top of page

061217


מי הצטרף היום? שמעון. חדי העין יבחינו שמאז החלה שנת הפעילות של ניו גייט, בכל מפגש מצטרף זאטוט או שניים. בשמונה וחצי בבוקר התכנסנו במחלקה לארכיטקטורה. ירושרמוטה חזה סיכוי לגשם לפרקים. גשם ירד ללא הפוגה כמעט. נדב, אמיר, יסמין, בון, סרינה, נווה, שמעון ויואב נפגשו בכניסה למחלקה, כיסו את המצלמות, עטו ברדסים ויצאו לדרך. מנהיג העולם הראשון, דונאלד טראמפ מתכנן להודיע היום שירושלים היא בירתה של מדינת ישראל ואנו חששנו שהדבר עשוי להצית פרעות מהסוג שאנחנו לא אוהבים ברחובות שאהבה נפשנו. החלטנו לחייך לסכנה בפנים, ולצעוד בראש מורם אל לב המאפלייה.

יעדנו הראשון היה המכון האפיפיורי למקרא ברחוב פאול אמיל בוטא, על יד ההיברו יוניון ובית מלון המלך דוד.

בשנה שעברה חלשנו היטב באזור והיום באנו לבדוק את המכון האפיפיורי. המכון האפיפיורי הוא מבנה סימטרי עשוי אבן, שאבא קמיל לא ממש אפשר לנו לעמוד על טיבו. מכל המבנה ליווה אותנו אל המוזיאון של המכון.

במוזיאון ישנן עתיקות שנחפרו בארץ הקודש ובעבר הירדן. וגולת הכותרת שהיא גאוותם של עובדי המכון - המומיה היחידה בארץ.

אמיר הסיר מעל האקווריום המפואר את השטיח הפרסי שכיסה אותו במקצועיות ארכיונית מהמעלה הראשונה. פרעה קטן מידה שחגג חמישים וחמישה אביבים לפני שנפח את נשמתו ונחנט בטובי התכריכים. כולנו מאד התרגשנו מהמראה, ובעיקר מהבהונות שבצבצו מבעד לתכריכים, פינקיז של פרעה. הסרקופג, השוקולד של ביצת ההפתעה של המומיה הזאת היה עשוי עץ.

זאת ההזדמנות לומר שהיו כמה דברים משונים בכל סיפור המומיה, שלא הטחנו בפניו של אבא קמיל. התכריכים נראו טרים למדי, והטקסטורה של הבד נראתה די מודרנית בהתחשב לגילם המופלג. עבודת הצביעה על הסרקופג נעשתה בחובבנות שתואמת את כישוריו של שיפוצניק מנוקר עיניים שידיו קשורות ולא בהכרח את זו של אמני מצרים. את המומיה יבאו ממצרים הרחוקה והיא שייכת לפרעה בשם אלכס. בן הארכיאולוג ניגש אל מכסה הסרקופג ואישר שההירוגליף מציין את שמו של אלכס הזין. אבא קמיל סיפר לנו שהוא מעיר על יד כולכתה בצפון מזרח הודו, נמצא בישראל מזה שלוש שנים ולא מתכוון להשאר לזמן רב. את מלאכתם של אנשי המכון הוא מגדיר ככזאת שמשיקה יותר לעולם האקטיבי ופחות לקונטמפלטיבי, ולפי התכונה המאד לא ערה בבניין אפשר בהחלט להניח שהוא שיקר. נכנסנו גם לקפלה, בה הויטראז'ים הצעקניים זרקו אור על חלל הקפלה. לא היו קשתות, לא מלאכת בניה באבן, פשוט חלל מלבני ומשמים, בו כסאות מחדר המתנה במשרד הפנים. עם הכנסת אורחים כמו של אבא קמיל ואנשי המכון האחרים, הם קיבלו את מה שמגיע להם עם החללים המאכזבים הללו זין מסריח.

נדמה כי אבא קמיל אמר שהמבנה נבנה במחצית המאה ה-19. ועל כן יש להניח שרידודם ודרדורם של חללים אלה לכדי המשמים נבע מהיעדר השראה וחוסר טעם של פקידים אפיפיוריים אשר חולבים את כספן של בתולות קתוליות מסורות. בסמוך למכון האפיפיורי ישנה הקונסוליה הצרפתית בה רצינו לבקר. אבא קמיל אמר שאין להם קשר אל הקונסוליה. החלטנו לעשות להם הקש בדלת. שני פקידים טובי מזג הותירו אותנו להשטף בגשם ואמרו שלא נהוג לערוך סיורים במקום, אולם הסכימו לספק לנו מספר טלפון על מנת לקבל את אותה תשובה בטלפון:

תשובות שליליות מצרפתים בקונסוליה הצרפתית: 02-6298500.

שינסנו מותניים ותכננו את האופן בו נחצה את גיא בן הנום בדרכינו אל האוניברסיטה קולג' האמריקאי. לאורך חומות העיר הדרום מערביות התקדמנו דרומה אל האוניברסיטה קולג'. שקלנו לבקר בחפיר של מלחמת ששת הימים אולם זנחנו את הרעיון במהרה. אי שם באופק נצפה השלט הלא מחמיא שמתנוסס בכניסה לאוניברסיטה קולג'. משמאל ניצב מנזר יווני שקשה לקבוע מהו שמו. במפה של תאגיד הריגול גוגל הוא מופיע בתור 'הר ציון', ושום שלט לא ציין את שמו. הייפי ידע לספר שבצעירותו אביו לקח אותו הנה בכוונה להפוך את הייפי לפרח כמורה יווני אורתודוכסי. לא הסתייע ויצא לו מפא"יניק אוהד מכבי. צבאנו על פתחיו השונים של המנזר, הקשנו, דפקנו, קראנו בקול. אין קול ואין עונה. במפלס התחתון הייתה הכניסה אל הכנסיה של המנזר ולידה דף בשלוש שפות שאמר, אם חפצים אתם לבקר בכנסיה, צלצלו בפעמון. וכך אמנם עשינו.

שוב נותרנו ללא מענה. הצצה מבעד לחלונות הכנסיה רימזה על קפלה יוונית אורתודקסית מפתה, שהאפלוליות שנותרה בה ללא תאורה מלאכותית האצילה עליה קסם. מאוחר יותר נודע לנו כי אמיר הצליח להשיג את מספר הטלפון של אחד הדיירים במקום. אנו עוד נפקוד כנסיה זו, במסדרונות המנזר נחלוף, ומגגו נשקיף אל ימין משה. עד אז, עמוד באילמותך, מנזר נטוש.

מוני האורתודוכס 0584043477

פנינו על עקבינו, וצעדנו שוב דרך מה שנראה כבוסתן נטוש, שמעליו בית קברות של המנזר. ירדנו במדרגות והתקדמנו אל השער של הקולג' האוניברסיטה האמריקני.

יסמין, שכשרונה בשליפת מסלולים ופתיחת דלתות התבלבלה מעט כשבצדו השני של האינטרקום דיברה אליה דיאן האנגלוסכסית. דיאן שאלה אם יש לנו מנהיג ויסמין ענתה שבן הוא המנהיג שלנו. יואב ניגש אל האינטרקום, הזדהה בתור בן, ודאג שנכנס אל המתחם. הבקשה היחידה של דיאן היתה שניגש קודם כל אל המשרד. לא סירבנו. מאחורי שער הברזל היה חלל רחב שתקרתו קמורה ובו ספסלים להמתין בהם. משם היה ניתן להשקיף אל הגן של האוניברסיטרה קולג'. הכניסה אל המשרד הייתה משמאל, הול קטן שנראה כמו מקום להחנות בו חמורים קדושים. את מטרייתנו והאדרת של שמעון השארנו שם וטיפסנו במעלה גרם המדרגות. גרם המדרגות היה מהיפים שנראו בעיר. באוניברסיטה קולג', כשושנה, החלה להפתח לפנינו לאט. עלינו במדרגות והגענו אל המשרד, שם תחת התקרה הקמורה ומאחורי הדלפק המתינה לנו דיאן.

מרחנו את החמאה והרעפנו השבחים, הכל כדי שנוכל לסייר במתחם. דיאן שבתחילה נשמעה חשדנית וביקשה לדבר עם המנהיג שלנו, התרככה והסכימה ללוות אותנו לסיור ברחבי המתחם. בידי אמיר הפקידה את המפתח לבית הקברות, וביקשה שנתלווה אליה. המתחם הוא רכושה של הכנסיה האנגליקנית, ואילו דייריו, הכנסיה הפרוטסטנטית העצמאית, שוכרים אותו. להלן השוכר.

התחלנו בטיפוס במעלה גרם המדרגות, ממנו ראינו את האטריום שנסתם, הקלויסטר של המתחם שהפך מקלויסטר לחלל כפול ומכופל שרשתות מחברות בין אגפיו. התרשמנו עד מאד. אמנם פה ושם הצלחנו להבחין בסימנים של החדרת מודרניזציה אל הבניין, צנרות חשמל ומזגנים המבקעות אבנים, אולם מעל כולם מדובר באחד מהבניינים המרשימים בירושלים באופן בו הוא נאמן לבנייתו הראשונית.

פאול ודיאן מאחורי הדלפק לא ידעו להגיד מי הוא הארכיטקט שאחראי לבניין, אולם כן יכלו לקבוע כי גם הוא ממחצית המאה ה-19. משני צידי המדרגות הבחנו בחדרי המגורים של חניכי האוניברסיטה קולג'. מיטות קומותיים על רצפת אבן חברונית יפיפיה.

אמיר, יסמין, נדב ויואב עלו אל הגג והצטלמו כאחרוני המטומטמים, ברוח, בגשם הזלעפות, על רקע ימין משה.

שבנו מטה. דיאן הובילה אותנו אל הסיפריה. חללה המרכזי היה מקסים. באוויר עמד מעט ריח של עובש. האיטום בחלל לא היה מן המצויינים, ומן המפורסמות הוא תועלתן של לחות ורטיבות לספרי קודש.

התפאורה הייתה מוצלחת למדי. לא נוכל לקבוע ממתי הריהוט. אפשר להניח שבאזור שנות ה-60 של המילניום הקודם. הדחליל הציע שאנו מחבוט בראשה של דיאן והוא יגנוב את אחד השולחנות לדירתו. גליוטינת עץ לנייר נצפתה על אחד השולחנות. בקצה הספריה המרנינה הייתה הרחבה שסגנונה כשל ישיבה תורנית ולא כשל בית מידות ירושלמי מן המאה ה-19. המשכנו בדרכינו מטה, ונכנסנו אל ביתם של דיאן ופול.

נכמר הלב. איזו דירה נאה, אילו מפתחים יפים בחלונות מקושתים. דיאן סיפרה שלפני שהקולג' אוניברסיטה החזיקה בבניין, היה זה במלחמת ששת הימים, בה שימשה הדירה כמאחז צבאי המשקיף על גיא בן הנום, המשקופים והחלונות לא נותרו בו לאחר אחזקת הצבא.

הייפי ואמיר העידו כי אין אמריקני מריח זה. ושניהם התלהבו מאד מהריח ששרר בדירה. בלבות כולנו קיננה הקינאה על הבית. יש מקום להעיר שהדקורציה הייתה מן הקולניליסטיות ביותר. כברות מן השדה, מחרשות, כלי עבודה חקלאיים פלסטינים שונים הם הדקורציה של הבית. בנוסף נדמה כי עבור דיאן פאול ובנם שהצטרף ללהקת צוענים נודדת, הדירה גדולה מן הדרוש. יותר מדי פינות ישיבה בדירה אחת. פסתר כנף בינוני בצד חדר ההסבה.

שאלנו את דיאן לגביו והיא אמרה שיש איתו בעיות אינטונציה קשות. הצענו להחליף לו את הכל. האם הביקורת כלפי אורחות החיים ומנהגי הקישוט של הפרוטסטנטים האמריקנים נובעים מעינינו המעודנת, או מזו השניה, הצרה? קשה לקבוע. חלקנו הרגישו רגשות חיוביים בלבד כלפי חלל זה. עבור חלקינו היה מדובר בחוויה מעורבת של סלידה ותשוקה. דיאן הפנתה את תשומת ליבנו לחריטות השונות שניתן לאתר על גבי האבן המרכיבה את החדר. על אדן החלון הדרומי של חדר ההסבה נחרט קלסתרו של קלגס גרמני חמור סבר. דיאן אמרה שהיא ובעלה נהנים לדמיין את החייל הישראלי שישב, משקיף על ציר גיא בן הנום, בשיממנו חורט את דמותו של צורר אחר. כמו כן סיפרה לנו דיאן במרירות שבנה חרט גם הוא על אבני חדרו בטרם הצטרף ללהקת הצוענים הנודדת. הצטלמנו עם דיאן בביתה והמשכנו בסיור.

מן הבית יצאנו אל תווך בין חלקו האחד של הבית לחלק אחר בו. וזוהי אחת מתכונותיו היפות של הבניין, אשר נוטע אותו בים התיכון. השעטנז הזה שבין פנים לחוץ, כשאבן עבה מצננת בקיץ שומרת על החום בחורף. מסדרון אל מעונות הנשים היה חצוב בסלע ההר. אם עד לאותו רגע התרשמנו מהבניין, המסדרון הזה היה game changer-jaw breaker. ראינו אולם ובו שני מבוגרים לומדים דבר קודש ומעליהם תלויים לוחות אקוסטיים מסיבה לא ברורה. עצרנו להפוגה קלה בטרקלין הסטודנטים, שעבר הסבה ממחסן מצופה גבס לטרקלין נעים עבור סח מן סח. בהמשך המסדרון נשמע קולם של מים מפכים בסלע. דיאן הסבירה שזוהי הציסטה של הבניין. משום מה דיאן חושבת שציסטה זה שם של בור מים. סיימנו בקצה המתחם סמוך לשער אל בית הקברות הפרוטסטנטי. דיאן אמרה שתפרד מעלינו ושאם טוב הדבר בענינו, נשיב לה את מפתח בית הקברות ביציאה. יואב הזדרז אחריה על מנת להביא את מטריות כולם ואדרתו של שמעון. פתחנו את דלת שער בית הקברות והתחלנו לחפש אחר קברו של קונרד שיק, עליו השלום.

את הקבר מצאנו, וכן תצפית לא מוכרת על גיא בן הנום.

בית הספר לחירש של מינץ, הכנסיה הסקוטית, בית המשולש, הטראסות והזיתים של גיא בן הנום. כולם האירו פניהם אלינו מבית הקברות.

הבחנו בקברים רבים של קצינים בריטים שחתומים ב palestine police, מתו צעירים, לפני שמלאו להם שלושים, בין שנות ה-30 לשנת 1948. חשבנו להגיד לדאן שאנחנו מתנצלים בשם סבינו מהלח"י, אבל החלטנו לוותר על כך. רק החמאנו לה על יופיו של המתחם. מהמומלצים.

יצאנו את האוניברסיטה קולג' והתקדמנו לכיוון בית הקברות בו קבור אוסקר שינדלר. לקח מעט זמן, אולם לבסוף מצאנו את הקבר המיוחל. ואין ספק ששינדלר הוא הילד הכי מקובל בבית הקברות, עם הכי הרבה אבנים על גבי מצבתו. הצטלמנו עם הקבר והלכנו שוב להביט אל הנוף מן התצפית.

מן התצפית נשקפו אבו טור וסילוואן. בתצפית פגש שמעון את הבהמה הלונדונית. אישה גדולה ששערה קלוע ראסטות באפה הנזם, על אצבעה טבעת מוגזמת ושיניה עקומות. שאלנו למעשיה והיא אמרה שהיא מצלמת להנאתה. התלוננה על מזג האוויר.

התיעצנו כיצד עלינו להמשיך. ראינו את מנזר אקלדמה, הלא הוא מנזר אברא-כדברא, ונזכרנו בבית הקברות סמבוסקי.

יסמין מסלול בשרוול לקחה את הפיקוד והובילה אותנו אל בית הקברות סמבוסקי. בדרך סיפרה לנו את מדרש שמו של בית הקברות, בו כל המצבות שכובות שקועות בעפר ופסולת. זהו בית קברות יהודי אשר שימש את עניי העיר. השם סמבוסק מתייחס למזון סמבוסק, שבאותם ימים היה פרוסת לחם ומזון לעניים, וכן לצורתו של בית הקברות במעוף הציפור, כשל סמבוסק שנגסו בו. בינות לבתים התלויים על צלע ההר צעדנו בסמטה לעבר הסמבוסקי.

כלבי רצח נבחו עלינו מאחורי גדרות, וגללי בהמות התגלגלו במורד. הגשם ניתך ביתר שאת והריח היה של רפת ומזבלה. זהו בית הקברות של עניי העיר. צעדנו בבוץ, בינות למצבות השכובות, לפסולת שחלקה הוצת. היה רומנטי.

יעדנו הבא היה מנזר אברא-כדבר. המנזר נשקף מצידו השני של גיא בן הנום. בגשם הזלעפות חישבנו את דרכנו ואת קיצנו. לבסוף מצאנו את דרכנו על הכביש ליד כרמי הזיתים העבותים. בפניה ימינה הגענו אל שער המנזר. שלט גדול הודיע כי ימי הקבלה הם שלישי וחמישי, בין השעות שמונה וחצי ועד חצות היום. הבטנו בשעון, 11:54. הדחליל כבר השמיע אנחת יאוש. כמו כן נאמר בשלט, עבור ביקורים מיוחדים, צלצלו לטלפון זה:

0505-315530.

מכיוון כל ביקורי ניו גייט הם מהמיוחדים לא היססנו להתקשר. אמנם איכות התקשורת לא הייתה מן המעולות, אולם לאחר שהות קצרה נפתח השער האדום שהצלב היווני נתון בו. מאחוריו הביטה אלינו אחות יווניה מכוסה שחור שעיניה כחולות בהירות ופצע בשפתה העליונה. מדוע אתם מצלצלים אם אתם רואים את ימי ושעות הפתיחה, שאלה היא במפגיע. בלי להתבלבל ענינו לה כי אנו ניו גייט, וביקור שלנו אינו עניין של מה בכך. קשיות ליבה החלה להסדק. יתכן שהיה זה גם הגשם שהביא אותה לגלות רחמנות כלפינו. אחות זעופה-רחמניה בהסכמתה נכנסנו לאולם הקבלה. פתחים רחבים המשקיפים על סילוואן פעורים בחזיתו. יואב שאל את האחות מה שמה. היא אמרה שאין זה משנה, קראו לי אחות. אוקיי, אחות. האחות היווניה התירה לנו לבקר בקפלה וכן בתצפית אך לא יותר מכך. וכך אמנם עשינו.

נכנסנו אל הקפלה, מערה אפלולית חצובה בסלע, שאמנות יוונית אורתודוכסית מעמיסה על קירותיה, ריח הקטורת המוכר נישא באוויר ומעט נרות שעווה ושמן מאירים אותה בצנעה. התעכבנו קמעה במעבה הקפלה וצילמנו לרוב.

עד שהאחות פתחה עלינו את הדלת ובלי אומר דבר הבהירה לנו שברצונה שנתקדם ונאפשר לה להמשיך בשגרת יומה. ביקשנו להמשיך ולשפר את הרושם שפורעי חוק שכמותינו עשינו על האחות. החמאנו לה מאד על הקפלה. זו מערה, היא אמרה. אנו אמרנו לה שצניעותה והשתלבותה בטבע הם שמייחדים אותה והופכים אותה לכה מוצלחת. שם קנינו אותה. בגלל זה אני כאן, אמרה לנו, בגלל שאני בתוך הטבע. המשכנו לתצפית.

מהתצפית גם היה ניתן לראות את מעונות הנזירים, ומערות קטנות חצובות בצלע ההר, וגם את מריה מגדלנה שבהר הזיתים צפון, ורחוק מאד באופק דרומה. עוד יעד מומלץ מאד.

כשהתקדמנו לצאת חיכתה לנו אותה אחות שבתחילה נראתה כה קשת עורף ובידה קערה מלאת סוכריות. פטפטנו עמה מעט, על החיים במנזר, על בואה מפליפנוס ביוון. אתונה היא מדבר, אמרה האחות. גם כאן היה מדבר, אמרה, לפני שבאתי אני. אבל אני אוהבת לעבוד, אמרה בחיוך. הודנו לאחות מכל הלב ואיחלנו לכולנו עיתות שלום. היא בירכה אותנו בצאתנו.

מחוץ למנזר התלבטנו בדרך הנכונה אל העיר העתיקה ואל עראפת. הדרך הקצרה הייתה ללא ספק דרך סילוואן. אולם בימי שגיונותיו של טראמפ לא היינו בטוחים שזוהי הדרך הנבונה. כמו שאומרים, אל תהיה קצר, תהיה צודק. שקלנו לשוב אל מעלה סמבוסקי בדרך שתאריך את השהות עד השבעת רעבונינו בזמן רב. כולם הסכימו שהיה מסוכן ללכת דרך סילוואן ולכן נכנסנו לסילוואן, תוך שאנו מעמידים פני תיירים זרים. הכניסה לסילוואן אמנם הייתה קלה, אולם היציאה ממנה הייתה מן הקשות. מדובר בורטיקל אימתני, מעלה האימה, ואדי חילווה, טיפוס שבסופו כל בר דעת יהפוך למשיחיסט. ואנו, שועלי ורטיקלים מנוסים, מחושלים מכל אותם ימים מפרכים בהר הזיתים, שעטנו במעלה והרוח בגבינו. דרך מתחם הכותל על חורבות המוגרבים, התקדמנו הרובע היהודי אל מקדש הגרגר, עראפת. מזג האוויר הסוער כנראה הדיר את כל הירושלמים מפולחן החומוס, וכך לא נדרשנו להמתין ולו לרגע עבור שני שולחנות שקיבלו אותנו באהבה. היו גרגרים, היה פול, היתה פיתת השערות, והסינייה, היו סיבובים שניים. כל מה שאדם צריך במחציתו של יום רביעי. הדחליל ובן היו צריכים לחתוך בשביל מחוייבויות אחרות. ושאר החבורה המשיכה בדרכה אל מרפאת הסכרת, ג'עאפר.

בדרך לג'עאפר רצו אמיר ויואב לחלוק עם שאר חברי ניו גייט את מעלה אל-בטיח, הלא הוא מעלה הצ'וצ'ה, או באנגלית, ה coca bush.

עשינו סיבוב מאד קצר במקום ומיהרנו אל ג'עאפר, בהסכמה שאת הדרך לשער החדש נעשה דרך מעלה אבטיח.

קנינו את המתוקים ללא שטרות זרים להעניק לחייכן העצוב. מצויידים במענקי הסוכרת ההוריזונטל החלנו את הורטיקל במתכונתו החדשה, מעלה צ'וצ'ה אל רחוב הפרנציסקנים ומשם אל השער החדש.

אמיר הזכיר את האבחנה של האזור כנחלאות של העיר העתיקה.

הייפי אמר שמדובר באחד הרחובות היפים בעיר העתיקה, על סמטאותיות הצרות שנעשות צרות ומפותלות, עם הצמחייה הביתית שמקשטת אותו.

ויסמין סיימה בכך שהציעה להפוך אותו לורטיקל החדש.

כולנו היינו מרוצים עד מאד. יסמין והייפי נכנסו אל חנות הצילום ההסטורית של עליה.

סרינה מיהרה הביתה על מנת לעבור לשמלת ערב. העבודות על החפיר במבואות השער החדש נמשכות במלוא המרץ. זימרנו את ההמנון, ויצאנו בתרועה רמה, חזרה אל ירושלים המערבית. תודה ירושלים.


bottom of page