בשביל לטייל צריך לקום מוקדם בבוקר. וכך עשינו. אכלנו מהבופה המוקרם במסעדת המלון שהכינה חביתות בהזמנה והתכוננו לצאת לדרך. את יומו האחרון של הטיול התחלנו בבירת הממלכה ההאשמית - עמאן, רבת בני עמון. בנסיעה באוטובוס ולפני שנכנסנו אל העיר סיפר לנו דאוד על העיר. יותר מארבעה מיליון דיירים חיים בעיר. לא דומה לשום דבר שאנחנו מכירים מישראל. הנופים מהם הגענו נהפכו אט אט לאורבנים. עיר כה גדולה לא מתחילה באיבחה אחת. היא נפרמת לה. ככל שהתקדמנו בנסיעתנו הלכה העיר ונעשתה צפופה עד שהגענו לעמאן העתיקה שסובבת את האקרופוליס של עמאן, שם הייתה הצפיפות יוצאת דופן ומסעירה. אנשי המחלקה לארכיטקטורה השתאו על רקמתה האורבנית של עמאן, שיש בה מקסם מהפנט. קורל ביקשה מהנהג בקורקטיות ראויה לציון 'סע לאט, כאילו אנחנו בספארי בקניה' כדי שנוכל להנות מיופיה של עמאן . בפאתי העיר חלפנו על פני משרד ממשלתי המטפל בפליטים מסוריה. האוטובוס חנה במעלה האקרופוליס ודאוד רצה שנתקדם אל מתחם האקרופוליס. האדריכלים הצעירים לא יכלו להוריד עיניהם מהפלא העירוני מסביב. במקום להכנס אל המתחם צעדו כולם לנקודת תצפית על מנת להתבונן ולצלם את העיר העתיקה של עמאן. דאוד הצטרף אלינו. מרבד החיים העשיר של העיר העתיקה מדגים מערכת יחסים יפה בין גדול לקטן. הוא נדמה כרקמה אין סופית, ובתוכו, צורות הבתים מתפרקות למודולים המרכיבים אותו. אבנר התעניין על האופנים בהם נרכשות קרקעות ונבנים בתים. מעניין יהיה לשמוע על מערכות החוקים או ההסכמות שמנסחות את יחסי השכנות בעיר העתיקה. דאוד סיפר שכיום מתגוררים בעיר העתיקה בעיקר פלסטינים, שרכשו את הבתים והקרקעות מירדנים שעברו לאזורים מפותחים יותר של העיר. חשבנו על הדמיון והשוני בין עמאן לירושלים. בדרך המובילה אל אחד הארמונות של המלך ראינו תורן ועליו מתנופף דגל הממלכה ענק.
נכנסנו אל אתר האקרופוליס. מדרום יכולנו להבחין בתאטרון הרומי המרשים שבעמאן העתיקה. באלגנטיות מקיפה העיר את המונומנט התפקודי הזה של עמאן, שגם היום נערכים בו קונצרטים גדולים. ויקיפדיה מספרת לנו שבעמאן נמצאו עדויות להתיישבות בת 8,500 שנה. הבנו מדאוד שזוהי עיר שיקר לחיות בה. נעמדנו מול שרידי מקדש הרקולס. משם התקדמנו אל המוזיאון של האתר. המוזיאון שוכן בתוך תחנת המשטרה המנדטורית שנבנתה באתר. בכל האקרופוליס ובמוזיאון חשנו את אותה תחושה מתמיהה אל מול שוויון הנפש היחסי של הירדנים אל העתיקות שלהם. פסלים וחפצים שונים שנצאו באתר מוצגים במוזיאון, שתצוגתו לא נראית עדכנית במיוחד. לא בטוח שתצוגה של מוזיאון לעתיקות צריכה להיות עדכנית. אולי יש לשאוף שהיא תהיה על זמנית. מה זה אומר? לא בטוח. מחוץ למוזיאון דיבר אבנר על האדריכלות המנדטורית, המשקפת את ההוויה הבריטית, רצינית ומעונבת. בדבריו התייחס להצבתה של תחנת המשטרה, ברגישות לאתר, וביחס אל המבנים שנמצאים בו. במודעות מפותחת הוסיפו הבריטים שכבה נוספת לעבודה האדריכלית שניצבת על פסגת האקרופוליס. תחנת המשטרה היא אחד מהמודלים המנדטורים שנעשה בהם שימוש ברחבי האימפריה הקולוניאליסטית. היא מבנה מרכזני, שאיכויות הבניה הגבוהות שלו איפשרו את השתמרותו היפה. קונסטרוקצייה אורטוגונלית מסיבית קושרת את אגפיו השונים אל חללו המרכזי שתקרתו מורמת משאר הבניין, ומאפשרת החדרת אור טבעי לחלק זה של המבנה. צא ולמד, שאת שינוי הפרוגרמה, מתחנת משטרה למוזיאון קטן סופג המבנה ביתר חן. מה אנו למדים מכך? שעיצוב לא חייב לנבוע מפרוגרמה או פונקציה, ושחלל איכותי ישאר איכותי גם אחרי שדייריו ושימושיו יחלפו מהעולם.
מהמוזיאון התקדמנו אל מבואות הארמון האומאי שנבנה על האקרופוליס. בחצרו הקדמית של הארמון שבנו אותם שליטים שאחראים לבנייתו של מתחם אל-אקצא בירושלים, עצרנו לשיחה קצרה. יואב אכל לנו את הראש על התנאים המביאים להקמתה של עיר. עמאן העתיקה נבנתה מסביב למעיין בסביבה צחיחה יחסית. מקורות מים הם פעמים רבות הגורם סביבו מתפתחות ערים. דיברנו על חשיבותה והשלכותיה של רציפות, גאוגרפית והיסטורית בעיר. בהקשר זה עמאן נהנת מעבר עשיר ויכולה להשתמש בעצמה כחומר האדריכלי ממנו תמשיך להבנות. המעיין שראינו מהתצפית המערבית על האקרופוליס הוא ככל הנראה מקור המים שסביבו נולדה וצמחה העיר. אם חוזרים אל מחוזות ישראל אפשר להתחיל להבין חלק מהבעייתיות של המרחב האורבני בארץ. תנופת הבניה חסרת התקדים שהתרחשה בישראל במאה העשרים הולידה "ערים חדשות", כלומר כאלה שנעדרות פעמים רבות את המצע ההיסטורי שיש לעיר קיימת בדרך כלל להציע. האם בימינו יש צורך לבנות "ערים חדשות"? מהו ההיגיון שמניע בנייה כזאת? לא ברור. מעניין לחשוב, מה יכול להיות ה'מעיין' העכשווי סביבו יכולה להבנות עיר. ועוד בהקשר הישראלי, חלק גדול ממפעל הבנייה הסוציאליסטי בישראל ראה בדמות העיר אוייב שיש למגר, ובעירוניות תופעה תרבותית בורגנית ודקדנטית. זאת יחד עם שכתובי היסטוריה לאומניים הולידו מרחבים עצובים למדי. כך שבמקרים מסויימים כשניגשו במשרד השיכון לטפל בערים קיימות וכבושות, עשו זאת תוך הפניית עורף והתעלמות במקרה הטוב, והרס מכוון, במקרה הרע. המשכנו ושוחחנו על היחסים הדיאלקטיים ודינמיים בין המתחם המקודש של האקרופוליס לבין החול של היום-יום בעיר הסובבת אותו. ניסינו להבין את האופן בו שני הצדדים תלויים ומזינים זה את זה, האקרופוליס נשקף כמעט מכל פינה בעיר, והעיר כתשתית עליה מונח האקרופוליס.
מהתצפית התקדמנו אל פנים המבנה האומאי. בדרך צעדנו על משטח מפולס, פלאטו רחב אשר משקיף אל העיר. תמיד מרגש לחוות פלאטו כזה. פעולת היישור הנחרצת הזו נראית עשויה להיתפס היום כגנרית ואגרסיבית מידי. אנחנו, כטרחנים ארכאיים, מאמינים שיש בה הרבה חן. לבטח יותר חן מאשר הרבה מהטיפולים הנופיים אותם אפשר לראות בימינו, בהם מושקע הרבה מאמץ בצורות אמורפיות שהן תולדה של spline בקאד וריצופים שהם תולדה של האטץ'. נכנסנו אל הארמון האומאי ששרד לא רע את רעידות האדמה שפקדו את המקום. החלל המרכזי בארמון מחופה בכיפת עץ חדשה. בטרם כיפת העץ עמד הארמון פתוח לשמיים, ולפני כן קירתה אותו כיפת אבן. שם בארמון, שאגפיו הצפוני והדרומי פתוחים אל האופק, דיבר אבנר על הדיאלוג שבין טכנולוגיית בניה לצורה. הדרישה לחללים פנימיים רחבים שהולידה את הכיפה עם אבן הראשה שמנקזת אליה את הלחצים. כיצד העברת העומסים מהכיפה העגולה אל קירות החלל המרובע הולידה עיטורים דקורטיביים שעושים את הפעולה של ריבוע העיגול. אמדנו את פעולות השימור והשחזור של ההרמון והמשכנו חזרה לאוטובוס.
לפני שהמשכנו אל יעדנו הבא היינו צריכים לסעוד. דאוד הוביל אותנו אל מסעדה גדולה, בה הפציר בנו שלא לדבר בעברית, ככל הנראה בשל קהל הסועדים. נראה שהסועדים הם מוסלמים אדוקים, ואולי חלקם פליטים וצאצאי פליטים פלסטיניים שאינם חובבי ציון. זאת הייתה חוויה נהדרת, ולא סביר שללא דאוד היינו מוצאים את דרכינו למסעדה זו. לכולם הוזמנו מנות של חומוס ופול שמימיים, שלצידם הוגשו ירקות טריים ופלאפל חמים. מלצרים מחוייטים הסתובבו בין הסועדים עם סלסילות של פיתות שאך יצאו מהתנור, אותם הגישו במלקחיים לשולחנות. בסוף הארוחה הוגש תה נענע, ממותק או לא, לפי בקשת הלקוח. דאוד הבין היטב את רוחם הגרגרנית של ניו גייט ומהחומוס לקח את כולנו לאכול בקונדיטוריה ענקית. שם אכלנו כנאפה ובקלאווה מסוגה עילית וקפה. התפריט בקונדיטוריה כלל הרבה מאד אפשרויות ובחוסר אונים אל מול השפע ביקשנו מדאוד שיזמין עבורנו כנאפה ובקלאווה, בלי הפתעות. אבל הפתעות היו. אנחנו מתביישים להגיד, אבל החומוס, הפול והמתוקים הירדנים שדאוד לקח אותנו לאכול די האפילו על גרסאותיהם הירושלמיות שאנו מכירים.
בתום הזלילה שבנו אל האוטובוס לקראת הנסיעה אל ג'רש, היעד האחרון בטיול. בלב עיר מודרנית שנראיתה די מנומנת יושבת ג'רש, העיר הרומית. מהאוטובוס צעדנו דרך מרכז קניות משונה שמוביל את המבקרים אל האתר ההיסטורי. אותה סחורה שאפשר למצוא בכל אתר תיירות אחר בירדן, מוצעת שם על ידי סוחרים שמזנקים על המבקר מכל כיוון. מחוץ למרכז הקניות יכולנו להבחין בשחקנים לבושים במדי חיילים רומים מאיימים, ואחד מהם הצדיע אלינו במועל יד. מול השער המאסיבי של ג'רש סקר בפנינו דואו את תולדות העיר, מיקומה באימפריה הרומית, המבנה שלה, על תכונותיו הטיפוסיות למודל העיר הרומית, ואלה שיחודיות למימוש שלה בג'רש. דואו הציג את האלמנטים השונים המרכיבים את העיר, ההיפודרום, התאטרון, הכיכר הסגסגלה, השוק שפעל בה, הנימפאון, המקדש לארטמיס הקארדו והדקומנוס שקושרים את כולם יחד. אחרי ההצגה המלומדת של דואו רצינו להסתער על העיר כמו לוחמים אשורים. אך עוד בטרם עברנו בשער, נפתרה תעלומה שהטרידה אותנו שנים רבות. כלאחר יד נשאל דאוד, "מי חפר את החפיר?" והוא בלי להתבלבל ענה, אל-מלכ אל-מעט'ם עיסא. זאת הייתה סנסציה. לא ברור איך ממלאים את הואקום שנשאר בלב אחרי שנפתרה שאלה כה קיומית כמו "מי חפר את החפיר?". אחרי העלייה במדרגות והמעבר דרך השער שוב פגשנו את הריצוף הרומי המפורסם והתרגשנו. מהשער המשכנו אל ההיפודרום בו התרחשו מרוצי סוסים וארועי ספורט אחרים. שם ראינו ילדים מקומיים נחים בשמש. מההיפודרום המשכנו אל הכיכר הסגלגלה מוקפת העמודים. דאוד דיבר על תפקודה של הכיכר בימי הרומים. משם יכולנו להשקיף על התאטרון המרשים שניצב על הגבעה והמקדש שמתחתיו. בין העמודים של הקולונדה צעדנו אל ההצטלבות של הקארדו והדקומנוס הדרומי. בהצטלבות הדרכים הסבירה לנו קורל על הטטראפילון שאת שרידיו יכולנו לראות, ארבעה עמודי ענק שיכלו לשאת קירוי מעליהם. בגומחות שסותתו בהם דמיינו פסלים של פולחן יופי וגוף שקישטו את העמודים. נכנסנו אל המקלון, השוק העגול שבמרכזו עמדה מזרקה. מול הנימפאון הרהרנו בציבוריות הרומית, על יחסה הנדיב אל ה-99%. כשמכירים אנו בעיצוב העיר הרומית כמחווה של נדיבות מצטיירת לנו תמונה מורכבת של ההוויה הרומית. לצד האכזריות צמאת הדם עליה קראנו, שמענו וראינו בסרטים, נדמים הם כהומניסטים טובי לב. אנחנו רוצים לחשוב שגישה נדיבה זו אל ציבוריות היא נדבך חשוב בהבנת סוד ההצלחה של האימפריה הרומית. יכול להיות שהם הבינו שבשביל לשגשג כאימפריה ולהמנע ממרידות כדאי להציע מרחב מחיה ותרבות איכותי לנתיניהם. אז כן, ברור לנו שהם באמת היו צמאי דם, שלבטח היו להם צבאות עבדים, שרגישות לאוכלוסיות מוחלשות ככל הנראה לא הייתה בראש מעייניהם, ושאולי בקארדו והדקומנוס לא הסתובבו מדוכאי העולם. אנחנו עדיין נהנים לחשוב על העיר הרומית כמכילה ופתוחה. בעיר רומית ראוי לחשוב על כוחה של אימפריה עם תודעה אורבנית. האלמנטים האורבניים, אלה שאלדו רוסי, אללא ירחמו, כינה 'primary elements' מחוללים את העיר הרומית. וכפי שמסביר לנו אלדו רוסי, הם מעל פונקציה ופרוגרמה. שוב, כמו תחנת המשטרה המנדטורית, יש דברים שהם מעל השימוש הרגעי שלהם. מה הפרוגרמה של אובליסק? הפרוגרמה היא עיר. גם בג'ראש אמר לנו דאוד שיום אחד לא מספיק לראות את כל ג'ראש. שוב לא פקפקנו בדבריו. יום אחד גם לא מספיק לכתוב עליה. על כל חלק בה אפשר להשתפך בנהרות של טקסט. הנימפאון היה מקדש ליופיין של נימפות, ומים מנביעה סמוכה נותבו לבריכה שהייתה בנימפאון. היה ניתן לשתות ולהטהר בו. מי יעשה מקדש לנימפות היום?
מהנימפאון עלינו אל שרידי מקדש ארטמיס. בין מדרגות לפודסט נגלה ונחבא המקדש לסירוגין. טקס העליה מבנה את חווית הפולחן במנות קצובות. התחלנו להריח את סוף הטיול ונכנסנו לחרדת תיעוד. צילמנו עצמנו לדעת. ממרום המקדש יכולנו שוב להשקיף אל סביבות העיר. חשבנו על האפשרות המטורפת שישמישו את העיר הרומית. כלומר שתושבי ג'ראש של היום פשוט יישבו את העיר, יסחרו בשווקיה, אולי יזרימו מים בתעלותיה. האם זה מה שעושים הרומים ברומא היום? לא בטוח. התאטראות הרומים ממשיכים לתפקד וזה נהדר. חלק מעמודי המקדש עודם עומדים, באחדים מהם נפגעה הכותרת בצורה כזו שעלי האקנטוס נפרשים אל השמים ללא מלית של אבן מאחורים. זה ממש מרגש, האבן של העמוד מקבלת דקיקות של עלה. במרכז המקדש הסב דאוד את תשומת ליבנו שהמקדש החשוב של העיר יושב מעל חלל גדול חפור ששימש כמחסן למזון ותבואה שנשמרו היטב באוויר הצונן שמתחת לאדמה. זה פואטי ומקסים. מאגרי מזון קולקטיביים, מהסמלים של הולדת העיר, הוא המסד למקדש של העיר. הייפי החליט לקחת הימור שיקרב אותו לניצחון בתחרות התקרית הדיפלומטית, וניסה בכוח אבירים למוטט עמוד במקדש. גמישותם של העמודים עמדה להם ברעידות האדמה.
בדרך אלה התאטרון עצרנו ליד כנסייה ביזנטית שנחפרה באתר. גם בג'רש רב הנסתר על הגלוי, חלקים גדולים ממנה עוד מכוסים בתילים של עפר. הביזנטים עשו בעיר הרומית כבשלהם והשתמשו בחלקים מלבני העיר, כותרות עמודים ושאר אלמנטים שימוש בכנסייתם. בסלקטיביות כמובן. אי אפשר לעבוד עבודה פגאנית בכנסייה ולכן לא יובאו יצירות פגאניות במובהק. מרום הגבעה הבחנו מזרחית לקארדו בחורשה ובליבה בית. טעינו לחשוב שזוהי וילה שנבנתה במתחם ונותרה על תילה. היום גילינו שזה המוזיאון של ג'ראש העתיקה. בתאטרון הדגים לנו יואב את האיכויות האקוסטיות של התאטרון הרומי כששר לנו את 'ליסה ליסה' של ישי לוי. אחריו עלו שני מקומיים מבוגרים שהנעימו את זמננו בנגינה על תוף גדול וחמת חלילים. יצאנו במחולות לכבוד סיום הטיול. דאוד אמר שהכלים עליהם ניגנו הם טיפוסיים לתזמורות צבאיות ירדניות. התאטרון בג'ראש מארח בתוכו עד היום הופעות של פסטיבלי מוסיקה. הצל של העיר הרומית התארך כשהשמש החלה לשקוע, ואנחנו חישבנו את דרכנו חזרה לירושלים. צעדנו חזרה לאוטובוס דרך מרכז הקניות ורכשנו כמה מזכרות שיכלו תיקנו להכיל.
מג'ראש נסענו אל מעבר הגבול בבית שאן. בחסות השמש השוקעת התפתלנו בין כבישיה היפים של הממלכה ההאשמית. עברנו על יד עג'לון שהיתה מכוסה ערפל. נופיה של ירדן לא שונים מאד מהנופים בארץ ואפשר לנסות לדמיין איפה בארץ נמצאים כשנוסעים בה. דאוד ירד פעמיים לרכוש עבורנו קפה, טחינה, חלבה ובננות לשובב בהם את הלב. אנחנו פינטזנו על טיולים נושאיים חוצי גבולות, טיול ערים רומיות, טיולים בעקבות ברלוצי, טיולים בעקבות אדריכלות מנדטורית ועוד רעיונות. בנסיעה התחלנו לערוך את הפרידה הנרגשת מדאוד שנכנס לנו אל הלב, שרנו יחד את הסלע האדום ואת השיר לשלגיה. שרה הפצירה בעבאדי הנהג שלנו שיחדול מהעישון. בפעם האחרונה ראינו את תבואתה היפה של החקלאות הירדנית.
במעבר הגבול נפרדנו ברגש מדאוד, אחמד ועבאדי היקרים. כמו שניו גייט אוהבים להגיד לחבריהם בפרידות - אין זה סוף כי אם התחלה. דאוד הבטיח לבקרנו כשיבוא לירושלים. אל ירושלים הגענו בדרכים פתלתלות בשטחים בלילה. זהו חברים, זה הכל, זה הטיול שהיה, מקווים שנהנתם לפחות כמו שאנחנו נהננו, היו שלום ולילה טוב.
