בשמים אפורים, ברוח סגרירית נתכנסנו בכניסה למחלקה לאדריכלות. השעה הייתה שמונה וחצי, וחלקנו איחרנו. אחרי תקופה קצרה בה שורותינו התקצרו או הצטמצמו מבדרך כלל, היום הייתה מצבה לא רעה. אמיר, בן, שלי, יסמין, סרינה נדב ויואב הלכו לכיוון שער שכם של העיר העתיקה. גשם דק טפטף. לא מספיק בשביל שנצטרך לפתוח את המטריות. מצבה רחבה כזאת, של שבעה פוחזים הופכת את ההתקדמות ממוקד אחד למשנהו למסורבלת ואיטית, אולם התגברנו על כך.
יעדנו הראשון היה המכון הארכיאולוגי על שם W.F Albright ברחוב סלאח א-דין.
ביום שלישי דיברנו עם שרה בטלפון ותיאמנו את ביקורנו לשעה 9 בבוקר. היום בבוקר הודענו לשרה שנאחר מעט. כשהתייצבנו מאחורי שער הברזל הירוק של המבנה הגיעה שרה לפתוח לנו את השער. בדרך מהמחלקה אל המכון לארכיאולוגיה, התפצלו שורותינו.
החלוצים הוזמנו אל חדר האוכל, לשבת ולהכין לעצמם קפה. אנחנו תמיד שמחים כשמציעים לנו קפה. אחרי שרה פגשנו את מאט אדאמס, מנהל המכון. מאט הדריך אותנו בסיור במכון. בשעה שחיל החלוץ לגם קפה בחדר ההסבה בהמתנה למאספים, סיפר מאט שהוא מנהל את המכון מזה ארבע שנים, ושהקדנציה שלו תארך שמונה שנים. נאמר שרוב צוות המכון מורכב מאזרחי ארצות הברית, אולם בשנים האחרונות הצוות יותר בין לאומי.
אז הגיעו המאספים. יצאנו אל חצר המכון וערכנו שיחה משותפת. מאט סיפר את ההסטוריה של המבנה. הוא תוכנן על ידי בוגריי ייל בתחילת המאה ה-20 בכמה וריאציות, והינו אחד המבנים המוסדיים היחידים שעודם משמשים את ייעודם המקורי. האדמה נרכשה על ידי גוף מחקר אוריינטלי אמריקני בראשית המאה. בתמונות שהראה לנו בהמשך ניתן היה לראות את המבנה באזור סלאח א-דין כשסביבתו פנויה מבניינים. באותם ימים שימש האזור בעיקר לחקלאות. המכון החל את פעילותו ב-1919, וכך הספיק להיות תחת שלטון של כמה גורמים. המנדט הבריטי שהחל בארץ ב-1918, הטיל מרותו על המכון רק לאחר שלטון צבאי אחר. סביב המכון לארכיאולוגיה נחשפו עתיקות רבות, ובניהן רצועות מהחומה השלישית, the third wall, שהיה חלק מחומת העיר העתיקה בימי הורודוס. לצד ניהול המכון חוקר מאט את תל מגידו, ומתמחה בתקופת הברונזה המאוחרת ומצריימולוגיה, כלומר egyptology. המכון מארח חוקרים לתקופות של בין חודש לחצי שנה, במהלכה משתדלים במכון לספק להם את כל התנאים, כמו חדרים (ישנם תריסר כאלה) ומזון על מנת לאפשר מחקר מיטבי. החללים המשותפים במכון נועדו לאפשר שיח מפרה בין החוקרים.
מחצר הבניין המשכנו אל הספרייה. גם בספרייה ניתן היה להבחין במאפייני אר-דקו בבניין, בעיקר באריחי הריצוף, טרצו צבעוני בדוגמאות אורגניות. הקו של האר-דקו ניכר גם בצביעת הקירות, ברצועה עם דוגמאות אלו שנמשכת על חלקו העליון. מאט סיפר על ימים בהם הגיע הפטריארך היווני עם ארבע מגילות שידע שהן חשובות, אך לא ידע את תוכנן. וכך בסיפריה זו התגלו מגילות קומראן הראשונות, שסיימו במוזיאון ישראל. אמרנו שאנחנו אוהבים את הפטריארך היווני עם הזקן המפואר שלו, ושיבחנו את הגנרלים שודדי הקברים שלנו, יגאל ידין, אלוף שדה ומשה דיין. חלל הספרייה גדול, בו חדש וישן משמשים בערבוביה. אצטבות עץ רחבות ומיושנות עליהן מנורות מיועדות לעבודת החוקרים השונים. אוסף הספרים של הספרייה מונח על מדפי מתכת שמשתרעים בין שני עמודי שיש גדולים התומכים את חלל הספריה. תאורת הפלורסנט וחיפויי הפלסטיק של הצנרות השונות צרמו לעין. המעבר של בניין בין תקופות טכנולוגיות שונות יכול להיעשות ביותר תשומת לב. אולם זה היה פגם קטן בחוויה הכללית של הביקור במכון. מחלל הספריה הראשון המשכנו אל חלל הספריה השני הנמצא בקומה שמתחת. גרמי המדרגות של הבניין היו מקסימים, בנויים אבן. למטה הצליח מאט לתפוס את תשומת ליבנו עם כרכים עצומים של תיעודים הסטוריים של ירושלים. תצלומים בשחור לבן של העיר אותה נאהב, שרטוטים של כיפת הסלע.
מאט סיפר על התמורות שספריה כמו של המכון עוברת בעידן האינטרנט והדיגיטציה. בקרוב את הריח המוכר של ספריות עתיקות יחליפו זמזומם של מחשבים ושרתים. ואולי העולם כולו יהיה יער גשם אחד גדול. באותו חדר הוציא מאט את השרטוטים המקוריים של הבניין. כמה נעים לראות שרטוט בן מאה, על נייר הדומה לקנווס. עפרון וצבע ורוד התוו אותו. דרך השרטוט נהפך הבניין ליותר בהיר. מורכב משלושה אגפים שנקשרים על ידי הקולונדה המקיפה את החצר. המשכנו אל אגף חדר נוסף, שמתפקד בעיקר בתור מחסן, ובו הראה לנו מאט עוד תצלומים הסטוריים. דיברנו מעט על מעמדה של הארכיאולוגיה בארץ. ניסינו להבין אם בתור מנהל המכון מאט מזדהה יותר עם האסכולה של אוניברסיטת תל אביב או של האוניברסיטה העברית ביחס לארכיאולוגיה וחקר המקרא. הייפי מיקד את שאלתנו וביקש את התייחסותו של מאט לחפירות "עיר דוד". מאט נראה מעט מהוסס לפני שענה, עד שהרגענו אותו שהוא בחברה טובה. בקצרה, הוא אמר שכל הסיפור פשוט מגוחך. שאין כלל זיקה בין הקהילות שחיו במבנים ההם בזמן ההוא ובין החלאות המנהיגים את המדינה שלנו. הרעיון להשתמש בארכיאולוגיה ככלי פוליטי הפסיק להיות רלוונטי לפני הרבה מאד שנים. הוא הכריז שכולנו מחכים לשבטי נאנדרטלים שיבואו ויבקשו חזקה על הארץ. שאלנו על היחסים מול רשות העתיקות, באיזה אופן מתואמות החפירות והמחקר מולם. נאמר לנו שאחרי שהחוקרים במכון מסיימים את עבודתם עליהם להעביר את כל החומרים אל הרשות. לגבי החוק המקדים חפירות ארכיאולוגיות לכל בניה בארץ אמר שבאופן עקרוני הרעיון חיובי, אולם מכיוון שהתשלום בעבור החפירה מושת על האדם המעוניין לבנות, מה שקורה פעמים רבות בקיבוצים ומושבים הוא שהם מעדיפים להשמיד עתיקות במקום לעכב בניה ולהוסיף תשלום למחירי הבניה המקוריים. כל זה נוסף למצוקת כוח האדם והתקציבים הקשה שממנה סובלת הרשות.
עלינו למעלה לחלל שבעבר שימש כמעון של מנהל המכון. מאז הספיקו במכון להשכיר את החלל לאירגוני NGO. העובדים במכון החלו להתלונן על דוחק ונשקלה אפשרות להקים אגף רביעי למכון. מאט סבר שעדיף להשמיש את חלל המגורים ומאז שם נעשים כנסים והרצאות. הוזמנו להצטרף לרשימת התפוצה של המכון. הובטח לנו שבהרצאות מוגש אוכל של השף של המכון ואז אפשר לישון בהרצאות. מעון המנהל שופץ. הוא היה לא רע. מאט הראה לנו עוד ממצאים, עבודות פליז עם ריקועים בערבית ועברית ומוט עץ מגולף מפקיסטן שגרמנים סחבו איתם מפקיסטן והחליטו להשאיר אצל מאט. הוא אמר שאין לו מה לעשות איתו והצענו לו למכור אותו באי-ביי.
יצאנו אל הגן. מדובר בגן לא רע בכלל. גם ברושים יפים וגם טראסות מרשימות. או שהחברה האלה יודעים לעבוד בגינה או שיש להם גנן טוב. בצד הצפוני של החצר הגדולה הצביע מאט על שורת מכולות גדולה שנשלחת אל אתרי החפירות השונים. שם הוא חולם להקים מעבדה פתוחה למחקר ועיבוד, במזג אוויר נעים, בסביבה שמתלכלכת עם העפר מהשטח. מאט נראה כאדם בעל חזון למכון וזה מצא חן בעינינו. מהחצר המשכנו אל המעבדה במרתף. מאט התנצל שהמעבדה מעט ריקה, מכיוון שסיימו לא מזמן עיבוד של חפירה מסויימת. שאלנו על אופי עבודתו של הארכיאולוג, ומאט שמח לספר עד כמה העבודה היא מולטי דיסיפלינרית. חוקר נדרש לשלוט בחקר שפות, לשרוץ בספריות, לחפור בשטח, להרכיב כדים עתיקים, להכיר כימייה ופיסיקה. מולטידיספלינריות זו היא מה שהובילה את מאט אל התחום. למה יש כל כך הרבה חרס וכדים בסיפור? מפני שחרס הוא חומר ששורד טוב מאד, בהשוואה לעור, בד ועץ שמתכלים עם הזמן. שאלנו אם יש להם במעבדה את הטכנולוגיה לעשות תיארוכי פחמן 14, והוא אמר שלא, הם עושים אותם במכון ויצמן בדרך כלל. ראינו את האוכף של אלברייט, עליו הוא רכב אל החפירות השונות. ואת המחשב של אלברייט, בו היה גולש בפייסבוק ומעלה סטטוסים מרעישים.
עלינו שוב אל הקרקע. במסדרון המרכזי התכוננו להיפרד. מאט סיפר על כך שהם מחפשים מי שיעזור להם בשרטוט תלת מימדי באתרי החפירות. במשרד של מאט ראינו עשרות דרונים ובקבוקי וויסקי. מאט אמר שהם מעדיפים לרכוש דרונים זולים חד פעמיים. הענקנו למאט את התשורה, אמרנו שהיא מסמלת דו קיום וחיבה למטריות. מאט סיפר שבדיוק השבוע קנה רבבות מטריות באיקאה. אמרנו לו שהוא בפנים. הביקור במכון היה הברקה של יסמין, שלא מפסיקה להפתיע עם מסלולים בשרוול. אנו תקווה שהקשר עם המכון הארכיאולוגי יתהדק וימשך בעתיד.
מהמכון המשכנו אל 'שאול הקדוש ירד למטה', עוד הברקה של יסמין. בית הארחה מפואר של הקונגריגציה של ישו.
האחות בקבלה שמחה לקבל את פנינו ואמרה שלעלות לגג זה חמישה שקלים ועוד עשרה שקלים למוזיאון. אם אחד מאיתנו הוא מדריך, הוא לא צריך לשלם. יואב הזדהה בתור המדריך וקיבלנו הנחה.
ראשית עלינו אל הגג במעלית. בגג, בקומה ה-3 התגלתה תצפית מרשימה מאד של העיר העתיקה. יש שיאמרו שזוהי התצפית הטובה ביותר של העיר העתיקה. זו ללא ספק התצפית הטובה ביותר ממערב לעיר העתיקה. פנורמה רחבה, לכל הכיוונים. בגשם הדק השתהנו זמן רב על הגג, זיהינו את הכיפות והצריחים השונים. טיילנו עוד קצת על הגג, טיפסנו על עוד דברים.
ירדנו שוב למטה. ביקרנו בקפלה הקטנה מאד. היה קשה להבין מי הם הקונגריגציה של ישו. הייתה תמונה של פאפא על הקיר. הקפלה הייתה מאד קטנה ונראתה קצת כמו חדר שעושים בו מדיטציה, כפי שהעירה סרינה. לא היה מאד מקושט. לא ברור. המשכנו מטה אל המוזיאון. שם היו הרבה מודלים של קונרד שיק הפוזל. טכניקה מעניינת של שימוש בעץ וצביעה שלו. המוזיאון מכיל מוצגים מסוגים שונים. ארכיאולוגיה, טבע, אדריכלות טמפלרית. במרכז המוזיאון הקטן הבנו שיש אפשרות חד פעמית לפגוש את מוני האורתודוכס. החלטנו לפנות דוך אל מוני.
ירדנו בשער שכם וחצינו את העיר העתיקה במרץ לכיוון שער ציון.
בשער שכם ראינו רוכלת מוכרת עלי ופרחי רקפת. יואב החליט אחת ולתמיד לברר מה עושים עם הרקפות האלה, אחרי שבשבת האחרונה ראה שמוכרים אותן בעיר העתיקה. סבתא של יואב אמרה שהפקעת של הרקפת רעילה, ושבספרות מצאה שמשתמשים בפקעת לכאבי שיניים. מכאן שניתן להניח שלרקפת יש אפקט מאלחש. סבתא של יואב לא ממליצה להשתמש ברקפות למשהו שאיננו נוי. הרוכלת בשער שכם אמרה שמשתמשים ברקפות לסלט. מי מוכן לבדוק את זה?
הגענו אל האוניברסיטה קולג' האמריקאי והמנזר היווני. מוני ענה לנו ואחרי שהות מסויימת פגשנו אותו על רחבת הבור שבין הקולג' לבין המנזר. את החבל של הפעמון העלו מעלה ולא ניתן היה לצלצל. יואב הבליע את הבכי שלו כשהבין שלא יוכל להרעיש את גיא בן הנום בצלצול פעמון רועם.
אמיר, איש הקשר שלנו מול מוני חיבר בינינו על אדמת הבור. התקדמנו לכיוון הכנסיה הראשונה. תקרת בטון שפתחים חסומים בגדרות ברזל מחפה מעל מדרגות האבן היורדות אל בטן האדמה. בדרך אל הירידה, יסמין החליטה לבזות את האורתודוכסים ואמרה שהמקום נראה נטוש. מוני לא אהב את ההערה הזאת ואמר שפשוט קר אז החלונות סגורים. יסמין אמרה שהיא לא קונה את זה.
מוני פתח לנו את המנעול ואמר שינעל אותנו בפנים כדי שהמתנחלים לא יכנסו. אין בעיה אנחנו אוהבים שכולאים אותנו מתחת לאדמה. ירדנו מטה וניסינו להבין מה קורה שם. מוני סירב לספר לנו על המקום, מה שיש לדעת יכולתם לראות בוידאו שיש ביו טיוב. יש משהו על צלב ומגן דוד שנמצא שם. ושם הייתה אולי הכנסיה הראשונה. זה היה נראה כמו בור שאוגר מים. היה שם הרבה אבק ועבודת שחזור לא כל כך טובה. ושני זרקורים.
אחרי זמן מה עלינו מעלה. אמרנו שקלאטרווה תכנן את הכנסיה הראשונה הזאת. מוני פתח לנו את הדלת. ניסינו לשכנע את מוני שיפתח לנו את הכנסיה. הוא סירב, אמר שהם לומדים. אם נרצה נוכל לבוא ביום שבת. ננסה שוב ביום שבת.
תכננו להמשיך צפונה אל עראפת, דרך הרובע היהודי. לפני שהספקנו להגיע למגדל דוד הגיעה מאחורינו אישה מוזרה. היא פנתה אל מוני שקרא לנו.
אמיר! היא רוצה אותך, אמר מוני. אמיר הסתובב והורה לנו לנוס. אמיר ויואב ניגשו אל האישה בשחור. יואב קיווה שהיא מהמנזר ושאולי היא תסכים להכניס אותנו אל המנזר. היא לא הייתה מהמנזר. היא הייתה מכשפה שתבוא לנו בחלומות. נמוכה, עם פלומת זקן קטיפתית, נקודת חן בולטת בין שתי גבותיה, משקפיים שמגדילים את עיניה ומכוסה כולה בשחור. קוראים לה שחר, למרות שהיא נראית יותר כמו שקיעה של חושך מצרים. היא אמרה לאמיר שהיא מהקולג' האמריקאי ושניסתה לצור איתו קשר בוואטס-אפפ. אמיר הודיע לה שהוא לא משתמש בוואטס-אפפ. היא אמרה שככל הנראה זו הסיבה שלא ענה לה. מי את שחר, ומה את רוצה? אני עובדת בשביל המאסטר. אוקיי, מעניין. שחר עובדת בשביל המאסטר שלה באוניברסיטה קולג' האמריקאי, קמה בבוקר ואוכלת קערה של פרוזק עם חלב כמו שאתם אוכלים דגני בוקר. היא הייתה מאד נלהבת לשמוע על כל דבר שאמרנו. היא אמרה שזה שאנחנו לומדים באקדמיה לאמנות ועיצוב זה נהדר. היא רצתה שניתן לה טריז לכנסיה הראשונה של מוני. היא קראה לזה מקווה. אולי זה מקווה אולי זו כנסיה. נראה כמו בור מים. שם השיחה איתה נהייתה מחשידה. נדמה שהיא רוצה לרכב עלינו להכנס אל הכנסיה ואל המנזר. היא מאד רצתה להחליף מספרי טלפון. מאד רצתה שנבוא לבקר אותם בקולג'. מאד שמחה. הכל היה נהדר. במבטא אמריקאי אמרה מילים בעברית שהקשרן התחבירי היה לא נכון אבל היה WONDERFUL. אל תבואי לנו בחלומות, שחר, הפחדת אותנו מאד.
נירגענו משחר והמשכנו לעראפת. החומוס היה טוב, המקלובה נמסה בפה, הכל היה נהדר. אדום הלחיים, אבי עוויתות, כל הגדולים והטובים. בג'עאפר עשו לנו כבוד הכל היה נהדר. מזג האוויר התבהר לזמן קצר. בנתיים שוב התקדר וכעת יורד גשם זלעפות.
