חג שמח!
חברי ניו גייט נהנים מסופה של חופשת הסמסטר, וממשיכים לחרוש את ירושלים לאורכה ולרוחבה. ביום רביעי נתקבצו אמיר, יסמין נדב ויואב בכניסה למחלקה על מנת לסייר יחדיו. בדרך אל הכנסיה האנגליקנית עברנו על יד מגרש הרוסים. ניסינו להכנס אל המעונות המשופצים של עולי הרגל הרוסים. שנה שעברה ניסינו להכנס גם כן. באותם הימים לא הרשו לנו להכנס וביקשו שנתרחק. הפעם נתנו לנו טלפון או מייל על מנת לתאם ביקור בעתיד. בפסגה, על יד תחנת המעצר, הצצנו אל אתר הבניה של הקמפוס החדש של בצלאל. שוחחנו עם הפועלים באתר והמשכנו הלאה.
לא הרחק משם חיכתה לנו הכנסיה האנגליקנית במוסררה, סנט פאול. הכנסיה נבנתה ב-1874, בימי היציאה מהחומות. היא קשורה בכנסיית סנט ג'ורג' בה ביקרנו השנה, והתרשמנו מהבנייה המונומנטלית והשילוב בין אבן ועץ. בשנות ה-80 הוצתה הכנסייה על ידי נועם פדרמן וחבריו טובי הלב.
יש הרבה חשק להכנס אל הכנסיה הזאת. מוסררה היא שכונה עשירה בתוכן אדריכלי, ואחד הדברים המפתים והייחודיים לכנסיה במוסררה, שנקראת גם כנסיית המבשר, הוא כניסתה הכפולה. הצלחנו ליצור קשר עם אנשי הכנסיה, אולם הם הסכימו שנבקר בה רק לאחר תיאום מראש במייל שיש ברשותנו. כך נוספה הכנסיה אל מעונות עולי הרגל הרוסים, שני יעדים אליהם נתאם ביקור מראש ונזכה למנה הגונה של פייק ניוז מטובי השמרטפים.
היה איזה דבר מה שגרם לנו לחשוב שהפינים משגיחים על הכנסיה. יתכן שזה היה רשום על גבי השלט הכחול בשער מתחם הכנסיה. ממש בצידו השני של הרחוב הבחנו במוסד פיני. נכנסנו פנימה. בפאטיו מרכזי התחום בשלושת צדדיו בבניינים, עמדו אנשים מפינלנד ודיברו בניהם. אחת מהם נראתה כמנהיגה שלהם ובהחלט ניתן לומר שתשומת ליבם של שאר הקבוצה הפינית הופנתה כלפיה.
כשסיימה את נאומה הפיני, שאלה את יואב מה מעשינו במקום. יואב הסביר לה שאנחנו מעוניינים לבקר בכנסיה ממול והבנו שהם אחראים לבניין, וחוץ מזה סקרנים גם לגבי הפינים. נקבת האלפא הפינית ענתה שהם אינם אחראים על הכנסיה ממול, אבל הם מפינלנד. אולי אנחנו יכולים לדבר עם בעלה במשרד. בעלה אמר שהוא לא יכול לאפשר לבקר בכנסיה ממול, ובגלל שאין לנו ביטוח, גם לא בבניין ההסטורי שברשותם ואותו משפצים כעת. כל זה טוב ויפה, אנשי פינלנד. ראינו את הקפלה שלכם. לא היפה בקפלות.
השמרו מהפינים. מסלולנו התפתל במעלה רחוב הנביאים, שם ניסינו שוב את בית החולים הסודי. הרבנו לצלצל בפעמון, על מנת שיבחינו בנוכחותנו. לא מיהרו לפתוח לנו. סבנו על עקבינו ופנינו אל מכללת אורט. למכללה היה קל להכנס, יותר מאשר לכנסיה או לבתי הפינים. היה ניתן לראות בבירור שהבניין באתר הוא בניין הסטורי וצעדנו ישר אליו. אל הבניין נכנסים מאחור. שלושת הכניסות האחרות של בית המידות הזה נחסמו. המראה בפנים מכמיר לב מעט. לא היו מאד עדינים עם הבניין. עוד אנו מהלכים בבניין ונקרית דרכנו באלי. איש המחשבים של המכללה פנה אל יואב ושאל אם אנחנו מתעניינים בבנניין ההסטורי. בפתיינות חיננית אמר אלי שיש ברשותו תצלומים של האדם שחי בבניין. בואו אחרי, אראה לכם. אלי לא נחפז אל הצגת התמונות ואנו כיבדנו את מזגו הרוגע.
בחלוף השנים שלפו חברי ניו גייט את הדיסק און קי אותו נושאים איתם לכל מקום, והצליחו להביא את התצלומים עד אליכם. אלי, האיש שלנו במכללת אורט, קיבל את התצלומים מהילד שעומד לפני הגמל בתמונה הראשונה. שהוא גם אותו גרמני זקן בחולצה משובצת כחולה, בתמונה האחרונה. זה היה הבית בו גר בתור ילד. לא הוזכרה סיבת עזיבת הבית, אולם לא מן הנמנע שבאי הבית גורשו מן הארץ בימי מלחמת העולם השניה. את הצלב הורידו בנתיים מראש הבית. את חלק מהריצוף המקורי בבית ציפו במרבדי גומי מקיר אל קיר, בינות לאשקוביות בהן יושבות נשות המשרד. את הקשת המסיבית שחוצה את התמונה השלישית סיידו ברוב מרץ. את הפתחים אשר חיברו את החלל המרכזי אל החללים סביבו אטמו, וקדחו בקיר האבן על מנת להעביר כבלים.
אלי לקח אותנו אל קומת המרתף, הקריפטה. אפשר לומר שהמכללה הפכה אותו למעין מחסן. אולם מכך ציבור המחסנים עשוי להיפגע. מדובר בחללים מזוהמים בהם נערמים באבק ובחושך רבבות קלסרים, מאות מחשבים נייחים ונגזרותיהם, מקלדות ועכברי מחשב פזורים בכל אשר תפגוש העין. איזו רכות, וכמה עדנה! טיולנו היה צריך להתקדם, הודנו לאלי מקרב לב והמשכנו.
ממוסררה צעדנו אל צלאח א-דין, שם רצינו לשתות קפה בחנות הספרים החינוכית. שאלנו על ספרים שהזמנו ורכשנו כלי כתיבה במליונים. בצדו השני של הרחוב היה בית הקפה של חנות הספרים החינוכית. בחנו את מדפי הספרים ושקלנו לשבת לקפה, אולם המקום היה מלא עד אפס מקום והחלטנו להמשיך. נכסנו אל המוסד הצרפתי. כמו מכון גתה של הצרפתים. ממוקם בבניין הסטורי, משמש המקום בעיקר ללימוד שפות, צרפתית, ערבית ועברית. עובד במקום לקח אותנו לסיבוב בבניין.
חללי הלימוד השונים, עם שולחנות בצורת טרפז, שקטים. המשכנו אל האגף שהצרפתים הוסיפו לבניין המקורי. חלפנו בסיפרייה. חבל שלא ראיתם את הספרנית הצרפתיה. יצאנו אל חצר הבניין, שם מקרינים סרטים בלילות נעימים.
לא הארכנו לשהות במכון הצרפתי, אולם לא מן המנע שמי מאיתנו ישוב אליו. אם בשביל אירועי התרבות, הסרטים והקונצרטים, או בשביל הספרנית, כפרה עליה. מהמוסד הצרפתי נכנסנו אל העיר העתיקה דרך שער הפרחים. אנחנו אוהבים את שער הפרחים! ברוח זו של הסיור, שקיבלה אופי של סגירת פינות, או שאולי יש לומר פתיחת פינות, החלטנו אחת ולתמיד לראות את השטח הצועני של העיר העתיקה, באב אל חוטה. ואם אפשר גם לשתות קפה. השעונים הביולוגיים של כולנו היו כבר בנודניק החמישי של קפה.
התיישבנו בבית קפה שפניו אל רחוב באב אל חוטה. אמיר ישב ליד אדם די מצועף. בפנים יושבים גברים, מעשנים נרגילות, שותים קפה ומשחקים קלפים. בשעה אחת עשרה בבוקר ביום רביעי. אנחנו לא שופטים. מי שרוצה, שישב לשחק קלפים על הבוקר. אנחנו מעדיפים לסייר בבקרים ולעצור לקפה קצר.
השיטוט בבאב אל חוטה היה חוויה מרגשת. העיר העתיקה אותה אנו פוקדים כמעט מדי שבוע בחיפוש אחר דברים שעוד לא ראינו, ממשיכה להפתיע. גורשנו מחצר אחת. המשכנו אל אחרות. בויקיפדיה נראה שמי שכתב את הערך על הרחוב שם מעייניו בהיסטוריה היהודית של השכונה, שעשויה להיות מעניינת, ומתעלם כמעט לחלוטין מתוכן השכונה הרציף, המוסלמים שחיים בה.
חצר אחורית אחת כזו אליה נכנסנו הובילה אל יציאתו של בית ספר. גשו אל באב אל חוטה, היא פנים נוספות של העיר העתיקה ומעניין מאד לסייר בה.
מאחורי מתחם כנסיית בית חסדא, מקום לידתה של מרים, באחת החצרות פגשנו בלהקת אווזים וברווזים מבוייתים. הם שמחו לקראתנו וצהלו כשחייכנו אליהם.
מבאב אל חוטה קל מאד להתפלח אל טיילת החומות. אנחנו המשכנו עד שער האריות, שם ניצלה יסמין מדריסה בזכות ערנותה. התקדמנו אל מנזר ההלקאות ברחוב שער האריות, על גבי הויה דלורוזה. רצינו לראות את המוזיאון הפרציסקני. הפקידה מבית לחם הוכיחה שהיא שולטת במצב ואמרה לנו שהביקור במוזיאון עולה כסף. חמישה עשר שקלים ליתר דיוק. הצטופפנו עם עולי רגל במוזיאון. מולטי מדיה. הקרנות, הארות, וסראונד. הכל היה שם. יש ממצאים מרשימים במוזיאון, אפשר להתרשם מהם היטב גם ללא כל הפירוטכניקה.
.לשימחתנו ישנם עוד דברים במתחם. מורנו ורבנו, אנטוניו ברלוצי תכנן את הקפלות.
אמיר גילה תשומת לב רבה כשהבחין בשמו של הארכיטקט חרות בכתיב לאטיני על המדרגה באפסיס של הקפלה. איזה איש הוא ברלוצי.
בהמשך דרך הייסורים ביקרנו גם בבית הכלא של ישו. הכלא של ישו וברבא. אחת מהתכונות המרגשות של בית הכלא הוא היותו חצוב כולו בסלע. בתא של ישו יש ספסל אבן חצוב עם שני חורים בהם היו נתונות רגליו של ישו כשהיה במאסר.
הבנים כבר חשבו לצאת כשיסמיןן קראה להם שהצליחה לעלות בטריז אל גג הבניין. בדיעבד סיפרה שכשעלתה ראתה את דניאל נכנס, והוא קרא לה לבוא אחריו. השניים עזרו לאמו של דניאל לסחוב את הקניות למעלה אל הבית. דניאל לקח את כל החבורה לראות את גג הבניין, ואת חצר המשפחה.
על הגג יכולנו להתרשם ממרקמי השכנויות הצפופות שהעיר העתיקה מספקת. חלונות בית ההארחה של ecce homo משקיפים מצפון, בית בבעלותו של הואקף ממערב. חומת אבן ששברי זכוכיות צבעוניים מזדקרים ממנה מפרידים בין הגג לבניין. על הגג יש תופעה משונה ביותר. הייפרט הבחין שצורת החלל הקטום שנמצאת על הגג היא של בזיליקה! חתוכה כמו תכנית!
שמחנו מאד על ההזדמנות שסיפק לנו דניאל בטיפוס אל הגג שלהם. קיבלנו תצפית נוספת אל גגות העיר העתיקה, לא רחוק יכולנו לראות את ההוספיס האוסטרי, שם גובים כסף בעבור טיפוס אל הגג. אנחנו לא פראיירים. הצטלמנו עם דניאל החביב ואף התרשמנו מיכולות הצילום הלא רעות שלו.
חדר המדרגות של הבית מלבב. אמיר ויואב התנהגו קצת כמו גנון ומיהרו לזלול. יסמין והייפי לא נבהלו וביקרו בהוספיס הגרמני. אולי נשוב לשם שוב. עד אז, היו שלום וחג שמח.
