כחיילים ירדנים, קמו כולם והתייצבו לפת שחרית. פת שחרית, כמו פת ערבית, הייתה בופה של כל-טוב-הארץ מוקרם. הגרעין הקשה של ניו גייט מיהרו אל המכולת הסמוכה למלון ושתו קפה שבישל עבורם המוכר האדיב. מואדי מוסא נסענו נסיעה קצרה אל המסלול לפטרה. דאוד התאים את המסלול לצרכינו, בשונה מהאופן המסורתי בו מטיילים בפטרה. המסלול האלטרנטיבי שהרכיב לנו דאוד יצר מעבר נכון בין המונומנטים בפטרה, כך שרק בסופו הגענו אל "אלחזנה" היהלום שבכתר של פטרה, ואת העלייה שכולם מטפסים בשן ועין, אנו ירדנו נינוחים. מהאוטובוס ירדנו אל נוף בראשיתי בו צעדנו במזג האוויר הנעים. יובל אופק הבחין שבחלקים מסויימים האדמה חרושה, ושורות העשבים נראים שנזרעו על ידי אדם. דאוד סיפר לנו על דיירי אזור פטרה במאה העשרים. צוענים שמוצאם איננו ברור יישבו את המקום, וגידלו בו צאן. בשנת 1985 הוכרזה פטרה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו, והשלטונות הירדנים סברו שיש להרחיק את הצוענים מהאתר. ככל הנראה נבנתה עבורם שכונה בישוב סמוך לאתר. אף על פי כן, שבים רועי צאן לאתר ועוסקים בו בחקלאות פשוטה שמטרתה הזנת הצאן.
אחרי צעידה מישורית יחסית החלנו בטיפוס ממושך לנקודת תצפית. שוחחנו על הטיפול הנופי של הדרך. חומות נמוכות ומדרגות עשויות אבן מלווים את הצועד. כל אלה נקשרים במלט שגוונו בולט על פני האבן המקומית. איכות הטיפול משתנה ממקום למקום. לעיתים נראה הטיפול גס, מאידך היו נקודות בהם הטיפול היה רגיש והשתלב בחן בסביבה. נדמה שאותו שוויון נפש שהירדנים רוחשים כלפי העתיקות ההיסטוריות שלהם הוא אותו שוויון נפש שמבטאים כשסוללים הם מסלולי טיול. הדרך עובדת, נוח ללכת בה, היא לא נאנסה על ידי תקנים ורגולציות של בטיחות, וזה תמיד כיף. בתום הטיפוס הגענו אל נקודת תצפית מרשימה המשקיפה אל ואדי עמוד ורחב ידיים, כשבאופק נראתה הערבה, של הירדנים ושלנו. שם בנקודת התצפית עצרנו לנוח על חורבות ישוב מהתקופת הברונזה. התקופה הברונזית, יש שיגידו. דאוד היקר הפתיע את יובל ואת כולנו. יום הטיול בפטרה היה יום ההולדת של יובל משנה ב'. דאוד הביא עמו עוגת יום הולדת חגיגית וססגונית שהספיקה לכל המטיילים. שרנו שירי יום הולדת.
מנקודת התצפית המשכנו לכיוון הקבר הראשון שראינו. לפני שנעמדנו מול הקבר עלינו לנקודת תצפית נוספת. בנקודה יושב בית קפה עמוס מזכרות שהיה מושבת. שני דגלים של הממלכה היו במקום. האחד נתפס ולא התנופף. אחמד, שוטר משטרת התיירות הירדנית שליווה אותנו למשך כל הטיול מיהר לסדר אותו שיתנופף בגאון. הייתה זו דוגמא אחת מיני רבות שהיה ניתן לפרשה כגאווה ירדנית כנה. צינים עשויים לחשוב שסידור הדגל וביטויי גאווה לאומית שכאלה הם תולדה של משטר דרקוני. בשלושת הימים שהתנהלנו בירדן לא יכולנו לקבוע איזה מן השניים הוא המניע את הירדנים לזקוף קומתם אל מול ייצוגי השלטון. נציין לחיוב את אחמד איתו שוחחו לומדי הערבית מקרב הסטודנטים. אחמד היה טוב מזג, שקט וחייכן על פי רוב, הופעתו המוקפדת הייתה מושא תצלומים רבים.
אל מול הקבר הראשון שהפך ברבות הימים למנזר עצרנו להצגה שערך לנו הייפי. מהגדול אל הקטן, סקר הייפי את פרקטיקת המרחב הנבאטית. שבטי הנבאטים שהגיעו מחצי האי ערב השתכללו לכדי סיבילזציה עשירה תרבותית. המסחר הבין יבשתי שניהלו הוליד יצירת עוגנים מרחביים שנבעו מהספק תנועת גמל ביממה. ביטוי נהדר לקשר שניסחו הנבטים בין המימד הרביעי, זמן, אל שלושת המימדים האחרים. ניתן לחשוב על הווית הסוחר ככזאת אשר מרוממת את הרב תרבותיות לכדי ערך. כלומר, הסוחר מבין כי יוכל להפיק את התועלת המירבית עבורו, אם ייטיב להכיר את הציבורים השנים איתם הוא סוחר. הוויה זו עיצבה את התרבות הנבטית כתרבות סינטטית, במובן הטוב של המילה. כחוליה מקשרת בין קצוות תבל המרוחקים פגשו הנבטים בסיביליזציות מפותחות מגוונות. המפגש העשיר את התרבות הנבטית. כשמנסים לחשוב על גאוותה של תרבות נהוג לחשוב, כיצד היא מצביעה על עצמה. מהו ייחודה הפרטיקולרי. הסינתזה הנבטית היא מהלך מתוחכם מכך. דווקא בעזרת אימוצם ושכלולם של מאפיינים מתרבויות שונות התהוותה התרבות הנבטית כבעלת ייחוד. הקברים והמקדשים הנבטים הם עדות מוחשית להוויה הסינטטית הנבטית. הייפי ידע להצביע על האלמנטים השונים המרכיבים את הקבר, ולציין מאיזה סגנון של איזה תרבות מצוטט הוא. במובן מסויים ניתן לתאר את הסינתזה הנבטית כסגנון אקלקטי. אם נוציא רגע את הראש מפטרה וחזיונותיה נוכל לחשוב על גורלו של הסגנון האקלקטי. אפשר כנראה למתוח קווים מפרידים בין הגישה האקלקטית שפעלה באדריכלות המערבית לבין הסגנון האדריכלי הנבטי. הנקודה אליה אנחנו רוצים להתייחס כעת היא המבט שהתקבע ביחס אל הסגנון האקלקטי. המודרניזם הגבוה נטה לראות בתואר "אקלקטי" כינוי גנאי. ממרום קדמתנו התרבותית, שטיבה נתון בסימן שאלה, יכולים אנו לשוב ולעיין באקלקטי. היו למודרנה שקדמה למודרניזם הגבוהה רגעים יפים מאד, שזה האחרון עשה מאמץ לקבור. תנועות כמו ה-ארטס אנד קראפטס, האר-דקו והאר נובו, והגישה האקלקטית לעיצוב, עשירים מאד, ובעינינו נעשה להן עוול. העיון התרבותי שאת קוויו אנו מנסים למתוח כאן, הוא ללא ספק גס וחוטא לדיוקים היסטוריים. כוונתנו היא להביע את שאיפתנו ליצירת אוצר השפעות גדל והולך. כזה שיהיה עדיף בעינינו על פני פרקטיקות של שלילת סגנונות ומגמות.
הייפי תיאר את תושייתם של הנבטים בניהול מפעלי המים שלהם. המספרים אותם הביא, של כמות התושבים בעיר פטרה היו מדהימים. טכניקות משוכללות של ניתוב ואגירה של מים אפשרו לתרבות הנבטית לפרוח, בכל מובן. בשנים האחרונות הוכרזה פטרה כאחד מפלאי תבל. לנו נותר לדמיין כמה פלאי היה מראיה בימי עלומיה, כרך צפוף ומלא חיים. באופן פואטי, המים שאיפשרו את צמיחתה של פטרה כעיר ייחודית, היו גם מלאך המוות שלה, כשסכר שעצר את זרימתו של נהר קרס והביא לקטיעת חיי העיר. לבסוף שח הייפי על טכניקת הבניה שהייתה בשימוש בקברים בהם חזינו. כיצד נחצבו חזיתות אלו מלמעלה למטה, כמעט ללא צורך בפיגומים, כשהאמנים והסתתים עומדים על תל פחת האבן שניתק מפני סלע ההר המתעצבים. אם לא די ביופיה של פטרה, הרהורים במשמעויותיה של טכניקת הבניה הזו מוסיפים עומק נוסף לחוויה במקום. הדיאלקטיקה הסינטטית בין אוניברסלי למקומי שוב נטענת בעוצמה. ציטוטים מרחבי העולם הופכים להיות פרטיקולרים למדי כשמסותתים הם בפני שטח של הר אחד, במקום אחד בעולם. הטכניקה רושמת את עצמה על פני השטח. ניתן לחשוב גם על תאוריות אדריכליות המתייחסות למערה. הבניה הנבטית מאתגרת את השיטות המציגות את המערה כמצב קדם אדריכלי. במזג אוויר נעים כיף לשבת מול חזיתות הקברים ולהרהר.
מהמנזר התחלנו לרדת לכיוון הקארדו. בדרך עמדו דוכנים בהם נמכרה סחורה שאפשר היה לבזבז עליה כסף. לא חייבים. על גבי חמורים ופרדים הכבידו תיירים. הייפי רצה להפיח מוטיבציה בתייר שהתקשה בטיפוס. כשנשאל כמה נותר לו עוד ללכת, ענה לו הייפרט שארוכה וקשה היא עוד הדרך. הכניסה אל הקארדו מונומנטלית ומרשימה. הקארדו קיבלנו עוד איזכור לעוצמתה של האדריכלות הרומית. עם כל הכבוד למונומנטים האדירים שהרימו הרומים, ולפיתוחי האבן הקורינתים מעוררי ההשתאות, יש דבר אחד שתמיד שובה את ליבנו באתרים רומים. הריצוף. ה-pavimento. אין דברים כאלה. באמת. הריצוף הוא כביכול פעולה בסיסית ביותר, שיתכן ועבור מטיילים שהאדריכלות אינה בראש מעייניהם נראית שולית, ועומדת בצילם של ההישגים המונומנטליים הרומים. אנחנו רואים את הדברים אחרת. האבנים הגדולות, שעומקן לא ידוע לנו, הובאו ממחצבה וסותתו ביד גסה. הבסיסיות של פעולת הריצוף הרומית אינה בעוכרה, היא מאד חשובה להבנת הפעולה המרחבית הרומית. גם היום ממרחק הזמן, הריצוף הופך את הפראי למתורבת, ואת האקראי למובהק.
לצידנו ניצב ארמון רומי בחורבנו. בסיסי עמודים עצומים וכתלים גבוהים. קשת עודנה תלויה גבוהה מעל מפתנו, דקיקה אל מול הכובד אומר הכבוד. חלפנו בעד השער והתקדמנו בקארדו. עצוב היה לראות כיצד סחף של מים גרף עימו אבני דרך מהקארדו. אם מישהו מוצא אבן דרך רומית מהקארדו באי-ביי, נא לידע את חברי ניו גייט. אנחנו מעוניינים לרכוש. עוד חזיון מרגש בקארדו היה החפיר שמלווה אותו. מהקארדו פנינו ועלינו אל הארמון. בארמון הורכב הריצוף מאריחים, אם אפשר לקרוא לאבן במידות האלה אריחים, שצורתם משושה. התיישבנו בחצי גורן קטן שאולי שימש לקונצרטים, דיונים או הצגות לאליטה. חלקו השני של הארמון היה הגן שסימל את עוצמת מהנדסי המים הנבטים. אם איננו טועים, אדריכלי נוף פרסים היו אמונים על עיצובו. הם ככל הנראה לא נקראו אדריכלי נוף, ומעניין יהיה לדעת מה היה התואר של אמנים אלה. תואר המקצוע עשוי להאיר אותו באור עליו לא חשבנו. מהארמון המשכנו אל כנסייה ביזנטית משולשת ספינות מתחת לסככה. התרשמנו מפסיפס ביזנטי המתאר חיות שונות בחן. מתחת לסככה המקרה את הכנסייה אמר לנו דאוד שיום אחד לא מספיק להתרשם מאוצרותיה של פטרה. אין לנו ספק בכך. כמו כן תיאר את המגבלות הכלכליות שעומדות בפני החפירות והמחקר של פטרה. מכיוון שביום אחד לא הספקנו לזלול את כל פטרה החפורה, הדבר לא העיב על תחושתנו. מחקר הולך קדימה ואחורה במקביל, ופטרה עוד תמשיך להתגלות. זה נחמד. מחוץ לכנסיה הגיע ילד עם שה קטן. את השה נתן לקורל, המלכה הבלתי מעורערת של תחרות התקריות דיפלומטיות שניהלנו. בקצה הקארדו עמדנו מול קברים נוספים חצובים בסלע ופנינו בעיקול לחלוף על פני התאטרון החצוב. בון התפעל מפניה של העיר פטרה כנקרופוליס מלאת חיים. בפעולה אורבנית מסקרנת, פועל צוק הסלע שבפניו נחצבו קברים כ-'סצנה' (קלעים, מסך) עבור התאטרון. התרגשנו מהמחשבה על המקהלה בהצגות המייצגת את החכמים המתים, אותם ניתן לדמיין כיוצאים מהקברים. כשהמשכנו לצעוד בואדי שהלך ונעשה צר, חלפנו על פני חנות-סוכה בה הדגים סוחר את האופן בו הוא מצייר אורחת גמלים ציורים בחול צבעוני בתוך בקבוק.
לקראת סיום הסיור בפטרה הגענו אל המפואר שבקבריה. פני השטח, קניון תמיר, ושרידי הסכר הנבטי, הגנו עליו מפני פגעי הטבע והוא נשמר היטב. האיקונוקלזם האיסלמי, לעומת זאת, לא היטיב עימו. פני הדמויות וצלמי החיות הושחתו לבלי היכר. לא נשתפך כאן יותר מדי על מידת יופיו. לראיה נציין שהרבנו מאד לצלם ולהצטלם לצידו. דאוד הושיבנו לשיחה אודותיו. הוא הזכיר את החוקר השוויצרי שמצא אותו מחכה במאה ה-19, וכיצד חטפוהו בדואים. על האמונות שדבקו בו במהלך השנים שיש בו אוצר בלום המצפה לבר המזל שיצליח למוצאו. אל החמורים והפרדים שראינו בתחילת המסלול נוספו כאן גמלים וכרכרות רתומות לסוסים. רכבי בהמות המשא נראו כג'ק ספרואו עם הכחל בעיניהם.בנקיק האדום התחלף מזג האוויר ונהיה צונן למדי. צעדנו בפיתוליו, צועקים "ני-האו" לג'קי צ'אנים. השתהנו לרגע מול דמויות נוודים עם בהמות מסע חצובים בסלע. טקסי הפולחן שכללו פרקטיקות של עליה לרגל רשמו עצמן בפני הנקיק. עולי רגל תרמו כספים למקדשים וחתמו את שמם על קירות הנקיק בצירוף צלמי מקדשים. הצועד בנקיק אל הקבר שמחכה לו בסופו, ראה את דמויות סוחרים נוסעים על בהמותיהם. נפלא.
מפטרה היו פנינו חזרה למדבה בה בילינו את הלילה. לפני הנסיעה הארוכה סעדנו את ליבנו במסעדת בופה מוקרם. בנסיעה זימר יואב את מחרוזת זוכי-מלחים לנוסעים. המחרוזת לא התקבלה בעין יפה. נאמר שהיא משחיתה את השירים העבריים היפים, ושרה אמרה שהיא מוכנה לדאוג ליואב לטיפול. עזבו, זה חסר תקנה. עצרנו לפני הדרך הארוכה במעיין שנביעתו מיוחסת למשה. יואב ירד על ברכיו ונישק את הסלע. ירדני כרע על ברכיו ומילא מיכלים במים הקדושים. יותר מהקדושה במקום התלהבנו מהקפה המשובח שקנינו בצדו השני של הכביש. קדוש וניסי ככל שיהיה, יכול המקום להיות טראגי באופן סימבולי. אם אנחנו לא טועים, על הסלע שמיוחס לזה שראינו במעיין היכה משה פעם אחת יותר ממה שציווה עליו הקדוש-ברוך-הוא. אז אפשר לחשוב שקדוש שם, ואפשר לחשוב על המדינאי המגמגם ששגה בהצלפת מטה אחת יותר מידי ונידון למוות של אהבה נכזבת. לא משנה. נסענו נסענו, והגענו למדבה, בה מצאנו מכולת המוכרת אלכוהול. זה איפשר לנו לשבת בלילה ולשתות בירה. דואו בון ויואב הלכו לקנות 12 בירות. כשעמדו בתור לשלם על הבירות ניגש לקופה אדם והניח עליה כמה שקיות קשורות ובהן רסיסים לבנים. יואב שאל את המוכר אם זה שאם-שאם, והמוכר ענה שזה ג'בנה.
