#TAGS

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

© 2023 by Annabelle. Proudly created with Wix.com

201217

December 20, 2017

צהרים טובים

 בעקבות טראמפ שוב הסתובבנו במערב העיר. בשעה שמונה בבוקר יצאנו, אמיר, נדב, הדר, סרינה ויואב. יעדנו הראשון היה מנזר סן סימון בקטמון. בבירורים שקדמו לסיור לא הצלחנו ליצור קשר עם סן סימון. כן גילינו על גבורת אנשי הפלמ"ח בקרבות על ירושלים במקום. לא נכביר מילים על הנושא. נזכיר שהלוחמים הגיעו, ניטרלו את הצלפים הירדנים במקום והתקבלו על ידי שתי נזירות במקום. הנזירות טיפלו בלוחמי הפלמ"ח וחבשו אותם. כשהגיעו חיילים נוספים נמצאו הנזירות מתות במסדרון המנזר, כשחצאיתיהם מופשלות כלפי מעלה ומפשעותיהן מנוקבות בצרורות. אנשי הפלמ"ח אמרו שהן זונות.  

החלטנו לנסות את מזלנו בהקש בדלת. מאחורי שער המנזר ראינו נזירה בשחור מטפלת בעציץ בכניסה לקפלה. צלצלנו בפעמון והיא הסתובבה אלינו במבט חשדני. הצגנו עצמנו ואמרנו שאנחנו מעוניינים לבקר בכנסיה. הנזירה שאלה אם אנחנו נוצרים ואמרה שהכניסה מותרת רק למטרות תפילה. הצגנו את סרינה, נציגתנו הנוצרית, והצענו שרק היא תכנס על מנת להתפלל. בגדיה של הנזירה כיסו את כל גופה מלבד כפות ידיה ופניה. לראשה היתה כיפה סרוגה שחורה. עיניה היו גדולות כחולות בהירות. היא נכנסה למנזר על מנת לבדוק אם סרינה תוכל להכנס להתפלל. אנחנו כבר חשבנו שאבדו סיכויינו. הנזירה חזרה, התקרבה אל השער הנעול. שוב חזרה על כך שהכניסה מותרת רק למתפללים, ואף על פי כן אפשרה לנו לבקר למעט זמן. מקרוב, הבחנו ביופיה הרב. ואולי היתה זו החשדנות וסרבנותה שהאצילו עליה את היופי? נכנסנו דרך השער. משמאל ראינו בוסתן בינוני עם עצי פרי.

הכנסיה עצמה מזכירה את זו שבעמק המצלבה. בניה פשוטה ודי אורטוגונלית באבן. בפנים, עמד ריח הקטורת היווני אותודוכסי, וממעל היו תלויים מתקני הנרות המוזהבים, וחלקם מעוטרים עד כמה מוזר, בביצי יען! מבנה הכנסיה עצמה אינו המרכזני המוכר מכנסיות קתוליות בירושלים, בין העמודים, שני אגפי הכנסיה מקושטים בציורים היווניים המוכרים עם הדו מימד שלהם, האגף שממשיך את הכניסה אל הכנסיה מסתיים בכיפה צנועה, ומשמאל יש עוד אגף. קשתות מחופות טיח מעל, והיעדר היררכיה בחלל מעניינת בכנסיות היווניות. האחות תכולת העין לא נתנה לנו יותר מדי חופש דתי לערוך את הפולחן שלנו בכנסיה לפי ראות עינינו ודי מהר ראינו שהיא עוקבת אחרינו לוודא שסרינה באמת מתפללת.שקלנו אם לבקש ממנה לראות את הגן, אבל ארשת פניה אמרה לנו שכדאי לוותר על הרעיון. הכנסיה והמנזר לא רעים, אין לנו תלונות. הנזירה, על הכנסת האורחים חמוצת הפנים שלה העיבה מעט על החוויה. כנראה הנזירה הכי יפה שראינו עד היום בירושלים.

יצאנו מהמנזר. ממולו ראינו בניין שנראה נטוש.

עד שבוע שעבר לא ביקרנו בבניינים נטושים לרוב. מאז הצהרתו של טראמפ, כשאנחנו מסתובבים במערב העיר יוצא לנו לבקר בהרבה בניינים נטושים. ההבדלים בין הצפיפויות במערב העיר ומזרח העיר ידועים לכל. מתוך הפרספקטיבה הצרה של ניו גייט מתגלה עוד טפח מהתופעה עם נוכחותם של בניינים נטושים לרוב. על מה הדבר מלמד? ככל הנראה מלמד על מצוקת הדיור במזרח העיר. מה זה אומר על מערב העיר?

הכניסה הקדמית למקום הייתה חסומה. זה אף פעם לא הפריע לנו. מצאנו את הכניסה מאחור. מחזית הבניין משתלשלת צנרת מסיבית הנתמכת בעמודי פלדה. הבניין היה במצב לא טוב. לחלקנו יש סימפטיה לבניינים נטושים, על המבטים האפוקלפטיים שהם מספקים. כאלה יש לרוב בבית האבות הנטוש. הבניין אורכי, ומתארגן סביב מסדרון ארוך. חדרים פרטיים, חדרים מרווחים יותר, חדרים לרחצה, עם הנחיות לטיפול בחיתולים.

קשתות חמודות מחופות טיח. צמחיה מבצבצת מהחלונות. מצאנו מצבור גלויות ותצלומים באחד החדרים, שאותם בזזנו. יחד עם הבקלאווה והקפה, סרינה תרגמה לנו מהגלויות שכתובות בגרמנית ומספרות את סיפורם העצוב של הגוססים. תכונה נוספת של בניינים נטושים היא, שקשה לדעת אם הם נטושים. או עד כמה הם נטושים. כשבבית יש אנשים, ומבחינים בהם, ברור הדבר שהמקום איננו נטוש. אולם בית מחורב מוזנח לא בהכרח אומר שאין בו אנשים.

סקרנות מובילה לשיטוט בבניינים האלה. גם אם נכנסים בקבוצה, על נקלה מתפצלים וכל אחד פונה לדרכו. על אחת כמה וכמה כשמדובר במבנה ששירת ציבור של אנשים ולא בבית פרטי. החשש שיטפס בגבו של המשוטט נובע משני דמיונות. האחד, הוא של רוחות רפאים. והשני, הסביר יותר, הוא של דיירים שלא הזמינו אותך לביקור. צריך לחשוב בזריזות על אליבי משכנע, הקלף שאנחנו בדרך כלל שולפים - סטודנטים תמימים וסקרנים לאדריכלות, ככל הנראה לא יספק רוחות רפאים ופולשים לבניינים נטושים.

בראש הבניין הגענו אל המנוע של החפיר ושמחנו על כך. 

לא ברור מה הקשר בין בניין בית האבות הנטוש לזה של המנזר. כשמגיעים אל המנזר מכיוון מערב נדמה שמשני צידי הרחוב עומדים בנייני המנזר. וכשמסתובבים בבית האבות נדמה שמגיעים לצד השני של המנזר. מבלבל מאד. הרגשנו שבאנו על סיפוקנו והחלטנו להמשיך אל היעד הבא, שגרירות הנוצרים הבין לאומית, איתם קבענו מבעוד מועד. 

 ברחוב רחל אמנו 20, בבית שנראה כ-וילה ערבית, או אולי פשוט וילה אקלקטית, נמצאת שגרירות הנוצרים הבין לאומית. חרף האיחור בו הגענו, פתחו לנו את השערים. מאחורי שער ברזל גדול נמצאת חצר רחבה, מטופחת, אולם עשויה בחוסר טעם. חצר סתמית ביותר. עלינו בגרם המדרגות שהוביל אל הול הכניסה. גברת קיבלה את פנינו והנחתה אותנו לשבת סביב שולחן ועליו טקסטים מסיונריים, עד שיגיע המדריך שלנו לביקור, סקוט.

סקוט לא איחר בהרבה והציג עצמו, במקור הוא מהחוף המזרחי, חיתוך הדיבור שלו מאד מזכיר את זה של מר. מקי מסאות'פארק, ואין לו טיפת חוש הומור. מזה תשע שנים הוא מתגורר בהר חומה, שבנתיים גדלה ומתפתחת לו מתחת לעיניים. קמנו לקבל את פניו וללחוץ את ידו. סקוט שאל אם אנחנו מתעניינים בבניין, או בפעילותם של עובדי השגרירות, כאילו שלא ציינו את זה בטלפון לתיאום הפגישה. הייפי מיהר לענות שקצת מהכל. מהול הכניסה עברנו אל ההול המרכזי.

ההול המרכזי מחובר לחזיתי בשני פתחים מקושתים, ופתח מקושת יחיד אל ההול האחורי. על הפתחים הורכבו משקופים בכחול כהה. אנחנו עוד לא יודעים מה אנחנו חושבים על זה. להול המרכזי הם קוראים "חדר ראש הממשלה", בזכות תצלומי ראשי הממשלה התלויים על הקירות בו. גם אולמרט, צעיר ומושחת שם. גם אהוד ברק, עם נקודת החן ובלי זקן נמצא שם.

סקוט אמר שנאמר לו שהבית נבנה בשנות ה-40, אולם הוא סבור שהוא קדום יותר. לפני השגרירות הנוצרית הייתה שם שגרירות חוף קונסוליית חוף השנהב, ועוד שלוש מדינות אפריקניות שחלקו עם חוף השנהב את הבניין. מכל השיחה עם סקוט והקולגות שלו נשמע שיש להם אירוע חגיגי חשוב במיוחד. לאזניים שלנו זה נשמע כמו טיוברקולוסיס פסטיבל. כלומר חג השחפת. רוב תשומת הלב של השגרירות הנוצרית הבין לאומית מוקדשת לחג השחפת.

המשכנו מעלה וראינו את המשרדים. אם בהול המרכזי היו לנו תחושות מעורבות לגבי האופן בו מתייחסים האוונגליסטים לחלל הבית, בקומת המשרדים הבנו סופית שהם רוצחי אדריכלות. הרצפות כוסו בשטיחים כחולים, כל מפגש של קיר ותקרה הוסתר על ידי פלסטיקים לבנים שמסתירים צנרת, או מבליטים צנרת. בעזרת חוסר טעם, ציוד משרדי ובליה הפכו את המקום למכוער מאד.

ראינו חדרי ישיבות ומשרדים, ויצאנו אל המרפסת. המרפסת מרווחת מאד ובנויה אבן אדמדמה יפה.

במרפסת ראינו חנוכיה חשמלית גדולה ששמונת נורותיה עוד דלקו. סופר לנו על פועלם של האוונגליסטים בשגרירות - סיוע במימון עלייתם של יהודים לארץ, מאתיופיה, הודו, סין אוקראינה ורוסיה. מעט סיוע לפלסטינים בשטחים ובעזה. כל הסיפור האוונגליסטי בארץ ועם השגרירות הזאת לא ברור כלל. הגענו למשרד של אדם בכיר בשגרירות. סקוט סיפר שהאיש שעובד במשרד, שכמו רוב הצוות נמצא כעת בניכר בחופשת כריסטמס, הוא מי שניסח את המסמך שמאפשר את העברת השגרירות האמריקאית לירושלים. עלינו אל הגג. השקפנו על קטמון, ראינו את הר חומה הרחק באופק. ראינו כבל איתו גונבים חשמל מהשגרירות, ועוד בניין ששייך לשגרירות. סקוט אמר שאם אנחנו סטודנטים לאדריכלות, הבניין הזה הוא דוגמא למה אסור לעשות. סיקרנת אותנו, סקוט! סקוט המשיך - אני לא יודע מה עבר בראש של מי שתכנן את הבניין הזה. רגע, מצד שני אני יודע שהוא משנות ה-60 או ה-70. אני כן יודע מה עבר להם בראש. החרנו אחריו: ברור סקוט, אין ספק שהבניין תוכנן תחת השפעת סמים! בוא נלך לשם. 

לפני שהלכנו לבניין החדש, עברנו דרך הקפיטריה שמריחה מאמריקה.

המשכנו אל הבניין השני. זיז יומרני שמצל על הכניסה, נמשך מהדלת הרחבה, ואת כל הפאסון שלו הורידו עם גדר גדר שמוקמה כאילו היא תומכת בו. הכניסה היא מול גרם מדרגות שצדו אחד חלון ממוסדות הבניין אל הטפחות. די מהר הבנו שסקוט ואנחנו לא באותו ראש לגבי אדריכלות. עלינו במדרגות אל הקומה מעל. במדרגות שאלנו את סקוט מה כל כך מפריע לו בבניין. הוא אמר שקר שם. לא היה בטוח אם הוא מתכוון שהקו המודרניסטי קר בעיניו, או שהטמפרטורה בחלל לא נעימה לו. עד שהסביר שבקיץ דווקא נעים אבל בחורף קשה לחמם שם. לא השתכנענו. נכנסנו לחדר עריכה בו ישבו שני אוונגליסטים וערכו וידיואים של ריקודים ותפילות מחג השחפת. ערכנו היכרות והבחור הזיל ריר על הלייקה של הייפי. הסכמנו לתכנן מחדש את הבניין ולהרוס אותו בהקדם והם שמחו מאד. המשכנו במסדרון ופגשנו עוד שני עובדי שגרירות שעורכים את הפיליטון של השגרירות. גם הם הפצירו בנו להרוס את הבניין. ידוע שלקוחות ודיירים הם לא בני אדם, שצריך להתעלם מרצונותיהם חלומותיהם וצרכיהם, ושאינם מבינים דבר באדריכלות. בביקור בבניין הזה של השגרירות הנוצרית היה הדבר ברור מאי פעם. הבעיה היחידה בבניין היא דייריו הנבובים, שיודעים רק למלא חללים בפסולת משרדית וחומרים מסיונריים מדללי זרע ומרדימי חשק. הודנו לסקוט, הבטחנו לחזור עם הבולדוזרים ונפרדנו ממנו.

  

לפני שהמשכנו ליעדנו המתוכנן הבא הבחנו בבית נוסף בקטמון שאין בו דירים.

הוא נמצא בשלב מסויים של בנייה, אולם נדמה שהבנייה הופסקה, ודרך השער היה אפשר להכנס למתחם ולסייר בבניין. גם כאן מדובר במשהו שנראה כמו וילה ערבית, אבל מצבו של הבניין מקשה מאד להבין מה הוא. לא ברור אם זו וילה שהתחילה לעבור תהליך שיפוץ במהלכו נשפך בטון כיד המלך, או פשוט בבטון שנשפך כיד המלך ולו הודבקה חזית של וילה ערבית.

זיוני הפלדה מזדקרים מהגג. במרכז הבית נוצקה התשתית למדרגות שאולי היו יוצרות אטריום יפה.

והכנה למעלית גם הייתה שם. הרבה באנגים היו שם. הסתובבנו מעט, נהננו כהוגן והמשכנו הלאה. 

בקטמון היה עוד בית אחד שרצינו לראות. צוות פנים (אמיר ויואב) איתרו בניין בעל חזות משונה בתצלומי האוויר של ירושלים והחלטנו לבדוק אותו.

מרחוב רחל אמנו מספר 46 יורדות מדרגות אל גינה חמודה. מצד ימין יש בית אבן צנוע, שנראה כמו ביתו של שומר הסף של מה שאולי היה מלון.

 די מהר אנחנו מבינים שזה לא היה מלון, אלא בית אבות. השני היום. קומת עמודים. מה אפשר להגיד על קומת עמודים. בבניין הזה היא הייתה לו רעה.

נכנסנו למעלית ועלינו לקומה השלישית. הסתובבנו קצת. מסדרון ארוך שצדו האחד חלונות אל הצפון. חזיתו של הבניין עשויה אבן, ומשקופי החלונות מבלוקי איטונג דקים. שילוב נחמד. בזמן שיואב עמל על שחרור הבריח של הסולם אל הגג יצאה מאחת הדירות אישה. אמיר ניסה לעכב אותה. יואב ירד והצטרף אל אמיר. אמיר שיחק על הקלף הרגיל של סטודנטים לאדריכלות. יואב זיהה את המבטא ההודי והבין שיש כאן סיכוי לביקור בית.

שאל אם נוכל לראות את ביתה, אמרה שודאי, אולם היא תצטרך לסדר אותו מעט, מפני שהוא שרוי בחוסר סדר משווע. כעבור רגע שבה אלינו. ביתה היה עצוב למדי. הקיר שבין המסדרון בכניסה לדירה לבין המטבח נמוך מעט מהתקרה, כך שניתן להשתמש בו כמדף לכלי בישול. חלונות מעל השיש יכולים לאוורר אל המסדרון, ומהצד השני שתי מרפסות זוויתיות אל הרחוב.

דיברנו קצת עם המארחת. שמה נעמי, הגיעה ארצה עם אמה מהכרך הגדול מומבאי. הן יהודיות. בהודו למדה תואר ראשון בכימייה, אולם בארץ בינתיים מתקשה למצוא עבודה בתחום, בגלל הקשיים עם השפה העברית. על השולחן היו ספרי קודש, בטטה, וניירות גלגול לטבק. בבניין בו ביקרנו עברה בין כמה דירות, וכך מתארת גם את יחסיהם של שאר דייריו. הבית אמר דלות, ואולי מעט חוסר טעם. נעמי שמחה לארח אותנו ולשוחח והייתה אישה נעימה מאד. הודנו לה בחום על ההזדמנות לבקר בדירתה והמשכנו.

 

 

בדרך למוזיאון הטבע החלטנו לעצור לקפה ובורקס בקפה החדש שנפתח בבית הנסן. על הבורקס, העונה לשם "בורקאסון" שמענו שבחים. הלחם הבסיסים של השם הוא בין הבורקס לקוראסון. התרשמנו מהעיצוב של הקפה, ומהתפוסה המירבית ששררה במקום. כל השולחנות היו תפוסים. ישבנו על שרפרפי קש בין מדרגות. הקפה הגיע ואיתו הבורקסים. המחיר היה מופרז לכל הדעות. המנות היו טעימות, בצק קוראסון בתוכו שמו מנגולד וגבינה במליחות עדינה, כל זה עם פלחי עגבניה טריה וזיתים טובים בצד. אבל המחיר באמת היה לא הגיוני. וגם הרעיון לכנות את זה בורקס חוטא למטרה. היה טעים. הרגשנו מרומים.

 

שמרנו את הקופסאות. התקשרנו אל יבגני, האיש שלנו במוזיאון הטבע והתעופה בטלביה. נדב ניהל את המשא והמתן. יבגני שאל כמה אנחנו מוכנים לשלם בעבור הביקור. נדב הציג אותנו בתור סטודנטים תפרנים בלי גרוש על המנוש, ויבגני הסכים מיד שנכנס בחינם. מוזיאון המדע נמצא באחד הבתים היפים של טלביה, שער גדול ושביל בין אורנים ודגמים של דינוזאורים שהכינו בשנות השישים אמנים מקלן שבגרמניה.

הבניין עצמו בנוי כקוביה, ווליום מרובע, שהכניסה אליו דרך חלל שנגרע בחזיתו הדרומית, עם שלושה עמודים. גזוזטרה צמודת קרקע המשקיפה אל הגן הבנוי טראסות ובו עוד מודלים של דינוזאורים. הוא נבנה במאה ה-19 עבור איש העסקים הארמני לזארוס פאול מרגאריאן, ותפקד כבית הקיץ שלו. במפות עות'מניות מופיע הבית כ-"וילה דקאן" ועד שהפך למוזיאון טבע שימש גם את המושל העות'מני והבריטי של ירושלים, מרכז תרבות ומועדון קצינים בריטים. התצוגה במוזיאון לא השתנתה מאז פתיחתו ב-1962. כולנו מאד נהנינו ממבחר הפוחלצים הגדול, אבל באופן כללי לא למדנו הרבה על הטבע. אנחנו גם חושבים שיש דרכים יותר נבונות ללמוד על טבע מהתבוננות בחיות משומרות ממולאות בצמר גפן ועיני זכוכית. סרינה הציעה שנשחק משחק בו נצמיד לכל חיה אדם אותו אנחנו מכירים. זה היה מהנה.

אפשר להשאיר את המוזיאון בדיוק כפי שהוא, ורק לשנות את שמו ל- 'המוזיאון לאצירה חובבנית של תערוכות על טבע בארץ ישראל בשנות ה-60 המוקדמות'. ואז כולנו נזכר בחדרים המעופשים בקיבוצים ובמוסדות החינוכיים שגדלנו בהם, עם פוחלצים מתפוררים, ריהוט פורמייקה וזכוכיות. פוחלצים זה קטע.

 

בגדול השעה הייתה כבר מאוחרת, והתחלנו לחשוב על הדרך אל עראפת. ממוזיאון הטבע ירדנו אל עמק רפאים. מצאנו את השער האחורי של בית ספר אדם פתוח.

בית הספר נמצא בבנק המטרות שלנו בבוקר, אבל אנחנו חשבנו שכבר לא נספיק אותו. היום עוד התאוששו ילדי ישראל מהצרבת של חנוכה, אז לא היו לימודים. נכנסנו אל בית הספר. מצד אחד, אין בבית הספר תכונות מהפכניות לגבי בית ספר. ומצד שני, גם בביקור הקצר שערכנו, היה אפשר להבחין בכמה תכונות ייחודיות ונעימות. מיקומו של בית הספר בליבה של שכונה בורגנית נעימה ושקטה, והיותו פתוח אליה, כך שניתן לעבור דרכו מצאו חן בעינינו. עיגול גדול במרכז הרחבה ובו עץ אקליפטוס גדול, הזכירו לנו משום מה את אלדו ואן אייק, מינוס השיק. מהלך מדרגות מאורך בכניסה לבית הספר מצא חן בעינינו. נכנסנו אל המסדרון ואל אחת הכיתות. בפנים היה נחמד. שולחנות התלמידים עשויים עץ מלא. ועל הלוח היה מצויירת מדורה סביבה רוקדים ילדים ושירי חנוכה. השארנו לילדים חידה על הלוח- "מי חפר את החפיר?". הדר הפנתה את תשומת ליבנו לצביעת כל הקירות בורוד אפרסק שנפוצה בבתי ספר אנטרופוסופים. בהמשך המסדרון ראינו שגם עמודי אבן שמפרידים פינה קטנה בפנים בית הספר נצבעו בצבע זה. זה כבר היה מוגזם. לא צריך לכסות את הכל בצבע הזה למען השם. חלקנו נעשים עצובים כשאנו מבקרים במסדרונות בית ספר.  גרם המדרגות הרחב והגנרי להחריד. הריח החריף שמתגנב מהשירותים לכל פינה בבית הספר. המחשבה על החידלון האינסופי שנמשך תריסר שנים. בבית הספר אדם ריככו מעט את העצב. לא מספיק. בעוברנו דרך הדלת ביציאה מהבניין, ענף תאנה גדול ורענן הציץ מימין. האור עבר דרך העלים וזה היה מרנין. ביציאה מבית הספר אל עמק רפאים עמדה אישה מאופרת בשחור ושרה שירי רבין - שיר לשלום. הצטרפנו בצעקות. זה גם סיום טוב ליום שהתחיל בהזכרת גבורתם של לוחמי הפלמ"ח במלחמה על ירושלים עליה פיקד רבין. המשכנו לכיוון עראפת.

על הצומת של עמק רפאים ודרך חברון ראינו שהכנסיה הארמנית נמצאת בשיפוצים ושני מבוגרים שלא נראים כשיפוצניקים מסתובבים. ביקשנו מאחד הפועלים באתר לסייר בפנים. הוא הסכים, אבל הסתייג ואמר שהוא לא אמור להכניס אנשים ושאנחנו עושים לו בעיות. זו הייתה אחת החדירות המוצלחות של היום.

גם בעירומה, כשהיא בשיפוצים נטולת הוד והדר, היתה הכנסיה מרשימה. קשתות רחבות של אבנים בולטות והחדרת אור מוצלחת. הסתובבנו, עשינו צחוקים ויצאנו. הודנו לפועל טוב הלב והמשכנו אל עראפת.

 

אל עראפת הגענו מאוחר מהרגיל, ונותר לנו רק חומוס לאכול. לא התלוננו ואכלנו בתאבון.

 

סרינה ויואב למדו משהו על יכולות המקח של סוחרות בתיר, באנו לקנות מנגולד, יצאנו עם שני מנגולד, שני תרד טורקי ושני גרגיר. לא נורמאלי. 

 

ועכשיו אנחנו כאן כדי לספר על זה.

 

 

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

220419 מעגלים נסגרים בחיפה

May 20, 2019

29032019

April 6, 2019

1/15
Please reload

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now