שבת שלום לכולם,
ביום שישי יצאו יסמין נדב ויואב לגלות את אבו גוש. כפי שאמרנו חזרנו לפעילות אינטנסיבית. אבו גוש הייתה בדיבור זמן רב, וביום שישי האחרון החלטנו לממש את כוונותינו. מכל המשתתפים הרבים, התייצבו לפעולה רק ה'או-ג'יז'. יסמין אספה את יואב ברכב השרד משער המחלקה לאדריכלות והם נסעו יחד אל אבו גוש. הייפי תכנן להגיע ברכבו ממעון הייפרט בראשון לציון. יסמין ויואב הקדימו להגיע אל אבו גוש, חנו והמתינו להייפי. הייפי התעורר לתקר בגלגל, ואף שבר את אחד מברגיו כשהבריג את הגלגל הרזרבי. כוחו של הרקולס. קשה להאמין.
על כל פנים, עניין התקר בגלגל עיכב את הייפי זמן מה. יסמין הוציאה פקל קפה והוכיחה שבדמה זורם דמו של נהג משאית, כשהכינה קפה בחניון הקטן על יד קופת החולים ומתקן של מפעל הפיס. מול החניון פרוס בית קברות. מצבו אינו בכי טוב, ועם זאת יש בו קסם. בית הקברות לא רחוק מהמעיין של אבו גוש ומהמסגד הישן הנתמך במעיין. במובן מסויים ניצב כעת בית הקברות במרכז אבו גוש, אולם אפשר להניח שבעבר היה הוא בקצה. הייפי הגיע אחרי שיסמין ויואב סיימו את קפה השחרית של נהגי משאית. נכנסנו כולם אל המנזר הבנדיקטי, מנזר קתולי שהמשיך את מורשתו של בנדיקטוס שקיבץ סביבו תלמידים והקים תריסר מנזרים בחייו.
כשהנכנסנו הייתה בפנים קבוצה של עולי רגל-תיירים מארצות דרום אסיה. הגן של המנזר מטופח ויפה. עד המאה ה-11 עמדה במקום כנסיה ביזנטית. אבו גוש מזוהה אצל חלק מאמינים כקרית יערים המקראית. במאות השנים נטען המקום במשמעויות דתיות, כשהוצלבו כתבי הקודש עם אתרים בארץ. בקפלה הגדולה, בין עשרות המבקרים, אפשר לחזות בפרסקאות ששרדו חלקית. הכנסיה אכן מונומנטלית ודרמאטית ביותר.
רק ב-1901 התחדשה ההתיישבות הנוצרית הקבועה באתר. במשך מאות שנים תוארה ביומני עולים לרגל נוצרים כתחנת מעבר בדרך לירושלים, בה ניצבת כנסיה מרשימה אך מוזנחת. נזירים בנדיקטים צרפתים התישבו במקום בראשית המאה ה-19, הקיפו את המקום בחומה, וחידשו את ההנזרות במקום. המפלס העליון הוא חלל רם, משולש ספינות שממנו ניתן לרדת אל הקריפטה.
מדרגות רחבות מוליכות אל הקריפטה. האוירנטציה שלה שונה מהקפלה העליונה, וניתן לומר שהיא פועלת על שני צירים. מתחת ללבנת שיש ענקית נובע המעיין במים צלולים, וסימני קדושה מנצנצנים במימיו, מטבעות מרחבי העולם. גם בקריפטה מתנשא אפסיס, והוא צנוע בהרבה. אבן עץ ובד עובדים שם בפשטות נזירית.
יוצאים מהקריפטה חזרה אל הגן, בשמש.
מזג האוויר באבו גוש היה נעים מאד, ויכולנו להנות מפריחות שונות לכבוד יום ההולדת של האילנות. מהמנזר הבנדיקטי רצינו להמשיך אל כנסיית גבירתנו של ארון הקודש, הניצבת בפסגה. אבו גוש, ורטיקלים רבים לה. ההליכה באבו גוש היא טיפוס לרוב. דווקא במקום כזה ששוטטות מקבלת מימד ספורטיבי, קשה למצוא את הדרך אל מקומות. בשני שליש הדרך אל הכנסיה נקרתה דרכינו בשני מבנים נטושים.
הראשון נראה מנדטורי. יואב העריך שמדובר בבית כלא בריטי, אולם גילינו שדובר בתחנת משטרה בריטית. ב1948, אחרי שהבריטים נטשו את המקום, לחשו משתפי הפעולה מאבו גוש לציונים על פינוי המבנה. חטיבת הראל הפכה את המקום למפקדה שלה.
במבנה מצאנו באנגים, אי סדר, השחתה, ומסדרונות ארוכים, ערומים ומזוהמים. מה העניין עם בניינים נטושים. לא ברור. ההליכה בחצר הפנימית ובמסדרונות מדגימה את ההתיחסות של המבנה לטופוגרפיה. אפשר להניח שמדובר במבנה מנדטורי טיפוסי, ששוכפל מאתר לאתר. האורטוגונליות הנוקשה שלו יודעת לנוע בציר האנכי, וכך נוצרים כמה מפלסים. כמו כן מערכת המרפסות של המבנה חמודה מאד. מרפסות גדולות שיכולות לשמש לפעילויות באוויר הפתוח. אפשר להגיע אל הגג, אולם התצפית משם לא מרשימה עד מאד.
לפני היציאה מתחנת המשטרה/מחנה צבאי הנטוש, איבדו נדב ויואב את יסמין. לא לזמן רב. היא עמדה כבר מאחורי הגדר שהקיפה את המבנה הנטוש השני. חצר גרוטאות גדולה, בה מכולות, משאיות, פסולת מחדרי כושר ושאר דברים שנראים כמו מגרש בשימוש של אנשים שלא תרצה להסתבך איתם היו פזורים שם. שלט גדול וברור ניצב בכניסה והכריז שזהו שטח פרטי, שאין להכנס ושניתן להתקשר לשני מספרי טלפון שניתנו שם. הייפי ויואב המשיכו לכיוון יסמין שכבר התקדמה לכיוון המבנה. יואב שאל את יסמין אם התקשרה לאחד המספרים. למה נראה לך?
גרם מדרגות גדול מוביל אל המפלס השני, ואל הכניסה אל הבית. זהו בית מידות ערבי מפואר. תקרתו גבוהה, חלל מרכזי מחובר אל חללים גדולים צמודים. שוב השחתה וזוהמה. אולי הוא מהמאה ה-19. אפשר לעשות בבית הזה הרבה דברים גדולים. אנחנו לא שהינו בו יתר על המידה.
ביציאה דילגנו מעל הפסולת חזרה אל הכביש. גברתנו הבתולה של ארון הברית, בפסל לבן ומורם מעל הכנסיה שלה ניצפה מהרבה נקודות באבו גוש. אולם ניתן להגיע אליה רק מאחורה. בדרך תעינו פעמים רבות. ורטיקלים קשוחים הובילו אותנו אל חצרות בתים בדרכים ללא מוצא. באחת ההסתעפויות האלו הגענו אל בית הארחה גבעות ירושלים. דלת מתחת לגרם מדרגות הובילה אל חלל שנראה ככיתה. בפנים גברת ושני אדונים שוחחו באנגלית ונראו כמי שמכינים שיעור. פנינו אליהם כדי לשאול מהי הדרך אל הכנסיה.
ג'פרי, אולי היה זה שמו, ואולי אני מתבלבל עם אבא של מישהו, יצא אלינו החוצה, בידיו שופר תימני עשוי פלסטיק אדום ועל ראשו כובעו של הקאו-בוי. הוא הסביר לנו את הדרך אל הכנסיה. שאלנו מה מעשיהם במקום. הם הסבירו שזהו בית ספר לעברית מקראית אליו מגיעים סטודנטים מכל העולם, ושכעת נגמרה ההפסקה שלהם ועליהם לחזור ללמוד. הודנו לו ופנינו ללכת. לאחר שהתרחקנו מעט, ככל הנראה על מנת לא להפר את שלוותנו, תקע המורה בשופר בקול צורם ביותר. מבינו לבתים ומהרחוב החלו זוחלים בפרצופים חמוצים אנשים מרחבי הגלובוס, לשוב ללמוד את העברית המקראית ביום שישי בבוקר.
לאחר טיפוס בורטיקלים אכזריים מצאנו את דרכינו אל הכנסיה. בשער נוכחנו שהגענו בשעות הביקור, וצלצנו בפעמון. ביקשנו להתרשם מהמנזר ושער הברזל עבור הרכבים נפתח בקול. טיפוס נוסף חיכה לנו, דרך החניונים הרבים אל הפלטו עליו עומדות הכנסיה והמנזר. שוב גן מטופח ונעים. ירדנו אל הפורטיקו של הקפלה, אולם לא הצלחנו לפתוח את הדלת. החלטנו להקיף את הכנסיה כדי לנסות למצוא כניסה אחרת. מהלך נבון מצידנו. הקפת הכנסיה חושפת את התצפית של הכנסיה, אל גבעות הסביבה, מתוך הגן המקסים של הכנסיה. זה הזמן לשבח את מועד הטיול באבו גוש. השקדיות פורחות ברוב תפארה, הגבעות מוריקות. מחצרות הבתים מתוכפפים ענפי עצי ההדר מכובד פירות צהובים וכתומים. רקפות ונרקיסים פורחים, ילדים וילדות מתרוצצים עם גבעולי חמצוצים בפיהם.
גם כשמטוס מתרסק בגולן זה מצטלם טוב. לאחר הקפת הכנסיה איתרנו דלת קטנה. לכנסיות גדולות יש דלתות קטנות. הייפי לא הצליח לפתוח את הדלת והחלטנו לנסות את מזלינו במנזר. מחדר הפונה אל מסדרון המנזר יצאה אחות זקנה, מונשמת מבלון גז המחובר אל נחיריה בצינוריות פלסטיק וביקשה לעזור לנו. יואב ניסה לשאול באיטלקית איזו שפה מדברת האחות. היא ענתה בצרפתית, שהיא דוברת צרפתית. שאלנו על אנגלית והיא אמרה שאנגלית היא מדברת. היא הכווינה אותנו אל הדלת הקטנה שיש לדחוף. כששאלנו אם לסגור את הכניסה אל המסדרון אמרה שרק מעט, בגלל הזבובים.
הייפי העיר שיש בכנסיה מימדים המזכירים את סנטה מריה נובלה בפירנצה. הכנסיה אכן מזכירה כנסיות איטלקיות מהרנסנס, אופקיות ורחבות. אדמות הכנסיה נרכשו על ידי האחות ז'וזפין רומב שהגיעה לארץ מצרפת בגיל 19 בשנת 1869. האם הראשית של מסדר הנזירות "יוסף הקדוש של ההתגלות", כלומר "יוסף הידיד הטוב של זו שחווה את ההתגלות" ביקרה במקום בשנת 1901. היא הפקידה בידיה של האחות ז'וזפין את המשימה להקים שם את המנזר והכנסיה. הכנסיה והמנזר החלו להבנות רק ב-1911 אחרי שהפטריארך של ירושלים קידש את אבן הפינה שלו. רק באוגוסט 1924 נחנכה הכנסיה סופית, בעקבות טלטלות מלחמת העולם הראשונה. מי אם אם כן, אותם אדריכלים ואמנים תמהוניים שראו לנכון לתכנן כנסיה רנסנסית בראשית המאה ה-20? שאלה מסקרנת. חטיבת הראל, איך לא, הפכה את המנזר לבית חולים שדה במלחמת העצמאות. יורם קניוק ב-"תש"ח" סיפר על הצייר שמי, שבא לצייר את פני בנו המת, שנפצע בקרב בבית שמש.
תקרת הכנסיה עומדת במצב נהדר והיא תקרה מרנינה. מומלץ לבקר בכנסיית גבירתנו של ארון הברית. היא מיוחדת במינה, בפרופורציות שלה, בפרטים שלה.
לפני שיצאנו נכנסה אל הקפלה האחות ננסי. היא תפסה את הייפי שהיה עסוק בצילום בשרוולו ושאלה אם לא קר לו. הייפי ניסה להסביר שטיפסנו לא מעט, ושגופו חם. האחות ננסי התרברבה בכמה שכבות היא לובשת, ואמרה שממש קפוא. האמת היא שלא היה כל כך קפוא, גם אם מוציאים מהחשבון את כל הטיפוסים. ערכנו היכרות והיא הביאה תרעומת על כך שאנחנו כל כך הרבה שנים גרים בירושלים וזוהי הפעם הראשונה שבה אנחנו מבקרים בכנסיה שלהם. ניסינו להתנצל. מעל פיסת הקרקע החושפת שרידי פסיפס היסטורי ביקשה האחות ננסי את חוות דעתנו האדריכלית על האופן בו יש להזהיר את האנשים מהפסיפס. לקח לנו זמן להבין שרצונה הוא להזהיר אנשים מהמדרגה הקטנה שנוצרת בין הריצוף המודרני לפסיפס. היא החזיקה שלט שכתבה שהוצמד למוט עץ חרוט ורשמי. היא סיפרה שהיא מאירלנד. כשנודע לה שיואב טרם ביקר באירלנד היא שוב הביעה תרעומת. אמרנו לה שכשניסע לאירלנד נגיד שהאחות ננסי שלחה אותנו. שאלנו אם ישנן עוד דברים שכדאי לראות במנזר. היא הפנתה אלינו אל הגן שלפני הקלויסטר.
בכניסה אל החצר שלפני הקלויסטר התנפלה עלינו אחות ממוצא אסייתי. אתם לא יכולים להכנס לכאן, זה שטח פרטי. כנופיית ניו גייט לומדים מהר, ולכן ידענו לשלוף מיד את האחות ננסי. "האחות ננסי שלחה אותנו" אמרנו לה. היא התנצלה ואמרה שאם האחות ננסי שלחה אותנו אנחנו יכולים להכנס. המשכנו להתקדם אל תוך החצר המרובעת. כר דשא חצוי לשניים בשביל מתפתל ובמרכזו דקל. השביל מוביל אל נקודת תצפית ובה ספסלי אבן. בתצפית רואים שבונים מחוץ לאבו גוש ומחוץ למבשרת, ומחוץ לקריית ענבים.
יצאנו מהמנזר והמשכנו בכוונה להגיע אל המסגד הצ'צ'ני החדש.
מהתצפית הגבוהה יכולנו לראות את צריחיו ולשער את הדרך אליו. מן הכביש ירדנו אל הואדי בכוונה לעלות בצדו השני, אל המסגד. הירידה עברה בחצרו של בית, ומתחת לחדר וגרם מדרגות היורד אל הואדי. לא ברור היכן נגמר הואדי ומתחיל הגן. מה עלינו לעשות על מנת לטול מהתפעלותינו מהואדי של אבו גוש מימד אוריינטליסטי? מה עשיתם לנו, אדוארד סעיד ומישל פוקו. אי אפשר להנות מכלום. הואדי של אבו גוש אדיר. רקמת הבתיםהמדורגת נפרמת אל תוכו. בקלות ניתן לזהותו כסטרוקטורה מרחבית שממנה צומחת אבו גוש. משני צידיו יש כבישים. האם נוח לנהוג בהם? תלוי את מי שואלים. ליסמין במכונית השרד זה היה תענוג. יואב חשב שלנסות לנהוג שם זה מעשה אמיץ. כנראה שהוא פחדן. חבל שמכשולי פסולת חוסמים את התנועה בואדי. שדרת הואדי הייתה יכולה להיות מושלמת עם השקדיות שלה ובלי הפסולת. פגשנו ילדים משחקים בואדי. אמם שיצאה הכווינה אותנו אל המסגד, באיזו פניה לפנות.
כשהגענו אל המסגד, אחרי טיפוס נוסף, הייתה זו כבר שעת התפילה. מתפללים מלמטה ומלמעלה הגיעו אל השערים הפתוחים של המסגד הנטוע על צלע הגבעה. תכננו לשתות קפה עד שהתפילה תסתיים. שאלנו שני צעירים שירדו לתפילה אם ידוע להם על בית קפה סמוך. הם שאלו אם אנחנו עם רכב, ואמרנו שהרכב למעלה. הם אמרו שנוכל למצוא מסעדות וקפה ליד המסגד הישן, חמש דקות בעליה. אנחנו היינו מתנשפים. קשה היה להסתיר את זה שהורטיקלים האבו גושים התישו אותנו כהוגן. הודנו לשניים שנכנסו, שינסנו מותניים והמשכנו לטפס.
הייפי תיאר את אבו גוש כבעלת אופי פרברי, באופן בו מתארגנת הרקמה בין הבתים, בפרצלציה המרווחת. כשמדרונות אבו גוש התחלפו בסמטאות צרות גילינו רקמה אורבנית צפופה. קו אפס נחרץ, שקוטע בתים שונים החולקים קירות משותפים. החיוניות של הצמחים באבו גוש נשקפה גם כשהתאפשרה הצצה אל חצרות בתים. הגענו אל מקור החומוס. הרבה מסעדות שמציעות עצמן כחומוס הטוב ביותר. המקורי, הראשון, היחיד, האחד ואין בלתו. אנחנו הלכנו לנאג'י. אכלנו חומוס ושאר טובין. היה טוב. שילמנו ויצאנו בכוונה לחזור אל המסגד החדש. מהחומוס אל הרכב עברנו שוב על יד המסגד הישן. ראינו את המעיין שלו, נובע בחינם. נזכרנו בואדי הפורח והתרשמנו ממיקומו של המסגד, מגונן על המעיין במקורו של הואדי. ברכבים שהגענו לחנות מתחת למסגד החדש. תמה שעת התפילה ושערי המסגד היו סגורים. פגשנו מקומי צעיר שאמר שסגור ולא נוכל להכנס. לאחר זמן מה אמר שאם נעלה עוד קצת, נוכל להכנס בעד שער פתוח, אחד לגברים ואחד לנשים.
הבנים נכנסו בגברים ויסמין המשיכה לנשים. מהמסגרות הרחבות שמייצר הפורטיקו נשקפת אבו גוש. אולם מבעד לדלת האלקטרונית, דלתות רחבת התפילה היו מוגפות. הבנים לא יכלו להכנס. יצאו ושתו מעט ממי הקולר. יסמין קראה לבנים לבוא לחלק של הבנות. שם ניתן היה להכנס ולא היה איש או אישה שיפריעו את כניסתנו. ראינו את הגלריה של הנשים, גם היא עטויה שטיח תפילה ענק שעליו יש לעלות ללא נעלים. הצצנו אל רחבת הגברים. כך המסגד הזה שרואים תמיד בדרך לירושלים נראה מבפנים.
עבורנו היה בפריצה והצצה אל המסגד חוויה מסעירה. לא פעמים רבות יוצא לנו לבקר במבנים מוסלמיים. הנינוחות של יום שישי,ושל ההפוגה מהלימודים אפשרה לנו יום ארוך מהרגיל. מהמסגד המשכנו ברכב אל הלבנונית, שם שתינו קפה, סיכמנו את היום וריכלנו כסבתות זקנות.
אחרי הקפה ביקרנו במעבדות הטחינה הפתוחות לציבור שניתן למצוא באבו גוש. רכשנו טחינה וחלבה ופנינו ליום השבת. בחוץ לפני היציאה ראינו סוסים.
