#TAGS

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

© 2023 by Annabelle. Proudly created with Wix.com

070218 Così Fan Tutte

February 8, 2018

שלום רב,

 

קוראינו המתמידים בודאי הבחינו בהפוגה שחלה בפעילותנו. הכל היסטוריה. כנופיית ניו גייט משנסת מותניים וחוזרת לפעילות אינטנסיבית עם שוך הקרבות. כולנו הגשנו את הפרויקטים, קצרנו שבחים וספגנו עלבונות.

 בשער המחלקה התאספה ביום רביעי בשמונה בבוקר חבורה לא שגרתית בעליל. נקדם בברכה את נעמי ופילו שהצטרפו אל שורותינו! נעמי, בעלת הבית של אמיר, ספרית בחסד עליון ופילו, שהייתה שותפתו של יואב ברוטרדם, נצר למשורר שכתב את המנון ספרד. ומה יאה יותר מלכבד את המעמד בהמנון הספרדי.

אל שתי המגוייסות החדשות הצטרפו אמיר, דור, יסמין ויואב.יסמין דאגה שתתחדש הפעילות, ושלפה משרוול הקסמים סיור אלטרנטיבי בגטו של מאה שערים. חתיכת גטו, תרשו לי להגיד. לפני שנכנסנו אל לב המאפליה ניסינו את מזלינו בשני מקומות שמסרבים תדיר. בית הספר האנגליקני בנביאים ומשרד הבונים החופשיים. לבית הספר האנגליקני יש אדם שאחראי על סיורים של קבוצות במתחם, שממען לענות לטלפון ונמנע מלהיות נוכח בהדרכות אותן קובע עם קבוצות. אם אתם חפצים לקבוע איתו סיור שלא יקרה, התקשרו:

 

054-222-7194

 

היעד הבא היה משרד הבונים החופשיים, שאם לשפוט לפי התכונה בתוכו, הסדר העולמי החדש יאלץ לחכות זמן מה. לפחות עד שמישהו יחליט להגיע לעבוד במשרד של הבונים החופשיים בירושלים. החלטנו להשאיר להם מכתב קצר, שמסביר מעט על פעילות הכנופייה, על זהותנו, ועל רצונינו לצור שיתופי פעולה עתידיים עם הבנוים החופשיים. השארנו את מספר הטלפון של נדב.

 על פניו, שני סירובים שכאלה עלולים להותיר את המשוטט ברוח נכאים. כיצד ממשיכים? גם במכון הגיאולוגי סירבו להכניסנו ללא תיאום מראש. מדולדלי כוחות המשכנו אל תוך מאה שערים. בתכנית, מבנים מן המאה ה-19, מוגדרים לשימור ונמצאים בלב אזור בבניה רחבה עבור האוכלוסייה החרדית. הבנות כיסו את כתיפיהן והבנים שמרו על ארשת פנים רצינית. בדרך עברנו על פני בית דפוס.   

  הדינוזאור הנכחד הראשון שאליו פנינו היה בית שנלר.

  

בית יתומים שעומד ביתמותו שנים רבות. הגרמנים קראו לו בית היתומים הסורי, ואיכלסו אותו ביתומים נוצרים. נבנה בשנת 1861 במצוות המסיונר השוובי יוהאן לודוויג שנלר. ההשראה להקמת בית היתומים צמחה מהמרד הגדול בלבנון בו מוסלמים ודרוזים טבחו בנוצרים כלאחר יד. יתומים מלבנון. את האדמות רכשו מתושבי ליפטא ובמהלך הבניה נתגלו מערות קבורה מימי בית שני. קריאה קצרה על הבניין מגלה פרקים לא רגילים בעברו. ב-20 באפריל, שנת 1934, שרו מקהלת בית היתומים ליום הולדתו של היטלר.  

בהמשך עשו שם נסיון ליבא נשק ותחמושת כדי להלחם ביהודים. עם פרוץ מלחמת העולם השניה גירשו הבריטים הסבלניים את כל הגרמנים ובכללם את דיירי בית היתומים. את המתחם המירו במחנה צבאי בריטי, שבתורו ספג התקפות מצד אנשי אצ"ל ולח"י. ב-1948 באו צה"ל, והשאר היסטוריה. כל הפתחים נראו חסומים, שערים, דלתות וחלונות. יסמין הבחינה באדם נכנס מבעד לשער. פנתה אליו והציגה את 'נאום הסטודנטים לאדריכלות' הישן והמוכר. אחרי תחנונים וחיוכים נפתח השער ויצחק הגביל אותנו לכמה דקות, ורק בחצר.

התעניינו בעבודתו. הוא מאבטח את האתר, שלא יכנסו אליו מחוסרי בית ומיני מזיקים. לא אנחנו. אנחנו לא מזיקים ולא מחוסרי בית. אנחנו סטודנטים לאדריכלות. 

יצחק ידע לספר שהבניין מוגדר לשימור, ושמתוכנן בו מוזיאון. אנחנו מעט נבהלנו כשנכנסנו אליו. 

 אחרי שנרגענו התרשמנו מהחצר הצרה והמאורכת, מגרמי המדרגות הפתוחים שחודרים אל החצר. הבניין הזה הוא עוף מוזר מאד. אבל נחמד. ביקשנו מיצחק שהשגיח עלינו, שיעשה תמונה והוא נעתר בהתלהבות. צילם הרבה תמונות, בלי עין הרע.

 ביציאה התקדמנו ופנינו אל בית העיוור. היום בית ספר לבנות חרדיות. 

השומר בכניסה אמר לנו פעם ראשונה בצורה מפורשת את המשפט ששמענו עוד פעמים רבות באותו יום. לא פגשתם אותי, אתם לא מכירים אותי.

 השומר שלא פגשנו נתן לנו את המספר של מנהלת בית הספר, ואולי דרכה נוכל לצור ביקור עתידי. רצינו להכנס לעוד מבנה היסטורי לשימור שנראה כאילו נכלל בשטחו של אתר בניין. בכיכר האשקוביות המגוחכת שיצרו במרכז אתר הבניה, רשמי כמו בסיס צה"לי פגשנו את יואב. יואב לא התאפק, לחץ את ידו ואמר, נעים מאד, יואב, יואב. יואב לקח אותנו לראות פרצה דרכה נוכל לעבור את הגדר המקיפה את הבניין, ובמחשבה שניה שקל להתיעץ במנהל האתר. יואב ליוה את יואב במסדרונות מניאטוריים בתוך האשקוביות את משרד המנהל. הוא ישב מאחורי מסך מחשב וניירות פזורים לפניו. כשנשאל אם יתיר את ביקור הסטודנטים לאדריכלות מבצלאל בבניין, ניתרו עיניו מן המסך אל עיני יואב, ומיד חזרו אל המסך. הבניין הזה לא באחריותי. מעולם לא דיברנו, השלים אותו יואב. זה נכון, ענה לו המנהל, אני לא מכיר אותך. היה נעים לא להכיר, אמר יואב, עזב את המשרד מרוצה ושב אל חבריו. בחצר הבניין היו תלויים כבסים ליבוש. כולנו חשבנו שזה לא בניין נטוש. מתגוררים בו אנשים. ליד הדלת הבנויה ברישול וקשורה בשרשרת עבה הרחנו קפה שמתבשל. מבעד לחריץ ראינו אדם חולף.

 היינו אורחים לא רצויים, ולא רצינו להמשיך להפריע. לאחר שיטוט בפיתוח הנוף האגרסיבי באתר הבניה, מצאנו את הבניין הבא. גם הוא מוקף גדר, מצאנו את שער גדר האלומיניום פתוח. בפנים, מצדו השני של המגרש עמד פועל ושפך אגרגט לדלי. החבורה ניגשה לבדוק את הבניין ויואב ניגש אל הפועל לשאול אם זה בסדר שנכנס לבניין.

 השומר התיר ליואב להכנס, אבל קשה להגיד שהוא היה מרוצה מכך.

 

 יואב שב אל החבורה, אמיר חשב שהפועל שלל את כניסתנו אל הבניין. ואמר שגם ככה, מדובר במכרעת אדם. shit hole, מקור החרא, הו, כמה חרא היה שם. לא הרבה מקומות ראו כל כך הרבה חרא. אולי בגלל כל החרא הזה קשה היה לזהות שביעות רצון על פניו של הפועל. דואו ויסמין אמרו שעד כאן, את זה הם לא עוברים, בדלת הזו הם עוצרים ומסתובבים. יצאו החוצה, התישבו על ספסל אבן והמתינו. השאר עברו את הר החרא הטרי שנישא בכניסה וטיפסו במדרגות.

ואולם, אחרי שעוברים את הר החרא שראשון, מתגלה עוד המון המון חרא. ובאופן כללי היה קשה. היה קשה לגבש דעה על הבניין כשמסביב רואים כל כך הרבה חרא בתפזורת. באנגים לעומת זאת לא היו שם. הרבה הרבה חרא, ואף לא באנג אחד. ומבעד לכל החרא, אם מתאמצים אפשר לזהות אריחים צבעוניים מקסימים. 

 בחלון הדרומי נקשרה נעמי אל החלון המעוטר. אל צבא המחרבנים הצטרפו גם יונים שמרבות לקנן ברחבי הבניין.

 גגו של הבניין קטום בשיפועים סימטריים ולא רגילים, ויוצר מרפסת שגזרתה משונה בקומה השניה.

 

 

 במרפסת הזאת ניתן להגיע אל המגדל שנצמד אל בית החרא. 

גרם המדרגות במצב לא טוב. והעליה בו לא מומלצת לבעלי לב חלש. אין ספק שהגרמנים הם ילדים קטנים, עם כל המגדלים במצחיקים הללו. 

 למעלה מחכה תצפית על רחבי המתחם. זו איננה תצפית מיוחדת במינה, וכל מה שמומלץ לעשות שם זה לצעוק מלמעלה ולקרוא לאנשים.

 

ירדנו שוב אל מסדרונות החרא.

 

 

 

 

 

 

 

 

 מה יעשו המשמרים עם הבניינים. מעניין יהיה לראות. היינו יכולים להמליץ על עדינות, אבל איך ניגשים בעדינות לארמון של חרא? נקו היטב.

 

 ברחובות הגטו ניווטה אותנו יסמין אל בית פין. פ' רפויה, כמו שאומרים. קרקע שרכש ג'יימס פין ב-1852 שימשה להקמת כרם אברהם, שיסדו פין ואישתו. חווה חקלאית עם העניים נשואות אל החרושת. בימיה היפים ייצרו בה שמן ויין. בימינו הוא חלק מבית ספר לבנות חרדיות.

 שלום, השומר בכניסה הסכים להדריך אותנו בבניין. שמחנו על ההיכרות. נכנסנו עם שלום לבניין ברוח טובה. ראינו את החלל המרכזי המקושת. המסגרות הבניין, ושאר פרטים בו מקסימים. זה בניין שאפשר להנות בו מעניין הcustom made. הוקדשה לו תשומת לב, להתאים את חלקיו זה לזה.

 

אחרי שהות קצרה בהול המרכזי הוביל אותנו שלום אל השוס של הבית, הקולומבריום שלו. 

יואב חשב שקולומבריום הוא שרת של יונים, סרבר של יונים שממנו שלחו יונים מצויידות במכתבים. וזו טעות.

 

 קולומבריום היה צורת קבורה לאפר אדם בתקופה הרומית. והוא החפיר.

במערה השתעשענו בביזוי המתים, באיכות החציבה הירודה ואיך לא, בהארת פנינו בפנס של הטלפון.

בחזרה בעולם שמחוץ לחפיר חיכה לנו שלום כדי לקחת אותנו אל החצר האחורית, בה חזינו בעוד הרבה עתיקות. הבריטים טובי המזג הפכו את הבניין למתקן כליאה לעבריינים.

 

 בין העמודים הרומים, הצטלמנו יחד עם שלום ששמח להצטרף. שלום התעניין בפעילותנו והבטחנו לכתב אותו לפרסום הבא. כל זה במידה ונצליח לפענח את כתב היד שלו.

 

 הודנו לשלום מקרב לב והענקנו לו את התשורה המסורתית, יחד עם ההסבר המלמד. כל פעם הרומאים האלה

 

 ברחובות התקדמנו אל מרכז העיר, ואמיר הפתיע את נעמי עם אריח מבית החרא. קשה לפרש את תגובתה של נעמי, שחובבת אריחים ומסתייגת מחרא.

מבית פין, יסמין הובילה אותנו אל בית טיכו, סמוך למקום ממנו ניתן לקחת מונית שירות לתל אביב ברחוב הרב קוק. בדרך לבית פין ראינו בניין נוסף לשימור, בית קוקיה, שהיה ליהודי הגאורגי ממגורשי ספרד, יעקב הלוי קוקיאשווילי. למשפחה יש הרבה קרקעות בירושלים. ובביתם הוקם מוזיאון שבעת המינים. סוניה סיבגטולינה קיבלה את פנינו בכניסה. בעיקום פרצוף לא משכנע אמרה שביקורים מתרחשים רק בתיאום מראש. עבדנו איתה קצת והיא הובילה אותנו פנימה. מוזיאון מושקע. תוכן לא מאד ברור. החדר בו מוקרנים הסרטים על שבעת המינים ספון דשא סינטטי וצמחים מטפסים מפלסטיק. נשיונל ג'אוגרפי' באו אליהם.

התרשמנו מהתצוגה ונפרדנו כידדים מסוניה סיבגטולינה.

 

 גלוסקמה. לא שימש לדואר. שימש לקבורה.

מבית קוקיה הגענו בקלות דרך כיכר מארק שאגאל אל בית טיכו. בכניסה לבית המידות ישנה רחבה מדורגת ובה זיתים לרוב. בגדול יש לנו רק דברים טובים להגיד על השימור של בית טיכו, חוץ מהטיפול בחצר. הכל עם דק. יא אלוהים למה. בפנים המצב טוב יותר. עם טיכו היו עדינים. דוד קרויאנקר תכנן את השימור ואישר אותו עם אנה טיכו תנצב"ה. סיבוב נוסף של שיפוץ קרה בשנת 2015 בתכנונם של משרד תמי יניב אדריכלות עם אדריכל השימור אמיר פרוינדליך.

 גרם מדרגות עשוי עץ הוביל אותנו אל הקפה. כולם רצו קפה. נעמי הזמינה בכוס זכוכית. כולם קיבלו בכוס זכוכית חוץ ממנה. במרפסת הקפה ישבו אנשים שבעים ונהנו מקפה ומזון. שתי עובדות של המסעדה שוחחו עם משכירים אפשריים לאירוע. עניין הדק בחצר הקדמית נהיה ברור יותר. כנראה שדק הוא דבר קל וזול יותר לניהול בחצר של מסעדה מאשר אדמה. הבית נבנה בשנת 1864 עבור הגא רשיד נשאשיבי, ונמכר כעבור חמש שנים לסוחר העתיקות המדופלם מוזס וילהלם שפירא. מו"ש היה יהודי מומר שהצטיין בזיוף עתיקות ושמו נקשר בפרשיות מסעירות במדורי הארכיאולוגיה של פלשתינה. הציירת אנה טיכו נכנסה לבית בשנת 1924 עם בעלה רופא העיניים. הפלמ"ח לא התאפקו ועשו סליק בבית בימי המנדט. 

 מוזיאון ישראל מפעיל את בית טיכו כשלוחה שלו בלב העיר. יפה, יוזמה ראויה. לשלוח רגליים תרבותיות אל לב העיר. 

מבית טיכו המשכנו אל בית הרב קוק. בית חצר, אי אפשר לקחת לו את החצר. לא מסודר כל כך. די מבולגן. בזולה מפוארת בפינה הצפון מזרחית של החצר נראה אדם שוכב. הוא ככל הנראה מהשיבה שפועלת במקום. אף על פי שהוא נראה יותר בשכיבה מאשר בישיבה. הערנו אותו. לא נורא. הוא עישן סיגריה. שאלנו אם ירשה שנתבונן מעט, והוא אמר שאין שום בעיה. בגדיו ונעליו היו מרופטות כהוגן ופניו מודלקות למדי.

 לא שהינו הרבה זמן בחצורה של הרב קוק. למרות שיכול להיות נחמד לפתוח שם נרגילה יום אחד.

 אף על פי שהיום התחיל בסירובים צורמים, בנק היעדים של יסמין היה עשיר, מרוצים מהשלל המשכנו לפקוד עוד בניינים!

 

בדרך לדרך שכם החלטנו לפקוד שוב את סדנת הקרמיקה הארמנית. הייתה זו הזדמנות לחובבת האריחים מרחוב הפלמ"ח להתרשם מאריחים ולציידת הספרדיה מחרס להתרשם ממלאכה מקומית.

 

 

 

בדרך שכם הגענו אל הכנסיה של נצרת.

 

 בזמן שחיכינו לשהאדי שיביא את המפתח הצטלמנו בפוזה של קשוחים.

שהאדי אמנם היה צריך להכנס ולצאת כמה פעמים בדרכים שונות עד שהביא את המפתח המתאים, אולם לבסוף נמצא המפתח ויכולנו להכנס. את המעט שיכול היה להגיד, אמר. שהכנסיה משנות ה-60, שהיא נבנתה ונמצאת בשימוש של המסדר הנצרתי, אוונגליסטים. בסביבה משתמשת בו החברה הערבית ואורחים מחו"ל. 

 מי מכם שמחפש סט לוידאו קליפ היפסטרי, מוזמן לצור קשר עם המסדר הנצרתי. שמחנו לעזור.

 אמיר הגיע עם הברקה גאונית ושאל את שהאדי אם הם נמצאים בקשרים עם הקונסוליה הבריטית השכנה. שהאדי הסכים לברר בעניינינו בקונסוליה ואף העביר אותנו את השער בכניסה. ראינו שהבניין נראה מעניין אולם הבריטים לא רצו אותנו כאורחים. גם עם שתי מחזיקות דרכון בריטי אנחנו לא רצויים. הם עוד ישמעו מאיתנו.

 

אף על פי שבמחסנית בשרוול היו עוד יעדים, החלטנו לחתוך אל העיר העתיקה, לקרוא לזה יום. את ביקורת המסעדות נותיר למדורים אחרים, את הלהגים על אוכל נשאיר היום לשבעים. בעראפת ישבה אישה מנותחת היטב, חבשה כובע, משקפי שמש שחורים גדולים ובנדנה שחורה כיסתה את אפה ופיה. היא דיברה בקול רם. בג'עאפר ישבנו אל השולחן ושתינו קפה. אחרי השער החדש, השער שלנו, השער שלכם, ניגשנו לגשש בבית החולים הצרפתי. דור האוריינטליסט שלף את הקלף ודיבר עם האחיות בערבית. האחת הצעירה בוורוד לא מיהרה להתיר את ביקורנו. חברתה חלקה עליה ואמרה שנוכל לראות את הקפלה. 

 

 סחתיין על האור. סחתיין על הפלטה. גשו לראות את הקפלה בבית החולים הצרפתי. עוד היום.

  ברושים הם לפעמים געגועים

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

220419 מעגלים נסגרים בחיפה

May 20, 2019

29032019

April 6, 2019

1/15
Please reload

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now