#TAGS

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

© 2023 by Annabelle. Proudly created with Wix.com

090318 טיול לירדן / היום הראשון

March 18, 2018

 שלום רב לכולם!

הרחבנו את שורותינו. מה זה הרחבנו? משהו לא נורמאלי. הודות ליוזמה של הייפי שלנו, אירגנו טיול לירדן. עשרים ושמונה חברים מהמחלקה לארכיטקטורה הגיעו! מדובר בגיוס חסר תקדים לשורות ניו גייט. כשאנו משוטטים ברחבי מדינת ישראל אנחנו נוטים להיות יותר בררניים לגבי מי מצטרף אלינו. הפעם החלטנו לפתוח את שורותינו לכל מאן דבעי. האם ישנן מסקנות מפתיחה זו? רגשות מעורבים. נזכיר לחיוב את הדיאלוגים המעניינים שהתפתחו בין חברי ניו גייט המקוריים לבין המצטרפים החדשים. אלה היו שווים את הכל. הייפי, יסמין מסלול בשרוול, שלי, דואו, בון ויואב היו הגרעין הקשה. נזכיר גם את שרה כהן, ששבה אל ניו גייט אחרי העדרות ממושכת, האמא של כולנו. נציין את מעיין דורי, שרובנו מכירים אותה בתור האסיסטנטית מהסטודיו של רבקה ויובל, שהביאה איתה את אמה יחד איתה והשתלבה כמו דג במים. לא נשכח את אבנר אופק, המנחה היחיד מהמחלקה לארכיטקטורה שהרהיב עוז להתערבב עם פוחזים שכמותנו, הביא את בנו, יובל, ותרם רבות לדיונים במהלך הטיול.

השכם בבוקר התקבצנו בשתי נקודות איסוף בירושלים ועלינו על האוטובוס שלקח אותנו אל מעבר הגבול בבית שאן. המסלול בו נסענו היה דרך כביש תשעים. מועד הטיול היה אידאלי, מבחינה אקלימית נהננו בטיול ממזג אוויר נעים לאורך כל הטיול. מי שלא ישן בדרך יכל להנות מנופיה של הבקעה. מרחבים עגלגלים ומוריקים, ראינו צבאים וציפורים נודדות. בשבועות הקרובים, כמו כל הארץ, חוץ מההר הירוק תמיד, הכל יצלה בשמש קופחת ויראה כמו חזון עצמות יבשות. ניחא. במעבר הגבול התעכבנו זמן מה. זאת הייתה הזדמנות להכיר אחד השני, או עדיף על כך, להנות מרגעים אחרונים של קליטת רשתות סלולריות ישראליות. בחלקו הירדני של מעבר הגבול המתין לנו דאוד, מורה הדרך טוב הלב שלנו. הייפי הקפיד להדגיש שהוא דובר עברית. דאוד הכין את הייפי מראש שהוא דובר עברית אולם יעמיד פנים שלא כך הדבר. הייפי סיפר לכולנו שמורה הדרך הירדני יעמיד פנים שאינו דובר את שפתנו ושעלינו להיראות מופתעים. אנחנו היינו ממושמעים.

הדרך ממעבר הגבול אל יעדינו הראשון הייתה מסמך אדריכלי מרתק על כוחה של דרך. במיקרופון של האוטובוס שהוכיח פוטנציאל אדיר, הציג דאוד את הדרך שנפרשה על פני קילומטרים רבים כ-'שוק'. השוק הזה אינו דומה לשום דבר שראיתם מעולם. כל מי שהתעייף מלשמוע על 'סטרוקטורה' בחללי המחלקה לארכיטקטורה, ומי שלא הבין על מה מדברים איתו, כשהמילה 'סטרוקטורה' עולה לאוויר, קיבל את כל ההוכחות לעוצמתה של סטרוקטורה. משני צידי הדרך ניצבו דוכנים עליה הוצגה מרכולתם של הסוחרים. עברנו על יד מסגד ממנו יצאו מתפללים מהתפילה של יום שישי והמשיכו לעשות קניות. אם הצטברות היא סוגייה שמעסיקה אתכם, גשו לדרך זו. מאחורי הדוכנים עומדים בתים במרקם שנפרם אל השדות מסביב. אוצר המילים האורבני שראינו בירדן היה עשיר. זה התחיל בשוק הזה ונמשך בעיקר כשהגענו אל בירת הממלכה. בהקשר זה כדאי להתעכב על השוק הזה. מרקמי החיים שנצמדים אליו ומגדירים אותו קשים לאבחון. דאוד ידע להגיד לנו את שמות הישובים השונים שעברנו דרכם, אולם עבורינו נדמו הם לגדילים המשתרבבים מחוט השוק הזה. נראה שנסיון לשרטט קווי גבול מוניציפליים באזור זה הוא משימה כמעט בלתי אפשרית. האורבניות שחזינו בה היא יותר כתמית מאשר קווית. תופעות שונות נמהלות האחת בשניה, בדיאלוג ססגוני, ואת הכל קושרת הדרך-שוק הארוכה, כשידרה נוקשה שמאפשרת שכנויות במגוון סוגים. דאוד תיאר את חבל הארץ בו עברנו כמצע חקלאי משובח הנהנה משפע של מים. אם לשפוט לפי הסחורה שהוצגה על הדוכנים, אי אפשר לפקפק בכך. אותם הירקות שאנו מכירים מישראל גרמו לנו קצת להתבייש ברכיכות החיוורות והקטנות להם אנחנו קוראים ירקות בישראל. עינינו יצאו מחוריהן אל הצבעים הרוויים שקרנו מהירקות. שרה הצטערה שלא הביאה איתה ארגז והעמיסה עליו מהתבואה. בשוק כזה מתחשק קודם לקנות, ורק אחרי זה לחשוב מה אפשר לבשל. 

דרומה המשכנו עד שיצאנו מהשוק ומאזורי החקלאות הפוריים. בדרך אלקודס טיפסנו אל הר נבו. תבניות הנוף השתנו מירוק לצהוב מדברי, ובגאיות הקטנים ניתן היה לראות צמחיה שמעידה על נביעות קטנות של מים. כשהשיפוע בו עלינו התמתן חנה עבאדי, נהג האוטובוס שלנו, ואנחנו ירדנו אל האתר של הר נבו. הראות לא הייתה לטובתינו, ולכן כשתיאר דאוד את הנוף הנשקף מהפסגה, הר הזיתים בירושלים, יריחו, בית לחם ועוד, נאלצנו בעיקר לדמיין. מה שקלטה העין מצא חן בעינינו, את הר הזיתים ויריחו אפשר לראות גם בארץ. מתחת לסככה, ולפני שהגענו אל הכנסייה התרשמנו מהפסיפס הביזנטי. משם התקדמנו אל הכנסיה שמול הרחבה שלה צפינו אל הנוף. לנו אולי זה לא כל כך משנה, אבל כדאי להזכיר מה הסיפור של המקום. משה ראה משם את ארץ כנען המובטחת, נקווה בשבילו שביום עם ראות טובה יותר. הקדוש-ברוך-הוא אסר עליו את הכניסה לארץ ולמשה נשאר רק לדמיין, עם לב שבור. ככה זה כשממרים את פיו של הקדוש-ברוך-הוא. ראו הוזהרתם. אחרי האפיזודה המבאסת נפח משה את נשמתו ונקבר בקרבת מקום. עבור המוסלמים נהוג להאמין שקרבת המקום היא בנבי-מוסא. 

מבחוץ הכנסיה לא עשתה רושם יוצא דופן. האפיפיור ונתיניו הנאמנים יזמו את הבניה המחודשת באתר שנמשכה בין השנים 2012-2014. התקציב הקתולי עושה טוב לכנסיות, כשהאפיפיור חותם על צ'ק לאדריכלים אפשר לצפות לדברים מרשימים. אף על פי כן, לפחות מבחוף, השכבה שהוסיפו בכנסייה לא הייתה משהו יוצא מגדר הרגיל. פרקטיקות שימוריות אותן אנו מכירים מאירופה, ספרד, פורטוגל ואיטליה בפרט. פרטי ניתוק שמאצילים על האלמנטים המוספים קלילות של ריחוף, רגישות לקו בו נותרו החלקים ההיסטוריים, שיוצר תפר של דיאלוג בין ישן לחדש. משטחים חלקים בהירים של נקיון ושקט. הכל טוב ויפה. עשו את זה פעם, ישעו את זה שוב.

בפנים על כל פנים, סיפור אחר לגמרי. מבין שלושת הספינות שהיו בכנסייה הביזנטית ניתן להלך היום במרכזית. אל השתיים האחרות ניתן להציץ או לחדור בפודסטים מרחפים עשויים רשת מתכת, דרכה ניתן להתרשם מהפסיפס. דוגמאות הפסיפס שם בהחלט  מצדיקות את הביקור. בין אם מתארות חיות מקראיות וצמחיה, ובין אם יוצרות דוגמאות גיאומטריות. חלק מהדוגמאות מפתיעות ביותר, ולא היו מביישות צייר טפטים מאסכולת האר דקו. וכלל עוד לא דיברנו על הארכיטקטורה בפנים הכנסייה. אל כתלי האבן ההיסטוריים של הכנסיה התווספו חיפויי עץ על הדופן הפנימית של התוספת האפיפיורית. העץ והאבן עובדים נהדר יחד. אנחנו מסירים את הכובע. בירור קטן במרשתת איפשר לנו לאתר את האחראים. באתר מעט לקוני של משרד האדריכלים האיטלקי אפשר ללמוד מעט על האג'נדה התכנונית שלהם. לעומת זאת, בדף הזה, אפשר לראות חלק מתהליך העבודה של האדריכל האחראי, סנדרו פיטיני. טוב מאד, הצלמים שלנו טובים מהצלמים של סנדרו. ואם מחפשים עוד קצת, אפשר למצוא פרויקטים נוספים של סנדרו, ולהיווכח שמדובר באדריכל רגיש. רגיש לקומפוזיציה, טכניקות בניה, חומרים, גוונים, תפרים, אור ונוף. כאן אפשר לקרוא מה שיש למהנדסים להגיד, לא בטוח את מי זה מעניין. העץ, נחזור רגע אל העץ. אנחנו לא רגילים לראות הרבה בניה בעץ במחוזותינו. על אחת כמה וכמה בבנייני ציבור. הסיבות לכך ידועות. הים, האוויר, השמש, הופכים את רוב העץ לחזון עצמות יבשות. יושבי הארץ גם לא אוהבים חומרים שדורשים יותר מדי טיפול. דאוד סיפר על העותמנים שכרתו את יערות ירדן. עוד גשר לסולידריות בינינו לבין הממלכה ההאשמית. גם אנחנו, בארץ הקודש מדקלמים את הפזמון הזה, על איך העותמנים זימברו לנו את היערות, עבור הנחת מסילות הרכבת שרישתו את האימפריה. לאפיפיור ולסנדרו זה לא מפריע. הם רוצים עץ, יודעים לעבוד איתו, ויכולים לשלם עליו. בון העיר בתבונה שאחד הייתרונות לבניה הזו בעץ עם מחברים חכמים היא הנוחות היחסית שבטיפול בבניין. אם אלמנט מסויים נפגם ניתן להחליפו בקלות ללא צורך בפעולה כירורגית אגרסיבית. באפסיס הראשי של הכנסיה עמדו כמרים בגלימות לבנות ושרו מזמור בעוד מסביבם הסתופפו ג'קי-צ'אנים לרוב. הכלכלה המדשדשת של איטליה בשנים האחרונות הסיטה הרבה מהפוקוס האדריכלי שלהם מבניה חדשה לשימור, reuse ובאופן כללי טיפול בבניינים קיימים. זו איננה פרקטיקה חדשה באיטליה. האיטלקים גאים במורשת האדריכלית העשירה שלהם ועובדים איתה. הכשאיטלקים באים אלינו לתכנן, הם בדרך כלל מיטיבים עמנו. האם לנו יש מה להציע להם?

 

 לאחר שיצאנו מהכנסייה, שוטטנו עוד סביבה. לאחר מכן נכנסנו לחלל ובו מוצגים ארכיאולוגיים מהאתר ומודלים של הכנסייה, והשרידים שסביבה. בניין המוזיאון הקטן עשוי אבן ומוצלח. משם המשכנו אל האוטובוס. בדרך ליעדנו הבא עצרנו במסעדה תיירותית בה חשבנו לאכול צהריים. הבופה שהוצג שם לא מצא חן בעינינו. ברם ניתן לומר שהקולינריה, פרט למקומות בהם סעדנו בעמאן, לא היו החלק המוצלח של הטיול. עובדה זו עשויה להיראות בעייתית, אבל לא בשבילנו. אנחנו סטודנטים לאדריכלות, ואדריכלים, כמו שרבקה אומרת, אוכלים עם העיניים. ולעיניים, בלי עין הרע, היו מטעמים ודליקטסים לרוב.

 

יעדינו הבא היה העיר מדבה. בנסיעה אכל לנו יואב את הראש על הגיבור של ניו גייט, ניחשתם נכון, אנטוניו ברלוצי. הזכרנו חלק מהספק הבניה המרשים שלו, דיברנו על העורף הקשה שהפנה למגמות האדריכליות שהתחוללו בעולם האדריכלות בימיו. ציינו לחיוב את המנעד הוירטואוזי שהוכיח בבנייניו. התקנאנו בראיית המרחב הדתית שלו. ברלוצי, האדם שיודעי ח"ן מכנים אותו "אדריכל ארץ הקודש" טווה בבנייניו רשת מרחבית. כפי שעיצוביו קוראים תיגר על רוח הזמן בהם בוצעו, גם הרשת המרחבית שברלוצי טווה קוראת תיגר על הבריטים וסייקס-פיקו. כפרה עליך ברלוצי, קום לתחייה וקח אותנו איתך, נתנצר בשבילך, הטבל אותנו, ונצא איתך לחוות את המרחב השמי כפי שהברית החדשה אומרת! כשירדנו מהאוטובוס המשיכו חלק מאיתנו לדון בברלוצי. היכן היה המשרד בו תכנן את כל הבניינים, וכיצד נראה משרד זה? האם היה לו משרד מתקפל אותו יכל לשאת עימו כמזוודה? בהספק כה גדול של תכנון ובנייה, האם יתכן שפעולת התכנון שלו הסתכמה בתכנון נפחי בסיסי שהותיר את מלאכת הפירוט לאנשים בשטח? האם החזיק שרטטים ועובדים תחתיו? באיזה שפה דיבר עם ילידי המקום? איך יתכן שנשאר עלום, בעוד ארכיטקטים טמפלריים כמו קונרד שיק ותאודור זנדל מוכרים לכל דרדק בן יומו? כל השאלות האלה נותרו ללא מענה, אולם חברי ניו גייט לא אומרים נואש. בביקורנו הבא אצל פאפא נבקש לבקר בארכיונים בכדי לדלות עוד פרטים.

ברחבה שמחוץ לכנסייה שתכנן ברלוצי מעל הריסות כנסייה ביזנטית הציג בקצרה דאוד את האתר אליו אנו מגיעים. אחריו עלתה אל הבמה מעיין, והרחיבה על המשמעות והחשיבות של מפת מידבא. לא יכולנו לבקש נציגה טובה ממעיין למשימה. מעל מיטתה, בחדר השינה שלה, תלויה רפרודוקציה של המפה. מעיין סיפרה שמדובר באחד המסמכים התיאוריים הראשונים המוכרים לאדם המתפקדים כמפה. על העושר הגרפי שנמצא בה. כיצד נופים, דרכים וערים נארזו בה יחדיו. על ההיררכיה הפועלת בה, היררכיה של קדושה, בה הגודל כן קובע, וככל שאובייקט המופיע בה גדול, כך מידת חשיבותו. על המיומנות המרשימה בה היטלים שונים של בניינים שונים התלכדו לכדי מכלול אחיד וקוהרנטי. איך ירושלים מתוארת בה כמו ילדה יפה עם שביל באמצע, הלא הוא הקרדו הרומי.

לפני שנכנסנו הקפיד דאוד להזהיר אותנו מההרס שנגרם לפסיפס. קודם כל על ידי המוסלמים ולאחר מכן על ידי הפועלים באתר שלא היו רגישים לפסיפס. על המוסלמים המאמינים, בדומה ליהודים, נאסר לייצר דימויים. באיסלם, אותו לא נתיימר להכיר, האיסור חל על דימויי פנים ואולי גם בעלי חיים. בשונה מהיהודים, האיסור הוליד באיסלם תרבויות עשירות ומפותחות של אסתטיקה אבסטרקטית. לצערנו, האיסור גם הוליד פרקטיקה של אייקונוקלזם שהושת על דיומיים שנוצרו על ידי תרבויות אחרות. פרקטיקה זו השחיתה יצירות רבות ברחבי העולם. גם היום מסתובבים בעולם מאמינים שמפנים את חרב הדת לא רק אל כופרים בעיניהם, אלא גם אל יצירות. תנוחו

 

 למעריצי ברלוצי המושבעים הייתה צפויה אכזבה בפנים הכנסייה. לא מדובר במאסטר פיס של ברלוצי, ואולי אפילו בבניין החלש ביותר שלו בו ביקרנו. ניסינו להבין מה קרה שם. אמנם, לא מדובר בבניין גרוע, אך מברלוצי ציפינו ליותר. ייתכן שהיה זה הטיח שאיננו טיפוסי למאסטר. ברלוצי עושים באבן, או לא עושים בכלל. לא בטוח. אולי נבע מפח הנפש מהחסימה היוונית אורתודוכסית של האפסיס במזבח העץ שמתריס כנגד הפרספקטיבה הקתולית. לא הצלחנו לקבוע. מחוץ לכנסייה הציע אבנר שאולי מדובר בסוג של חלטורה של המאסטר. הרהרנו בתרחיש בו מתגלה הפסיפס בינות להריסות הביזנטיות, והאדריכל נשלח לקרות את הממצאים בחלל כנסייה חפוז. אולי הייתה זו בעיה של תקציב. למזלנו היה שם הפסיפס להתנחם בו. קשה להגזים בהערכת האינטיליגנציה והחירות הגרפית של מפת מידבא. הרצפים רבי האמן שפעלו במקום לא היססו להשתמש בטקסט במפה. המפה היא דוגמת מופת ליכולת של הבחנה בין עיקר לטפל ויכולת מאד מפותחת של אירגון אינפורמציה בדו מימד. אף על פי שרוב המפה המקורית אבד, כשעמדנו מעליה עוד יכולנו להרהר על משמעויותיו. המפה מוצפנת, והאוריינטציה בה היא נמצאת ביחס לכנסיה משקפת את האוריינטציה של הביזנטים שאחראים ליצירתה. כפי שהגיעו אותם נוצרים מהמערב אל ירושלים, נהר הירדן ומידבא, כך צועד המבקר בכנסייה, מארצות מרכז האימפריה הביזנטית מזרחה אל ייצוגים של אותם מקומות במפה. נחמד היה להרהר באופן הקריאה שמציע הפסיפס. טרם יצא לנו לעיין במפה שהקריאה שלה מתבצעת בעמידה על המקומות המתוארים בה. צא ולמד.

 

בחלל הכנסייה הזדמן לנו מפגש ראשון עם תופעה שהייתה בענינו משונה. כבני טיפוחים מפרובינציה שכוחת אל של תרבות המערב המנוונת, אנו רגילים בטיפול של חרדת קודש בארכיאולוגיה ועתיקות. הטיפול לו זוכות העתיקות בממלכה הירדנית עורר בנו מבוכה מסויימת. נראה כאילו שוויון נפש מסויים פועל שם כשניגשים הירדנים לטפל בעתיקות. הפסיפס של מפת מדבא פוגש את הריצוף הבנאלי במיוחד של הכנסייה בפוגות מלט, שעדינות היא המילה האחרונה שאפשר להגיד עליהן. גדר עשויה שלשלת מקיפה את חלק הארי של מה ששרד מהפסיפס, ופוסחת על קטעים קטנים ממנו שאינם רציפים, היא האובייקט היחיד שמגן על מורשת עולמית זו. כאמור, מאותה אימפריה דקדנטית שאנו מגיעים, קל לשפוט את הירדנים על הגסות או האדישות שמפגינים כלפי אוצרות אלה. אך אפשר לחשוב על הדברים גם אחרת. שוויון הנפש אל מול העתיקות יכול ללמד על תרבות שההווה הוא עניינה. ייתכן שהירדנים לא רוצים שממלכתם תתפקד כמוזיאון, בו יש להלך על קצות האצבעות בחרדת קודש שפונה אל עבר הירואי. לא מן הנמנע שפרקטיקת השימור הירדנית אומרת חיים, כאן ועכשיו, ולא מוות, קדוש וקפוא, אי שם בעבר, שבינו לבינינו יש רק שותפות גיאוגרפית.

 

ביציאה מהכנסייה דאג לנו דאוד לפת ערבית. פיתות גדולות וטריות, עם זעתר, שמן זית ועגבניות חולקו במהרה לכל חברי הקבוצה. כולם היו מרוצים. אוכל הרחוב הירדני ענה על צרכינו, ביעילות שעלתה לאין שיעור על הבופה שפניו אל התיירים. צריכים היינו ללחוש על אוזנו של דאוד, העמד פנים שאיננו תיירים. אולם אנחנו היינו תיירים. תיירים מהספר. מסתכלים על מה שעינינו יכולות לראות מבעד לעדשות מצלמה וטלפון, ורוכשים אביזרים חסרי טעם שאין בהם צורך, בכל הזדמנות שהיא. 

ממדבא יצאנו בנסיעה ארוכה אל ואדי מוסא. רובנו היינו מותשים מהיום שהחל השכם בבוקר ועד מהרה נרדמנו על מסעדי המושבים באוטובוס. אלו מבינינו שנותרו ערים, יכלו להנות משקיעה בוערת של מדבר. אחרי שקיעת החמה עצרנו בפונדק דרכים 'ירושלים החדשה' לקפה, ממתקים, שירותים וסיגריה. לגומעים מרחקים על הכבישים בירדן מחכים פונדקי דרכים חביבים. הגענו אל ואדי מוסא. דאוד דאג שבית המלון ישאיר את המזנון פועל עבורינו, אחרי הזמן בו אמור הוא להיסגר. אחרי ארוחת הערב, יצאו החברים מהשנים המוקדמות לשכשך רגילהם בג'קוזי הגדול. עייפים אך מרוצים, סיכמנו את יומנו הראשון בירדן ועלינו על יצועינו.

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

220419 מעגלים נסגרים בחיפה

May 20, 2019

29032019

April 6, 2019

1/15
Please reload

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now