטיפת הכלות הנהוגים באסיה. יוסף נדלק. היה חיווי של ON. הוא אמר - "אתה בא ללמד אותי מה הלך בגיאורגיה לפני מאה שנה?" יוסף אישר את כל הנחות היסוד שלנו לגבי חטיפת כלות. באים עם סוס, חוטפים כלה. הכלה מחכה בפינה, באים על סוס, יורים באוויר וחוטפים אותה. ואז הוא הקפיד להדגיש שבתוליה של הכלה חשובים עד מאד. כלה לא בתולה זה בלאגן. אם היא לא בתולה, המשפחה הורגים אותה.
שאלנו אם הוא חטף את סימה. והוא אמר שהיא חטפה אותו בארץ. אמרנו תודה רבה והמשכנו בדרכנו.
את היום רצינו לנצל לסגירת פינות בהר הזיתים. ישנן כמה כנסיות וישנם כמה מנזרים שלא פתחו את דלתותיהם עד היום. את הדרך להר הזיתים התוונו דרך העיר עתיקה. ירדנו בשער החדש, הנו-גט, והתקדמנו לכיוון שער האריות.
יסמין עוד לא נרגעה מעניין החרב של גודפריד והצריח המתעתע, ולכן ניסתה את מזלה שוב. ההצלחה הייתה ממש מסחררת.פרצנו את תקרת הזכוכית הפרנציסקנית. היינו בפנים.
לבירינת די מעניין נגלה לענינו. הכנסיה הפרנציסקנית עלולה להתפס בתור אחת הקפלות המרשימות של העיר העתיקה, מוכרת זה מכבר. כמה מאפיינים מושכים את ליבנו אליה. ראשית מדובר בכנסיה שיודעת להשתלב ברחוב. היא- מקום והרחוב, רחוב. מעוקל ויורד מטה לידה. איך מסבירים את הנקודה הזאת? ובכן, הדרך שנוצרת מהרחוב החצי צדדי חצי מרכזי של הכנסיה אל הקפלה מוצלחת. יורדים מהדרך הראשית אל דרך חצי צדדית. מתחת לקמרון שחלונות גבוהים מאירים אותו, ניתן להכנס למתחם של הכנסיה. הכניסה היא שער רחב למסדרון רחב. אל הקפלה עצמה מוביל גרם מדרגות רחב. כל ההגעה מלווה בסירקולציה מתפתלת, עוברת בין מרחבים, שנהיים צרים ומתרחבים חליפות. והקפלה עצמה, הופכת בסיום מהלך זה לגילוי מסעיר.
לא באנו לדבר על הקפלה. אמיר עלה לראות אותה, מפני שטרם התוודע אליה. ויסמין הצליחה להכניס טריז, היינו בפנים. בתוך חצרות הפרנציסקנים. שוב הפרנציסקנים מפתיעים. המתחם הוא עצום, מתפצל בינות לחצרות שונות. תענוג. חפירים, סולמות, קירות אבן, כיתות לימוד, גן ילדים, לובי נתמך עמודי אבן. אני אזכיר שוב את האור היום. אין מה לעשות, העולם יפה יותר כשהשמש מסוננת מבעד לעננים שעושים טובה ובאים לבקר לכמה ימים. חגגנו את האור, בחללי הפנים, בחללי החוץ ובאלו שביניהם. שאלנו שוב על הצריח. ניסנו למצוא את הגישה אליו. שאלנו את האנשים. טלפונים הורמו, אבות הוצאו מתאי שירותים. דברים נפסקו באמצע. אבל גם הפעם לא הצלחנו למצוא את דרכנו אל הצריח. אם כן, בפרנצסקנית נשארו לנו שני יעדים לכבוש - לטפס אל הצריח, ולראות את החרב של גודפריד. יצאנו והמשכנו למטה.
בנפתולי הרובע המוסלמי, התקדמנו למקומות אליהם עוד לא הגענו. גילינו את הכותל הקטן. הכותל הקטן נמצא סמוך לאחד השערים של אל אקצא.
דיברנו עם חיילים באנגלית. הם אמרו שעלינו להכנס דרך שער המוגרבים. שאלנו על ה-ליטל כותל. הכווינו אותנו אל החצר האחורית של אל אקצא. פינגווין מירר בבכי על האבנים הקדושות. אנחנו עשינו סלפי.
שוב יצאנו, וחזרנו אל מסדרונות הרובע המוסלמי. לבסוף הגענו אל דרך היסורים. יסמין התחילה להגיד שהיא בעניין של בייגלה. היא לא אכלה בייגלה היום, ולא הפסיקה להזכיר לכולם שבא לה בייגלה. ליד ההוספיס האוסטרי ראינו את עדת הג'אקי צ'אנים חובשים את כתר הקוצים ונושאים את הצלב הקדוש. נשים מעדת הג'אקי צ'אנים, הבנות של יפת עם כתר קוצים וצלב קדוש.
נכנסנו לאחת החנויות לקנות את האגפא. הג'אקי צ'אנים צבאו יבהמוניהם. יצאנו בשער האריות. כולנו היינו רטובים יותר מהכנרת. אמיר היה מצוייד במטרייה כמנהגו, והוכיח שמטרייה טובה לא רק לשמש. יסמין והייפי רצו גם הם לרכוש מטרייה. המוכר הציע לנו מונית בחינם. הייפי אמר שאנחנו לא לוקחים דברים בחינם, רק בתשלום. הוא הסכים לתת לנו את המונית בכסף. קנינו את המטריות. רצינו מטריות רולס-רוייס, הציע מטריות מרצדס, בסוף דפק את הייפי עם מטרייה דיזל. מטרייה דיזל וטפלון. המשכנו מטה לכיוון קבר מריים וגת שמנים fatties winepress. עם כוונות מאד רציניות להכנס למגדלנה, סנטה לוקמיה. התחלנו את הורטיקל על הרבה מצב רוח טוב. עלינו במרץ כשעוד ג'אקי צ'אנים חולפים על פנינו. הייפי תרגל את הג'אקי-צ'אנית שלו. הגענו למגדלנה. לא ששו להכניס אותנו. רוסיות במטפחות ואחים אורתודוקסים יצאו ועלו על מונית. אחיות רוסיות חסמו את הכניסה בפנינו. הן אמרו שאורחים יכולים להכנס בימי שלישי וחמישי. כולם יודעים שניו גייט קורה בימי רביעי, ולכן הימים האלה לא עומדים על הפרק. האחות התכוונה כבר לסגור עלינו. יואב החליט להפעיל עליה את קסמיו. במבט ממיס וקול מלטף אפשר היה לראות איך שליבה מפשיר. סומק עלה בלחייה כשהורתה בראשה - הכנסו, במחילה מכם.
הצלחנו. שלוש פעמים היינו צריכים לעלות על הר הזיתים עד שיאפשרו לנו האחיות הרוסיות את הכניסה. בדומה לכנסיה הרוסית על פסגת הר הזיתים, גם במגדלנה, ישנה חצר נעימה. כמה מפלסים, כמה מתחמים פרטיים. עלינו מעלה.
כנסיית הבצלים מונחת על פלאטו מורם המשקיף אל אל אקצא, החומות, בינות לאורנים.
יסמין העירה שהכנסיה איננה מונומנטלית וגדולה כפי שהייתה סבורה שהיא, כשנראתה מרחוק. בכנסיה עצמה התרשמנו מהדקור, פלאטה צרה של צבעים, בדוגמאות מסורגות. השילוב של הדקור המעודן עם התאורה המסוננת היה מעולה. בהשוואה לקיא של מיכל נגרין שנהוג לראות בכנסיות הרוסיות זו הייתה חוויה מתקנת. הייפי מצא את הגופות בכנסיה.
ביציאה מצאנו פרח שהייפרט טען שהוא כובע הנזיר גדול. החלטנו לשאול את סבתא של יואב.
סבתא עזרה לפתור את התעלומה ואנחנו יכולנו להמשיך בשלום. אחרי האופוריה ממגדלנה נותרו לנו עוד שני שליש מהורטיקל של הר הזיתים. עלינו במרץ, הלומים מההצלחה התקדימית במגלנה, היינו כחולמים. בכוונה להגיע בסופו של דבר לפאטר נוסטר, איפה שהגמד תמיד גירש אותנו.
שמונה שקלים עלה להכנס. רמפה מובילה מהכניסה אל רחבה ובה קריפטה קטנה ולא מרשימה במיוחד.
יציאה צדדית הובילה לגרם מדרגות אל קלויסטר הגמדים. קלויסטר נעים מאד, בנוי היטב באבן, עם קשתות מצטלבות בולטות. במרכז החצר של הקלויסטר היה כיסא אבן שהייפי שאל למה הוא לא יושב עליו. הכיסא הוא המקום השמור למלך הגמדים ומשקיף על הרחבה במפלס מתחת, ובינות לשער האבן בהמשך למטה, בין לאורנים הזקנים, שוב אל אקצא. כולם צופים לאל אקצא. כל הקירות בפאטר נוסטר מכוסים בתפילות בהרבה שפות. הייפי הקריא לנו כל מה שהיה כתוב. נכסנו אל הקפלה. הייפי אומר שהקפלה לא נכנסת לשלוש המועדפות עליו. יואב רוצה להגיד שהקפלה מתברגת די גבוה, אבל אחרי סנט מיקל עם האח דימטרי, והאח שחור-ציאנידיס, התחרות נהיית קשה. מה מוצלח בקפלה? השקט והצניעות, אבן לבנה, קירות מסויידים בלבן קרם, חלונות גבוהים המחדירים את האור הקטיפתי. אחרי כל המאמצים של הרוסים לכסות הכל בדוגמאות מעוררות בחילה, השקט שהקפלה הציעה היה מאד מפתה. מסה-ווליום ואור שעובדים יחד.
בלי להאביס את עולה הרגל. תענוג, מומלץ מאד.
בשלב הזה אפשר היה לחשוב ששבענו להיום. כל היעדים שלא פתחו את דלתותיהם עבורנו עד היום נפתחו מאליהם. שינסנו מותניים והמשכנו צפונה בהר הזיתים. אמיר ויסמין ידעו להוסיף עוד יעדים שלא ידענו עליהם בהר הזיתים. הראשון מבניהם היה כנסיית הascention של הערבים. מצד שמאל בכניסה יש מסגד. תווך מוביל אל ה'דבר עצמו'. איש זקן קיבץ נדבות. אמיר ונדב נתנו לו את המליונים. נכנסנו פנימה. מתחם רחב שחצץ הוא המצע בו, ושביל אבן מרוצף מוביל לקפלת פילבוקס קטנה. קבוצה של 40 רוסים ורוסיות מודרכים על ידי צלבן מגודל פאות נכנסו לפנינו.
האחראי של הבוטקה הקדוש הזה אמר שעלינו לשלם. שילמנו והמתנו שקהילת גדנסק יפנו לנו את המקום. בנתיים המדריך שלהם ניסה לעקב את התשלום בכך שהראה לאחראי המתחם את קסדת הצלבנים המרהיבה שלו.
אנחנו סבבנו את הshack. הייתה הסכמה די רווחת בנינו שמדובר במאכזב שבמקומות הקדושים בעולם כולו. עם זאת יש משהו נחמד בצינוק האבן שלו כיפת אבן, הנח על הריסותיה של כנסיה ביזנטית, שממנה נותרו רק בסיסי העמודים. ריק נוכח, אם יש דבר כזה.
יצאנו, הטחנו עלבונות בכל מי שזה מגיע לו, והמשכנו הלאה, אל וירי-גליליי. בהר המשחה, הלא הוא lube mountain. מבעד שער פתוח נכנסנו אל המתחם. ראינו סוס. רצינו ללטף את הסוס. הדבר המלהיב בוירי גליליי הוא הבוסתן או הגן שלהם.
כרם זיתים זקנים (לא קשישים), תחומים על ידי ברושים מפוארים. שוב הרוחב, המרחב, האפשרות לנשום על פסגת הר המשחה מפתיעה מאד לטובה. עלינו לרחבה המוגבהת בין הקפלה למשרדים.
שם הטבע ממשיך לשחק תפקיד. שורות של עצי הדר שפירותיהם תלויים בשלים בצבעים מזמינים. גפנים משתרגים מעל מדרגות היורדות אל עוד רחבות קטנות.
יסמין הכווינה אותנו לנזיר הנמצא במדיטציה מתקדמת מאד, רק דופק אפשר להוציא מהבנאדם. ראינו את הקדילק וכלבי הרצח החמודים ביותר.
ירדנו בשדרה בינות לברושים.
עוד מקום קדוש. אף אדם לא נראה באופק. הצטלמנו עם התרנגולים. יואב הפציר בכולם להצטלם עם הסוס. אף אחד לא היה בעניין של להצטלם עם הסוס. לא ברור למה. יצאנו והמשכנו צפונה, ומעט מערבה. בערב יסמין העירה את תשומת ליבנו לעובדה שמדובר במשכן הקיץ של הפטריארך היווני, שמוכר את אדמות ירושלים, ושאין כניסה למבקרים ;)
היעד הבא היה כנסיית אלוהים. church of god. נכנסנו בשער, והצלחנו לחדור גם פנימה.
מבחוץ הכנסיה נראתה מאכזבת למדי. בפנים זו הייתה קטסטרופה, פיאסקו, סקנדל. מי שפתח לנו והיה לו איזשהו סוג של מראה מהוגן, קרא לאחראי שהאנגלית בפיו. מחדרו הטחוב יצא צעיר במכנסי כדורסל, כפכפים וחצ'קונים מטאפיסיים. הצגנו עצמנו כנציגי הדלגציה של השער החדש והצהרנו שברצוננו לחזות בקאפלה. המסיונר שמקדיש את חייו לא למלאכה אלא להגות של חניקת נחשים ומשחק המחשב מנג'ר בחדר הוביל אותנו לקפלה. שאלנו של מי הכנסיה. הוא אמר של אלוהים. ביקשנו שיהיה מעט יותר ספציפי. האמר פרוטסטנטית. הקפלה הייתה ממ"ד רחב ומוזנח, שבו כסאות שנגנבו מקופת חולים ובאופן כללי כל מה שאינו רוחני והרהורי חטא בלתי אפשריים בו. מצא מין את מינו.
עוד יעד אחד, עוד משעל אחד. המשכנו לרדת לכיוון ואדי ג'וז. בדרך הצלחנו להשחיל עוד מנזר. The Bridgettine Sisters Monastery, האחיות של ברידג'יט ג'ונס.
עקבנו אחרי השילוט אל המנזר. ליליאן פתחה לנו את הדלת. שמחנו להכיר אותה. חיילת של ברידג'יט ג'ונס מהפיליפינים (עדת הג'אקי צ'אנים) עם כובע מאד מוזר שלא ברור אם הוא לקוח מימי הביניים או מסרט מדע-בדיוני גרוע משנות ה-70. ליליאן הסכימה ללוות אותנו במנזר עצמו, אותו תיארה כקטן, אולם אמרה שלא תוכל להתלוות אלינו החוצה, וששם נוכל לסייר ברשות עצמינו. התעניינו באופי המשימה שהאחיות נוטלות על עצמן.
ליליאן סיפרה שהיא במנזר משנת 2008, שבמנזר ישנן שבע אחיות, אחת ממכסיקו, שתיים מהודו, אחת מאיטליה ועוד כל מיני. שביניהן הן מדברות באיטלקית. ושהן יותר בקונטמפלטיבה, פחות באקטיבי. מה שאומר שאת זמנן הן מקדישות לצפיות מרתון ביומנים של ברידג'ט ג'ונס ובאקסטרות בגרסאות האקסקלוסיביות של הדיוידי. לא אקטיביות. את המנזר קיבלו במתנה מהותיקן. לא ברור מה היה שם קודם. ליליאן אמרה משהו על ג'דה. ג'דה? אולי משהו שקשור בבגידה, יהודים, סכינים בגב, סעודות אחרונות ודברים בסגנון.
על כל פנים המנזר מעניין מאד מבחינה ארכיטקטונית. הוא נח בעדינות על הטופוגרפיה של הר שמן הסיכה. בכמה מפלסים, עם חללי התכנסות וקפלות רגיאלים, שבהם מערכות הקוסטרוקציה, והסירקוציה משתלבים זה בזה, עשויים אבן מטופלת לא רע. בקיצור מומלץ. ביקשנו להצטלם עם ליליאן. ועם עוד אחות. עוד אחות אמרה שאחת זה מספיק. לא בטוח שאנחנו מסכימים איתה.
הצטלמנו, לא הענקנו את התשורה מפני שלא נותרו לנו תשורות, הודנו בחום ויצאנו אל מורד הסיכוך. היינו בשיח' ג'ראח. התקדמנו לכיוון וואדי ג'וז. הו, מי שלא ראה את ואדי ג'וז ביום יפה, לא ראה מהו ואדי ירושלמי נאה. חלקו טרסות, עצי פרי, כולו בטוב טעם. כולנו תקווה שאת שכיית חמדה זו בעיר איש לא יחריב.
עלינו והגענו אל שער הפרחים. נכנסנו בשער הפרחים, בכוונה להגיע אל עראפת, כולנו רעבים ככלבים אחרי יום הליכה מפרך. בסמטאות העיר צעדנו. שוב הגענו אל ויה דלורוזה. היו מי שהציעו לעכב את החומוס בקפה אצל האוסטרים. הרעיון נגנז. המשכנו אל העראפת במרץ. כשהגענו לבסוף היה מעט צפוף. המתנו בסבלנות בחוץ ולאחר כמה רגעים הסתערנו על שולחן שצלעות הכבש שמהן הוסר כל הבשר.
הייפי התרברב שהוא מתכוון לפרק את הריפיל. שש מנות הלכו. כערת האורז בציר חברים. הפיתות היו טופ-נוטש. אין דברים כאלה. החומוס היה שמימי. הכנסת האורחים הייתה לעילה ולעילה. במקום הבצל הרגיל אותו חותכים באבחת מצ'טה, הגישו בצלי שאלוט. נפרדנו כידידים. התחלנו ללכת לכיוון ג'עאפר. הייפי התכונן לצוד את סולטן הלדים הגדול שוב.
גם בג'עאפר קיבלו את פנינו בסבר פנים יפות.
סידר לנו את המגש על הגרם, קרא ליואב אבו נענע. שילמנו, הפתענו בשטר מקניה, שמיד נתלה על הקיר בקול תרועה רמה. יצאנו מחייכים. יואב התעניין עם אחת רוכלות העשבים ברחוב. בית לחם. בורטיקל הגענו אל דרך החפיר בואך השער החדש. חשבנו שעייפנו יתר על המידה. אחרי הכל הלכנו ח"י קילומטרים היום. אולם כשהתייצבנו על דרך החפיר שהולכת ונסתמת, רק כדי שיוכלו לחפור אותה שוב, בשאון גדול נשאנו קולנו בעוז, ניו גייט, ניו גייט!
זה הכל חברים, היה סיור חמור מאד. הר הזיתים מסתמן כיעד מועדף. תודה לכל מי שעשה במלאכה, נתראה בקרוב!
