צהריים טובים!
בן ויואב הגיעו לנקודת האיסוף ראשונים. רכשו קפה וקורנטו והתישבו להפשיר אבריהם מצינת הבוקר עם הקפה על הספסל מול הכניסה למחלקה לאדריכלות. עוד הם יושבים' התגלגלה אליהם קשישה טובת מזג רכובה על קלנועית. הגברת דוממה מנוע לידם וקראה:
קר!
בררררררר!
בן ויואב סירבו לקבל את טענתה. היא התעקשה. הם ענו שחם וקיץ עכשיו. היא חשבה שזה מצחיק מאד והמשיכה בנסיעה. גם נדב ואמיר הגיעו ויצאנו אל הדרך. בהרכב מצומצם ובהנץ החמה, יצאו רכובים עלי באט-מוביל אל עין כרם. בן, נדב יואב ואמיר מאחורי ההגה. ככל ששעת ההשכמה מוקדמת, נדב הייפרט משוחרר רסן יותר. בנסיעה לסיור התנהג נדב כחייה, פתח את חלון הרכב וצעק על העוברים ברחוב האשמות חמורות מאד. נסענו אל כנסיית יוחנן במדבר, שלעיתים מופיעה גם כיוחנן בטבע. John in the desert/ wilderness. על מנת להגיע אליה היה עלינו לסוע לאבן ספיר, ולרדת דרך הכבישים המתפתלים בין הלולים הנטושים עד שיוצאים מהישוב. הדבר הכי פחות מעודן cמקום הוא החניון, שאפשר להניח שהינו מהמאוחרות בתוספות הבניה של מקום.
מדובר בחציבה מאד אגרסבית בצלע הגבעה. כוכב תלוי לכבוד יום ההולדת של ישו. המנזר וכנסייתו פתוחים משעה שמונה בבוקר עד חמש אחר הצהריים. ניסינו לצלצל באינטרקום, אולם הכפתור המוביל אל המנזר היה לחוץ לצמיתות. הבחנו שהשער כלל אינו נעול, וכך נכנסנו פנימה.
מתחיל טוב מאד. מבעד לשער נמשכת הדרך ומתפצלת לשניים. הנוף, איננו דרמאטי או עוצר נשימה, אולם הוא מצדיק את השם - in the wilderness. בעברו השני של הואדי יכולנו להשקיף אל מה שפעם היה סטף. הטראסות, מטופלות. האם זוהי דרכן של טראסות, כמו אהובה לא נאמנה שמחליפה את מאהבה חדשות לבקרים? הייפרט הפנה את תשומת ליבדנו אל הברוש.
הברוש של יוחנן-במדבר מפואר, מדורג גבוה מאד. היו עוד. הגענו במועד טוב. גרניומים בגבעולים בשרניים, אלוורות משולחות רסן, ליוו אותנו כל היום. ביוחנן במדבר התרשמנו מפיתוח הנוף. כולנו מכירים ומוכירים את עדינותם של הנזירים כלפי האדמה. יוחנן במדבר מונח על מדרון די תלול מעל הואדי, ואת התרפקותו על המדרון מבצע הוא באלגנטיות. טראסות אבן, שחלקן עודן "יבשות" וחלקן יוצבו ביציקת בטון. הטראסות נעות בין גובה של חצי מטר עד שני מטרים. הנתיב הראשון בו בחרנו היה בפניה ימינה, מטה אל הכנסיה. על חודה של הצומת נטוע שלט הפורס את ההסטוריה של המנזר, מהימים שיוחנן היה מטביל ועד ימינו. שני דברים לכדו את תשומת ליבנו בשלט. הראשון היה, שהכנסיה הקטנה תוכננה על ידי מורנו ורבנו, אנטוניו ברלוצי. התרגשנו. השני היה עדות מעודנת למאבקי האחזקה באתר בין הכנסיה הפרנציסקנית לבין זו של הכנסיה היוונית הקתולית. לא כל הפרטים ברורים, ואנחנו ננסה לתת את הזווית שלנו לסיפור. המנזר ננטש בשנות ה-60 על ידי הפרנציסקנים. בשנת 2001 שכרו יוונים קתולים את המתחם. הפרנציסקנים מצידם ביקשו להעלות את שכר הדירה ואילו היוונים סירבו בתוקף ואף שקלו לערוך מרד שוכרים. הפרנציסקנים, לא פראיירים, שינסו מותניים ופנו לרשויות. לוחמי הוצאה לפועל פרצו למתחם דרך החלנות וגררו את הנזירים היוונים החוצה. ומאז שב המנזר לידיהם של הפרנציסקנים. היוונים טוענים שכל המאמץ, המסירות, העבודה והאהבה למקום היפה אבדו, הם נותקו מהקרקע אליה נקשרו וכן הלאה וכן הלאה. על פניו, אין זו טענה קבילה. you aint no man, if you aint got the land. עם פריצת פלחוד הוצאה לפועל הוכיחו ש- you aint no monk if you aint got the shlong.
נדמה שהפרנציסקנים דואגים היטב לגן המרשים במנזר. נוחו בשלום, יוונים קתולים, יש מי שדואג לגן. לבד מה הצמחים שפירטנו, פגשנו שוב את הקטלב. פחות גדול מזה שבוילה שרובר, אבל נמצא ביותר מקומות. וגם האלון נפוץ שם לרוב. יש גזעים שבוקעים אופקית מבעד לאבני הטראסה ומזדקפים השמיימה. זה יפה. ראינו הרבה רקפות. עוד אינן פורחות, אבל תחרת נימי עליהן יפה.
נכנסנו אל הכנסיה. מסדרון שצמוד אל צלע ההר מוביל אל הכניסה. זו תרומתו של ברלוצי למתחם. טביעת האצבע היוונית מורגשת במקום. האמנות נוטה לדו מימד היווני. קפלה קטנה וצנועה, צדה אחד פונה אל הקיר המפריד מהמסדרון, ואילו השני פונה אל נופו של הואדי. בחירור הקיר הזה של הקפלה ביצע ברלוצי מהלך אחד ראוי לציון. החלונות שבדרך כלל נמצאים גבוהה, מחדירים אור שבור, אולם לא מסיטים את מבטו של המאמין כלפי חוץ, הונמכו לגובה עיניו של המתפלל. גם בקפלה אפשר להרגיש in the wilderness. או אולי קצת תלוי באוויר. יצאנו שוב וירדנו עוד מפלס על צלע ההר.
הגענו אל הברכה המתומנת, בה הפציר בנו אמיר לא לדוג במים עכורים. מבחוץ יכולנו להתרשם מהאופן בו נחה הקפלה על המצוק הקטן. מקסים.
תחתיה חצובה מערה שבה ערך המטביל טקסים. או שהתבודד. קל מידי לצחוק על מה שנזירים עושים במערות. בכל מקרה היה מאד נחמד במערה. יש בה שני חלונות, לא סתם חורים, ממש חלונות, עם משקוף עץ, צירים וזגוגיות. ספסל ושולחן עשוי עץ זית, שפחות אהבנו. ציורים על הקירות שעם פיח הנרות על תקרת המערה עוררו בנו זכרונות מעורפלים מלילות בקאסטה, ואז, ראינו את הסחלב.
ויכוח עירני התעורר סביב הסחלב. אמיר נגדו. נדב בעדו. 'נזירי-סחלבים' נשמע כמו שם של רב מכר מתחנת דלק. נמליץ לנזירים לדבוק בברושים. את הסחלבים תשאירו ללובי של בתי מלון.
טיפסנו מעלה בכוונה להמשיך אל הפניה השמאלית בדרך. על דרכינו נקרה האדם הראשון, והיחידי שראינו במנזר. הוא טיפס את גרם המדרגות, ועמד להסדיר את נשימתו לאחר הטיפוס התלול. לא בטוח אם נדנו לשלום בראשינו. ניסינו לפתח שיחה. לרוב דברינו השיב בהתעלמות שהעלתה חשד שהוא סובל מקושי בשמיעה. כשחזרנו על שאלותינו הגיב באגרסיביות שרמזה שיש לו מה להסתיר. לא הצלחנו להבין האם הוא מדיירי המנזר או מבקר. זה לא עבד בנינו. כשעלינו בעליה השמאלית ראינו את שאר המנזר. הדרך עוברת בין מחסנים קטנים לציוד ואולי אספקה לתקופות שונות בשנה. מימין למטה אפשר לראות ביתני אבן קטנים המשמשים את דיירי המנזר. מאד נעים. בסוף המעלה הגענו לקפלה נוספת. תקרתה של זו היתה עשויה אבנים גסות. הכניסה היתה במידה שמחייבת התכופפות, ובקיר נפער גרם מדרגות שלא היה מבייש את אנה פראנק.
המנזר לא מאורגן סביב איזשהו קלויסטר, אלא מפוזר על צלע ההר. חרף העובדה שהמנזר איננו יוצר חלל אינטימי כדוגמת קלויסטר, מורגשת אינטימיות ושלווה במנזר. ייתכן שאלו נבעו משעת הבוקר המוקדמת בה הגענו. קשה להבין איך מרחב כה פרוץ אל המרחבים, האוויר השמים והטבע מאפשר התבוננות פנימה. כיצד מחפה המנזר על פריצותו לכל רוחות השמים? איך יוצר הוא את תחושת המקום החיצוני לעיר וליומיום? יתכן שבאמעות ההיתלות על צלע תלולה של הר.
את המקום שקלויסטר יוצר אולי החליפו במרחב שויתר על רציפות אופקית. הבלים. עוד הרהור עלה עת צעדנו בין טראסה לברושים. בדרך אל המנזר עברנו דרך המושב נס הרים. בנס הרים נזכרנו בכסלון, ובמושבים אחרים בפאתי ירושלים. האם יש דברים משותפים בין המנזר לצורות ההתיישבות של נס הרים וכסלון? כן ולא. האדיאולוגיה שהנחתה את הקמתם והחיים שקרו בהם שונה. תקופות ההקמה היו שונות. הטכנולוגיות שונות. ביחס בין המקום אל העיר אפשר למצוא אולי מעט דמיון. שניהם מבקשים מידה מסויימת של אוטונומיה, קוראים תיגר על העיר, ומבקשים את טובתה. בתכניות, יש הרבה דמיון. התכניות מגיבות לסביבה ולטופוגרפיה בעיקר, המגורים מתארגנים מצידי דרך. לא נרקמת רשת אורבנית אלא מעין שרוך מגורים שעל פניו אמור להיות מסוגל להמשיך ולגדול. אז הסברנו על הדמיון הטיפולוגי שבין צורות המגורים, ועדיין יש שוני ניכר בתחושה שמעוררים אלו במבקר. נחזור לכסלון, לא היינו שם היום, אבל אנחנו מכירים את המושב. בכיסלון עצוב. הלולים מתפוררים. הרוב מתפורר. השטחים שמחברים בין הבתים לגנים הציבוריים נראים נטושים.
בנס הרים המצב מעט טוב יותר ועם זאת אי אפשר לומר שנס הרים הוכיחה את זכות קיומה. נס הרים לא שכנעה אותנו. אז עכשיו, עוכרי ישראל שכמותינו, נצביע על המנזר ונגיד, ממנו תראו וכך תעשו. מהם היתרונות של המנזר על פני מושבים אלה? אנו סבורים שהדבר אינו נובע מהאידיאולוגיה שמאחורי בחירת המקום, הבניה והחיים שמתקיימים בו. היתרון של המנזר על פני מושבים אלו נעוץ בענינו בתפיסת הזמן שהוא מבטא, משכי הזמן שאליהם הוא מתיחס, באמצעותם הוא חושב ובהם הוא נבנה. מאד פשוט. מושב, מוקם באיבחה אחת, ואז אולי מרכיבים לו תותבת, הרחבות, שכונה תקציבית וכל אלה. במקרה הטוב, באותה המהירות בה הוקם המושב, כך גם יתרוקן מיושביו. במציאות תהליכי ההתרוקנות של מושבים אלו, שאת המניפסטים שהפיחו רוח במפרשיו כבר גנזו או השמידו, קורית לאט ובמרירות. מנזר לעומת זאת, הוא נבנה לאט. כשהאופק הוא הנצח והקרקע היא הקיר, אפשר לנקש כמה עשבים, להרים אבן שנפלה מטראסה, להתפלל ולנוח. מדי פעם, מוסיפים מדרגה. לקח מוכר ואהוב. מיוחנן במדבר המשכנו אל עין כרם. בעוברנו דרך נס-הרים, עצרנו לצלם את השומרה שניצבת במרכזו. היא חבוקה ברשת מתכת משורגת. זו טכניקה שרואים בבונקרים בגולן, עם אבני בזלת, וביקב של דומינוס שתכננו הרצוג ודה-מרון. נתחזה למומחי שומרות - אין זו דרך לנהוג בשומרה! זה עלבון לשומרה. עליה להחזיק את עצמה, לנשום. עם רשתות ברזל אפשר לעשות דברים אחרים. השומרה יושבת כמו חיית בר תחת רשתו של צייד שלומיאל.
החנינו את הבאט-מוביל בחניוני עין כרם ועלינו מעלה. יעדנו הבא היה מנזר יוחנן המטביל. גם הוא ברשות הכנסיה הפרנציסקנית. ביום שלישי שוחח יואב עם האב העליון של המנזר, ג'וזה. לאחר שנשאל האבא אם הוא מדבר אנגלית, אמר שיעדיף איטלקית, ויואב קפץ על ההזדמנות לשפשף את הלשון שהעלתה אבק, איטלקית. יואב חשב ששמו ג'וזפה, כלומר יוסף, אבל מאוחר יותר הבנו שזה פשוט ג'וזה, כלומר אולי משהו כמו חוזה, ומכיוון שאנחנו כבר מרגישים קרבה עזה כלפיו, נכנה אותו לעיתים חזי. בדרך מהחניון אל שערי המנזר דיברנו בגנותם של כל בתי הקפה בעין כרם. קיווינו למצוא קפה במנזר. רצינו קפה. עברנו בשערי המנזר והגענו אל הרחבה בכניסה למנזר. רק עברנו את השער, כבר התגלעה מחלוקת, אותה יש ללבן. הייפרט ואמיר רצו להעיף את השער, ולחבר בין הרחבה הקדמית של המנזר לרחוב המוביל אליה. עבורם מונחת החומה והשער כחרב על צווארם של הרחוב והרחבה. לעומתם סבר יואב שהחומה והשער במקומם. הוא אף סבור היה שעדיף אילו היה השער אטום לחלוטין. יואב אוהב שקו אפס הופך לחומר מוצק. האינטימיות הדרושה לבוסתן, רחבה ריקה, מקום שאפשר להלך ולחשוב בו, זקוקה לחיץ. צריך גם מקומות אינטימיים. בכל אופן הוא סבור שהדופן היא אחד הכלים החשובים בעיצובם של חללים אורבניים אינטימיים, ועל כן לא ממהר להעלים חומות ושערים.
המנזר גדול, גדול כמעט כמו מתחמם של הפרנציסקנים בעיר העתיקה.
עלינו בגרם מדרגות אל חלל מקורה בקשתות מצטלבות רחבות בכניסה ונכנסנו אל הקפלה. החזית הנגלית למי שעולה במדרגות משונה. האסוציציה שעורר חיפוי האבן היו שיניים עקומות במצב רע. חסינו בצל לכיפה הקטנה שמקבלת את פני המתפללים, ונכנסנו אל תוך הקפלה. התרגשנו. החלל רחב ומורם. לפני הכל לוכדים את העיניים אריחי הקרמיקה.
כתלי הקפלה, עמודי הקפלה הרחבים, מחופים באריחי פורצלן אלו, שצבועים כחול על רקע לבן. בכניסתו חלף יואב על פני נזיר ששערו לבן ועיניו כחולות, והשניים הנהנו זה לזה בראשם. אל מעבה הקפלה, נעשנו סקרנים, תרנו ברחבי הקפלה, שוקלים אם לשבת במקום כלשהו. הכומר ניגש אלינו.
האם אתם הסטודנטים לאדריכלות? שמחנו להגיד שכן. את ההכרות הווקלית שנעשתה בטרם עת בין יואב לחוזה, תיקפנו בלחיצת יד. פניו של חוזה האירו טוב לב, ורצון לשתף בידיעותיו ונסיונו במנזר, ומהרגע הראשון הבנו שמדובר באחד המפגשים המשמחים שקרו לחברי ניו גייט. עוד לא ידענו מה מצפה לנו עם חוזה, אבל התחלנו להבין שזה לא הולך להיות ביקור שגרתי בכנסיה. מה תרצו לדעת, אתם רוצים לשמוע על ההיסטוריה של המקום? על האדריכלות? כל מה שיש לך. עכשיו כשנשב ונכתוב על המפגש עם חוזה, אין סיכוי שנכסה את כל הדברים שסיפר. נתחיל בלהציג אותו. חוזה הוא הכומר העליון במנזר יוחנן המטביל בעין כרם. דיבורו זריז, בלול ומדלג לחליפין בין אנגלית לאיטלקית. לפני שהחל למלא תפקיד זה, שירת בכנסיה על התבור, כנסיית ההשתנות. תתבגרו. זה transfiguration. כששאלנו אותו ממתי הוא בארץ ישראל, בחר לציין את גולדה מאיר ומשה דיין כעוגן כרונולוגי בו רואה את תחילת שהותו בארץ. סיפר שיש לו כמה תמונות עם גולדה מאיר, מהימים שלמד בירושלים, ופגש אותה כמה פעמים בסופר, ביקש להצטלם איתה ונענה בחיוב. על דיין אמר שביקר במנזר, ושהיה לו עניין בעתיקות. אין ויכוחים. שודד קברים סתום עין. את הכנסיה כפי שניתן לראות היום חיבר אל המאה ה17, וליתר דיוק, 1632. היא נבנתה כקפלה בה יוכלו להתפלל בימות הקיץ, מלכת ספרד איזבלה, חובבת ציון, ובעלה. האריחים המרשימים נתונים כעת במרכזו של דיון לגבי שימורם, ונסיון להתחקות אחר טכניקת ייצורם, בוולנסיה שבסוף מערב. התקדמנו אל קפלה מונמכת קטנה. בנתיים מבטנו נחו גם על אריחי הרצפה.
איזו מלאכה! מלאכת מחשבת! גשו לראות את הריצוף בקפלה של יוחנן המטביל! חוזה לקח אותנו לראות קפלה קטנה, אולי קבר עתיק, כנראה אמא של יוחנן, משמאל לבמת הכומר. שם השיא של הריצוף. מכמיר לבבות. המשכנו אל קברים ביזנטינים.
מול שער ברזל נעול אמר לנו חוזה שאין הוא נותן לאנשים לבקר שם. זה משפט ששמענו כמה וכמה פעמים במפגש עם חוזה. על החפיר היורד אל הקבר הביזנטי ומוגן בכלוב סיפר חוזה, שאם ישליך מבעד לסורגים שטר, יתחילו כל המבקרים להשליך כספים. אמרנו לו שכולם כבשים. הבטיחו לנו עצם. בפנים ראינו, בין שלוש תושבות לקברים חתיכה קשה סיבית בצבע חום כהה, שלא ידענו לקבוע אם היא עצם או עץ. חזרה במרחב הקפלה סיפר חוזה על אוצר האמנות הדי מדהים שנמצא ברשותם. אל גרקו אחד, ושני קאראווג'ו (!!!), שאת אחד ביצע אסיסטנט שלו. יצאנו החוצה, מול החזית הפונה מזרחה דיברנו על השלבים בהם נבנתה הכנסיה. חוזה הצביע על כניסה שנחסמה באבנים, וסיפר על ימי השלטון העות'מני, בהם הפכו את הקפלה עצמה לאורווה, ואיפשרו ביקור בקפלה קטנה דרך המעבר החסום, בעבור תשלום מופקע. ראינו חלל נוסף שנמצא בתהליכי שיפוץ.
מעל גריל שהשקיף על מפלס נמוך ראינו פסיפס שתיאר איילים קטנים ובו כתובת ביוונית, וחוזה סיפר על שרידים ממקדש אפרודיטי, ומקוואות יהודיים מימי בית שני. כשהסב את תשומת ליבנו אל האופן בו חללי המגורים של המנזר נצמדים אל דפנות הכנסיה. את ההצמדות הזאת תיאר כמהלך קונסטרוקטיבי. זה נחמד כי זה עובד גם בצורה אלגורית. חוזה הסביר שבדרך כלל מנזרים וקפלה אינם מקשה אחת. במנזר הזה ידעו כי הקפלה לא תעמוד בפני עצמה, ולכן מסדרונות וחללי לינה הופכים להיות האומנות של הקפלה. שבנו פנימה. נכנסנו שוב אל האולם הפרטי של הנזירים. שם הזלנו ריר על עבודת העץ. וואו. איזה עץ. הסכיתו ושמעו. המנזר הפרנציסקני, יוחנן המטביל. מטפס גבוהה מאד בדירוג הכנסיות הירושלמיות. בחדר הנזירים הצדדי סיפר ששימש את המלכה להחליף בגדים. חדר ספון עץ. במרכזו מתקן משונה, שבראשו תיבת עץ קונית חלולה בת שלוש פאות. חוזה סיפר שבימים שספרים היו יקרי מציאות, היה ספר אחד גדול עבור כל הקוראים. קודקודיה התחתונים של הפירמידה היו קטומים, וחוזה הניח ששימשו כתיבת תהודה למכשירי נגינה קטנים.
חוזה שמח לספר על הרבה מהחפצים המשמשים את האחים בפולחנם, בהווה ובעבר. הראה לנו את כלי התזת המים, או הטבילה. אנחנו לא יודעים מה עושים איתו, אבל כמו חפצים נוספים שהראה לנו, מדובר בפרי מלאכה, הרבה פעמים מלאכה ידנית. אנחנו יודעים שלא כל הנוצץ זהב, ויחד עם זאת מוקסמים מהזיקה בין יד וחומר מובחר. עלינו על היציע העליון המשקיף על הקפלה, היכן שהמקלדת מחוברת, איפה שהמקהלה הייתה נוהגת לשבת. שוב העץ היפה, כסאות מכובדים לכל הנזירים והאחים, ביציע ששימש את המקהלה. חוזה סיפר על ימים שכל הכנסיה היתה מתפללת עם פניהם לירושלים, למזרח. מאז עשו רפורמה והכומר לא מפנה את ישבנו אל הקהל. מהתצפית אל הקפלה לקח אותנו חוזה לראות את הכס שלו. עד לאותו רגע חוזה נדמה כאיש רשמי, מעט מבולבל, מדבר בשטף, כשבא להתישב על הכס שלו, נראה לפתע כילד קטן שמח וגאה.
דווקא באותו מקום ששמור לאבי הכנסיה ומסדר אותו ביחס אל המרחב הציבורי הזה, משיט את הספינה אל הנצח, דווקא שם הוא נראה כמו אותו ילד שמתיישב מאחורי הגה מכונית, חייכן ונלהב, גאה בשעשוע והעמדת הפנים. הוא הראה לנו שתי מגירות שעומדות לרשותו במקום זה, כאילו לא מדובר בעצם בעמדת הנהגה, אלא במקום בו ניתן להסתיר אגוזים כפתורים ופיקות. נגעת לליבנו חוזה!
המשכנו אל מסדרונות המנזר מעברה השני של הקפלה. תרצו אולי קפה, שאל חוזה. חשבנו שלא תשאל לעולם. אנחנו אוהבים קפה, ענינו אנחנו. מסדרון קמרונות בטיח לבן, רצפת אבן, מהיפות שתראו בירושלים. במסדרון ראינו ספה מאד ארוכה.
נכנסנו אל החדר בו עורכים סעודות, גם הוא ספון עץ, והמשכנו משם אל המטבחון. חוזה מילא את המקינטה הגדולה שלו, הניח אותה על הכירה החשמלית והציע לנו מהפנטונה (!), ענבים ועוגיות.
כששתינו קפה סיפר על הברביקיו שערכו במקום. הציע לקשר בינינו לגורמים פרנציסקנים אחרים שמכיר בעיר. הקשר עם חוזה נרקם מהר מאד, ועל הצד הטוב ביותר. חוזה ביקש שנגיע אליו בקבוצות קטנות כמו היום. בעקבות הדירוג הגבוה של הכנסיה, אין ספק שכל אחד מאיתנו יחזור אליו. הרגשנו חובה לגמול לחוזה באיזשהו אופן, ולא באופן סמלי, וכך אמר הייפי הדיפלומט:
we would like to hospitalize you
בכוונה שאם יעז להראות את פניו בירושלים, אנחנו נאשפז אותו. היה נסיון מצדו לגרור את השיחה לכיוונים פוליטים, שברנו הגה, גרמנו לו להגיד שכולם בני אדם. חוזה קיבל שיחה מהסינגפורים. הם גנבו לנו את המאהב. הזדרזנו לסיים את הקפה, ומיהרנו אל הגן,לא לפני שהתרשמנו מהערכות הפרנציסקנים במנזר ללוחמה כימית. האפארטוס שמגיח מהקיר הוא מערכת התגוננות מלוחמה כימית, אשר ניתן למצוא בכל מנזר פרנציסקני. העלילה מסתבכת.
יצאנו אל הגן. זה היה נהדר. עוד גרניומים, אלוורה, ברושים, גפנים, הועלו זכרונות מבספטמבר, עת היו בוהקים בירוק עם אשכולות דשנים נתלים מהם.
שם בין הגפנים סיפר לנו שערכו את הברביקיו שלהם. חוזה הזמין אותנו לעשות איתו ברביקיו. שמחנו מאד, וחשבנו איך זה יהיה. אנחנו מחכים לברביקיו האגדי הזה. המשכנו מעט למעלה בגן.
ראינו את שני החמורים, אוכלים קוויאר, ושלל תרנגולות. יואב מאד שמח. עכשיו גם יואב וגם חוזה שמחו מאד. הבנו שהסינגפורים יושבים לנו על הראש. הכרזנו מלחמה על סינגפור.
ירדנו במורד הגן חזרה. יואב העניק לחוזה את התשורה. אחרי שמספרי הטלפון כבר הוחלפו, הסכמנו שזה אינו סוף, כי אם התחלה, ויצאנו.
תכננו לבדוק את הכנסיה הרוסית. שער מנזר הנשים היה סגור ולא היה אפילו איך לצלצל בפעמון. המשכנו. היה ורטיקל לא קל. הגענו למקום אחר. כתובות בעברית. אמיר צלצל בפעמון. סיפר שדיבר בטלפון וקבע ביקור. זה היה שקר. הגענו לאחוזה של יהודים משיחיים. הבית נראה בייתי. נראה שהיו לו ימים יפים יותר. הסיטואציה של להתחזות למי שקבע ביקור במקום שאינך יודע מהו ולא קבעת בו פגישה, עשויה להתגלגל לרגעים משונים למדי. האיש היה מאד ידידותי ומכניס אורחים, ואולי החל לחשוד שאנחנו מתחזים.
די מהר הבנו שאין איננו רוחשים כבוד כלפיו. הוא הראה לנו את מגזרות הנייר של אחיו שלכאורה תיאם את הביקור הלא מתואם שלנו. חלשנו לו קצת בבית. ניסינו להבין מה הוא קורא. הביא לנו ספר בחינם עם האמנות הבאמת דוחה של אחיו ויצאנו לסיבוב בחצר יוסף, חצר לא יפה עם אמנות לא יפה. חרוב מאד גדול. גם היהודים המשיחיים מתעוררים אל פריחתו של חרוב שמן. מה זה אומר עליהם?
חברים, הבית היהודי משיחי שלכם בעין כרם עושה שירות רע למאמיניו ולאומה האמריקנית.
בחזרה מלב המאפליה היהודית משיחית, עברנו על יד מאגר כסאות הגלגלים ששייך לבית הספר לחינוך מיוחד בעין כרם, סיינט וינסנט. מפאת קוצר בזמן ובתקשורת, לא התאפשר לנו לבקר שם היום. עזיבתנו את עין כרם קרתה בחיפזון, ועם טעם של עוד. נחזור אל עין כרם.
you know the drill
