שלום רב.
ההרפתקאה אליה יצאה חבורת ניו גייט היום הייתה הרבה ממה שיכולנו לצפות. מוקדם בבוקר נדמה שלפנינו עוד יום סיור רגיל. יסמין בשרוול הצליחה לארגן לנו ביקור בבית מקויה, הלא הוא מקור היפנים. נפגשנו בשער למחלקה, אליו כולם איחרו חוץ מיואב, וצעדנו אל תחנת האוטובוס על מנת לסוע לשכונת גבעת המבתר, היכן שממוקמים היפנים. שכונת המבתר מוכרת לחלקנו מהדרך אל הר הצופים. שכונה חרדית היום, שרובנו הסכימו שהיא שכונה לא רעה. ברדיוס המצטמצם בנינו לבין בית מקויה התחלנו להבחין ביפנים מסתובבים. והיה זה יפני שראינו נכנס אל המתחם שעזר לנו לבצע זיהוי ודאי של האתר.
את פנינו קיבל בני, שמזה תשע שנים מנהל את בית מקויה בירושלים. בני סיפר לנו על הגן בכניסה. הוא אמר שזהו גן יפני שמורכב מצמחים ישראליים. ושגנן מגיע מיפן פעם בשנתיים על מנת לטפל בגינה. כולנו התלהבנו מאד. גם אנחנו רוצים גינה יפנית, בה מגיע גנן פעם בשנתיים. בני אמר שזה לא מדוייק ושגם הם עובדים בגינה. והגינה באמת לא נראית כמו אחת שעובדים בה פעם בשנתיים.
נכנסנו פנימה לאחר שחלצנו את נעלינו ונעלנו כפכפים יפנים רקומים. פגשנו את נעמי, אישתו של בני ונכנסנו אל חדר הקבלה. שם היו פתוחים אלבומים רבים מההיסטוריה של המבנה. בני סיפר לנו שהם רכשו אותו לפני 40 שנה, ושחיברו שני מבנים. בהמשך הציג לנו את הרקע להולדת קהילת בני מקויה. מייסד הקהילה, אברהם איקורו טשימה, אמר לעצמו, למה להתמודד עם משברי הזהות שלך בעצמך, כשאפשר לסחוף סביבך עוד אלפים ולפזר אותם על רחבי הגלובוס?
המשכנו להקרנה של סרט קצר בו הוצג הסיפור ביתר פירוט. איקורו טשימה היה ילד נוצרי אחרי סוף מלחמת העולם השניה. הוא התאכזב מהפולחן הנוצרי ואהב את השיר דני בוי.
איקורו בחר לפרש את תיאוריות הגזע לגבי היהודים לטובתם, וחשב שאם יש גזע אליו היפנים הנוצרים צריכים להצמד, להכיר וללמוד ממנו, הוא זה של היהודים. במצוות איקורו הקימו את הבית, ובקיבוץ חפציבה נותנים ליפנים צעירים להתנדב. שם ישנו גן יפני נוסף בו מטפלים המתנדבים. עצי השקדיה הפורחים כעת בארצנו הושוו לפריחת הדובדבנים החגיגית ביפן. בסדר גמור. שתינו תה יפני וראינו את פינת הישיבה המסורתית שבנה עבורם האדריכל היפני עם מצעי הטטמי. התרשמנו מאד.
מוזר מאד הבית שהקימו לעצמם בני מקויה בארץ. נעלנו את נעלינו וירדנו אל המפלס התחתון של הבית. ראינו את המטבח והגענו אל רחבת התפילה. שיכולה להיות גם רחבת התגוששות. ובה החניכים ישנים בצוותה. מבעד לחלון ראינו חניך יפני עובד בגינה. יסמין רמזה לבני שיזמין אותנו לארוחה יפנית. אמרנו שאנחנו נביא מאכלים מהארץ. ברחבה יסמין ניסתה לעמת את בני עם תנועות יפניות חובבות ציון נוספות. בני לא אהב את החיבור, ובנימוס יפני הבהיר שאין בניהם דבר. בני מקויה אינם מסיונרים וזה חשוב להם מאד.
מחדר התפילה המשכנו אל חלל הלימודים המרתפי, מאחורי מפת ארץ ישראל א-לה אנה פראנק. במרתף שוקדים היפנים הנוצרים הצעירים, בני המקויה, על לימודיהם. לא ידענו להגיד האם אלו תנאים טובים ללמידה או רעים. בכל אופן הם אינם דומים לשום דבר שראינו לפני.
אחת מפינות הלמידה המסקרנות כללה כיתובים ביפנית, פורטרט של הרב קוק, שבביתו ביקרנו בשבוע שעבר ושתי משקולות.
לפני שעזבנו הודנו בחום לבני, הצענו להמשיך את התקשורת בנינו לשיתופי פעולה עתידיים והענקנו לו את התשורה המסורתית.
בגבעת המבתר תכננו לבחון אתר נוסף, זה של אדם שמצא קבר מימי החשמונאים בחצרו. בתקשורת מקדימה שניסתה יסמין לערוך עם האדם הוא לא היה נחמד. מצאנו את הבית, שהיה נעול ולא מזמין, צלצלנו בפעמון והלכנו.
יעדינו הבא היה המכון הגיאולוגי. בשבוע שעבר מנעו מאיתנו להכנס. בעלת הבית של אמיר מכירה עובד באתר ויצרה את החיבור שאפשר את כניסתנו. הקב"ט בכניסה התיר לנו להכנס לכל מקום חוץ מהחדרים.
המכון הגאולוגי ממוקם באתר ששימש מחנה צבאי מנדטורי. לא שינו הרבה מאז. בניינים מסודרים בטורים ישרים, שכפולים אחד של השני. אשקוביות לאורך, אסבסט שישמור על עובדי המכון שגם ככה נחשפים לחומרים מסרטנים. לא התרשמנו מאד. גם לא ארחו אותנו כל כך יפה.
נכנסנו לבניין הראשי, ובו ארכיון קידוחים וחדר רדום. הצטלמנו תמונה מסורתית והתחלנו לצאת החוצה. לסטודנטים לאדריכלות שכמונו ביקור במכון גיאולוגי עשוי להיות מעניין. ראינו שולחן אור שעליו עובדים אנשי המכון. ואבנים מהן נלקחות דגימות. אחרי הסיור יצרה קשר עם יסמין אישה שביקשה לסדר לנו סיור. אנחנו וויתרנו על התענוג. יתכן שאם היינו מגלים פנינה אדריכלית במקום היינו שמחים לחזור, אולם המכון איננו פנינה אדריכלית.
מהמכון הגיאולוגי המשכנו לרחוב הנביאים. יואב זכר שישנה כנסייה אחת ברחוב הנביאים אליה לא הצליח להכנס מימיו. וכאן החלה סדרת הביקורים המרשימים, אם כל סגירת הפינות. שער עם אינטרקום עומד בנביאים 56 אל כנסיה. סמוך לבית החולים, מעל החניון.
יואב ניסה בעבר פעמים רבות להכנס ותמיד לא הייתה תשובה. הפעם, חבורת ניו גייט נעמדו על יד השער והחלו לצלצל. צלצלו וצלצלו ולבסוף נענו. שוב נשלף קלף הסטודנטים לאדרכילות. ולאחר סירובים אין ספור מהכנסיה, נפתח השער. טיפסנו בגרם המדרגות המתפתל ועלינו אל הקפלה.
זוהי קפלה מרשימה, חללה אחד, תקרתה מחפת עץ וקורות עבות ומקומרות תומכות אותה. הסתובבנו מעט ונהננו מהחלל. חלק מהחבורה המשיכה אל מעבר לקפלה וירדו במסדרונות של הקפלה. חלק אחר ניגש אל משרדים. בשני המקומות פגשנו עובדים במקום, וכולם היו מופתעים מאד מביקורנו. מי אישר לכם להכנס? שאלו כאילו שומרים הם איזה סוד, או שאנחנו פורעי חוק משולחי רסן.
בחורה בצידו השני של האינטרקום, אמרנו. על גרם המדרגות התאספנו כמו לפני נשף חגיגי ושוחחנו מעט על מהו המקום הזה. את מתחם הכנסיה חולקים שני גורמים נוצריים. אחד הוא היהודים המשחיים, והשני הוא הברית הקתולית והמסיונרית. את חלל הקפלה הם משאילים לנוצרים שונים מרחבי ירושלים, קוריאנים ופיליפינים. עובדת של היהודים המשחיים לקחה אותנו לראות את הספרייה בה לומדים על היהדות המשיחית וסיפרה לנו מעט על המקום. שהחל להבנות בשנות ה-70 של המאה ה-19 והסתיים בראשית המאה ה-20. בסמוך למבנים נוספים שהחלו להבנות בירושלים מחוץ לחומה. את המבנה המקורי הקים גרמני שהיה בברית הקתולית. העובדת הסבירה על האריחים בחללים השונים, שמפרידים את הפונקציות שלהם. סיפרה שכשניגשו לאשר את המבנה בעירייה חתם הפקיד שמדובר בחמאם, בעקבות אגן הטבילה.
בסמוך לכנסיה עמדה קונסוליה גרמנית. אחת המחתרות היהודיות בארץ, ארגוני הטרור, חשבו אחרי מלחמת העולם השניה שאין מקום לקונסולייה גרמנית בירושלים. וכך הסיעו משאית עמוסה בחומרי נפץ אל תוכה. הקונסוליה היא היסטוריה והכנסיה נפגעה מהפיצוץ. הויטראז'ים המקוריים נפגעו ותקרת הכנסייה עלתה באוויר, ונחתה בהזחה קלה, כך שבמשך שנים עמדה הכנסיה בגג פתוח לשמים. בשנות ה-80 שופצה הכנסיה, שוב מעצים שיבואו במיוחד מקנדה או גרמניה ומשווים לה את מראה המרשים. העובדת הראתה לנו את פגעי הפיצוץ על העץ המקורי. הכנסיה שנבנתה בשלבים כוללת חללים שבעבר היו חיצוניים, ולאחר בניה נוספת נהפכו לחללי פנים. דלתות שהובילו החוצה איבדו את שימושן. ההרחבות האלו הצילו ויטראז' מקורי אחד. מעל אגן הטבילה המרכזי בקפלה אמרה יסמין שזה ג'קוזי ויואב שאל אם אפשר להטבל. העובדת לא אהבה את ההצעה ולא חשבה שזה מצחיק. יואב לא שאל בצחוק, באמת היה שמח לחוות את חווית הטבילה של הברית או של המשיחיים. אבל העובדת סירבה בתוקף. נדמה היה שמיצינו את ביקורנו במקום, ולפני שהלכנו העובדת ניגשה אל סקוט שמחזיק במידע המדוייק על המקום. לפני שנחשוב פעמים, שבה אלינו וקבעה לנו סיור ביום רביעי הבא ב-12. עכשיו צריך לבטל את הביקור הזה ואין לנו את המספר של סקוט!!!
ניסינו לבקר בבית החולים הסודי על הנביאים. בשנים האחרונות מובאים לשם בהחבא מטופלים מארצות אוייב עם משפחותיהם. הצצנו בחור בשער וצלצלנו הרבה מאד פעמים בפעמון. לא ענו לנו. בפנים נראה גן ירושלמי פראי במקצת ומסתורין עמד באוויר. כמו בית המשולש, משטרות החרש לא רוצים לארח את אנשי ניו גייט. כשנעלה אנחנו לשלטון הם יועמדו למשפט.
לא נתנו לשער הנעול לשבור את רוחינו. אחרי הכנסיה של הברית תכננו להמשיך אל כמה כנסיות אחרות שסירבו לארח אותנו בעבר. ראשונה הייתה הרומנית בשבטי ישראל. גם שם ניסינו לבקר פעמים אין ספור. לעיתים נדמה שאין שם איש, לעיתים נדמה שאיש איננו רוצה בנו שם. הפעם הגענו והתיצבנו מול השער הראשי. צלצלנו פעמים רבות בפעמון. הבחנו בכומר רומני עושה מלאכות בחוץ. ניסינו לקרוא לו והוא נמלט. לא אמרנו נואש. ירדנו דרך תחנת הדלק אל הכניסה האחורית. בדרך ראינו שוב את הכומר הרומני הזקן עובד על מלאכתו. לא רצינו להטרידו. בשער צלצנו ולהפתעתינו הוא נפתח. ליבנו פעם בהתרגשות. הצלחנו להכנס אל הרומנית!
אנגלית לא ממש דיברו בכנסיה הרומנית. ראינו שני פועלי בניין בחצר הכנסיה וניסינו כל מיני שפות. לשמחתנו סרינה הייתה איתנו ויכלה לדבר איתם באיטלקית. אחד מהם חבש כובע קסקסט ולצד הרומנית שלו ידע גם איטלקית. סרינה הציגה את חברי ניו גייט באיטלקית ופתחה בפנינו את הדרך אל הקפלה הרומנית. כומר בשחורים וזקן עבות שחור קיבל את פנינו בשתיקה רומנית וליווה אותנו אל הקפלה. הקפלה מזכירה במובנים רבים קפלות יווניות אורותודוכסיות, בציורים ובאופן בו מחולק החלל. התרשמנו מאד. יסמין התבלבלה ונכנסה אל החלק שמותר רק לגברים. הכומר במחיאות כפיים ביקש ממנה לא להכנס לשם. אחר חייך אלינו. שמחנו כל כך כשנכנסנו. מחוץ לקפלה הבניה הרומנית לא הרשימה אותנו מאד. מעקה השיש של המדרגות נראה כמו פרנקנשטיין.
מה עוד אפשר לבקש מיום שכזה? שני אתרים שחשבנו שלא נוכל להכנס אליהם לעולם! בתנופת הנצחונות המשכנו אל עוד יעד אחד שלא נתן לנו לבקר בו בעבר. dom polski ברחוב החומה שלישית. הנזירות הפולניות לא נתנו לנו להכנס מעולם. למה לא לנסות שוב? הלכנו על זה. לאחר הצלצול ענתה לנו אחות. הצגנו את עצמנו וביקשנו להכנס. האחות אמרה שאבא לא בבית ולא תוכל לאפשר לנו את ביקורנו. כולנו חשבנו שאבדו סיכויינו. יואב הכיר את העניין הפולני עם "אבא לא בבית" ושלף את קלף הדם הפולני הזורם בעורקיו, הבטיח שנכנס לכמה דקות ולא נפריע. האחות הסכימה. אנחנו בפנים. סיסטר מארי, אחות פולניה עבת בשר ותכולת עיניים קיבלה את פנינו. ליוותה אותנו במסדרונות הצהבהבים אל הקפלה הצהובה. בכניסה כרעה ברך וסיפרה לנו מעט מאד על המקום.
חמש האחיות הפולניות שמטפלות במקום עושות עבודה טובה, המקום מתוחזק היטב, אולם לא מדובר בפנינה אדריכלית. עיקר ההתרגשות שלנו הייתה מוקדשת להצלחתנו השלישית היום. בעלי הדם הפולני מבנינו דיברו עם האחות, ניסינו להבין מאיפה אנחנו ומאיפה היא. נמנענו מלהזכיר שרובם אפילו לא מריחים את הפרחים מלמטה, אלא הפולנים מריחים אותם כבר הרבה שנים. נמנענו מלשאול אותה מה דעתה על מעורבות העם הפולני בשואה, הודנו לה ויצאנו.
מהבית הפולני יצאנו נרגשים מאד והתחלנו להתקדם אל העיר העתיקה כדי להשביע את רעבוננו. צוהלים ונרגשים צעדנו ברחובות מאה שערים צפונה. קול נפץ נשמע והבנו שביצה הושלכה אלינו מאחד החלונות. מזל שאנשי הגטו לא מכוונים טוב כל כך. אנו מקווים שאם פעם יצטרכו למרוד התחמושת תהיה עדיפה על ביצים ושעד אז ילמדו לכוון טוב יותר. בנתיים הם מלכלכים את המכוניות של עצמם עם ביצים.
ברחובות העיר העתיקה ראינו את סולטן הלדים הגדול מיטיב עם ילדי העיר העתיקה והתרגשנו. אכלנו אוכל טוב ודיברנו על היום שעבר. סרינה ארגנה לנו ביקור אצל אחת הפאם פאטאל של יואב, אלואיזה המילנזית. בדרך עצרנו בכנסיה יוונית קטנה שלא ביקרנו בה עד אותו יום. כל האחיות היווניות היו עסוקות בסידור הכנסיה ולא התירו את כניסתנו אל הקפלה, בארבע תוכלו להכנס, אמרו האחיות. המשכנו. עם המתוקים שהבאנו מג'עאפר פגשנו את אלואיזה ודרך הסמטאות המקסימות של הרובע הנוצרי הגענו אל דירתה.
בזמן שאלואיזה עמלה על הכנת קפה לאורחיה בשתי מקינטות מניאטוריות התקנאנו אנו מהמזל שנפל בחלקה של אלואיזה על הדירה המקסימה בה היא גרה. עם הקפה, המתוקים וסלמי השוקולד עלינו אל הגג וישבנו. תענוג אצל אלואיזה. אם רק לא היה לה חבר!
בסוף היום היינו מרוצים מאד מהשגינו הרבים. רובנו המשיכו אל מערב העיר. יואב נשאר עם סרינה ואלואיזה, שהלכו לראות תערוכה של צייר פלשתיני. הוא לא היה צייר גדול. הגלריה עצמה הייתה נחמדה. השלוש עלו אל הגג והשקיפו אל הסביבה. כנסיה גדולה ומפוארת נשקפה. כשירדו התקדמו אל הכנסיה, השייכת לפטריארכיה הלטינית. בפנים התגלתה כנסיה שתכניתה מצולבת ומסורתית, מבחינה חללית היא מזכירה כנסיות גותיות, והאמנות על תקרותיה מזכירה מעט את מיכל נגרין. ניו גייט ישובו אל המקום בעתיד, לחלוב קצת תצלומים איכותיים וסיפורי בדים.
תודה לכולם על סיור מוצלח, שמרו על עצמכם.
