020418 בן המלך והעני

ניו גייט עושים את יפו

נפגשנו די מוקדם בבוקר ביפו, מול חג' כחיל. החברים שתו קפה, ויואב גם בדק את הבקלאוות ביפו, שהתהדרו בהיותן מנצרת. עינבו שבה אל שורותינו, יחד עם שלי, יסמין דור נדב ויואב. מפקד נאה! המקום הראשון אליו רצינו להכנס הוא בית המשפט הצבאי, הבית הירוק. הבית נבנה בשנת 1933 או 1934 עבור חאפז שיח עלי, שהיה נצר למשפחה אמידה של בעלי פרדסים וסוחרי בדים. אביו של חאפז היה ראש העיר ביפו עד שנת 1908. עם נטישת שיח עלי את הבית ב1948-9 התבססו בו שירותי המודיעין של הצבא הצעיר. מזה שנים רבות משמש הבניין את בית הדין הצבאי. הייפי שלנו עשה את שירותו הצבאי בפרקליטות הצבאית. זה לא עזר לנו להכנס לבניין. לא עזר גם כשהייפי ניסה להסביר לפלוגות המחץ של הש"ג שבית משפט הוא בניין ציבורי, ושמבחינה חוקית עליו להיות נגיש לציבור. במקרה כזה ניתן לחשוב שיש להם מה להסתיר. או שעצם הרעיון של נגישות לציבור נתפס בעיניהם ככה מופרך, שלא ישקלו לבדוק את טיבו. חוקי או שלא, צה"ל סירב לאפשר לנו לסייר בבית המשפט.

בשעה עשר היה מתוכנן לנו ביקור. עד אז החלטנו לנסות את מזלנו בכמה שיותר יעדים. לצערנו באף אחד מהיעדים שניסינו לבקר לפני עשר בבוקר לא איפשרו לנו להכנס. בדקנו את כנסיית פטרוס הקדוש. המבנה נבנה עבור הכנסיה הפרסביטריאנית. הוא נטוש מאז 1948. אנו ניסינו לצלצל בפעמון של בית שחולק את החלקה עם הכנסיה. קיבלנו מענה, אבל בצורה די תמציתית אמרו לנו שאי אפשר להכנס. מיד לאחר מכן נותק הקשר בינינו לדיירים. לא תמיד סיטואציות כאלה מונעות מאיתנו להכנס ולראות בניינים. הפעם לא נידנדנו והמשכנו בסיור. מראה הכנסייה היושבת נטושה מזה שיבעים שנה מסקרן מאד.

בשנה האחרונה התחלנו לבקר גם בבניינים נטושים. סיפוריהם של בניינים נטושים בדרך כלל מטרידים. סביר להניח שגם עבור הכנסייה הזאת הסיפור אינו מניח את הדעת. אופרטוניסטים חסרי רגישות שכמונו נעצבנו על שלא יכולנו לחזות בליבה של הכנסייה, אותו דמיינו פראי. טרקוסבקי נטע במוחנו את הסצנה הזאת.

לא הרחק משם, ועדיין על רחוב יפת, ניסינו לבקר בכנסיית אנתוני הקדוש. או אנתוניוס הקדוש, אנתוני של פדובה. האינטרנט יודע לספר שהכנסייה הפרציסקנית הזאת נבנתה ב-1932 ומשמשת היום בעיקר עובדים זרים מהפיליפינים. ולא הרבה יותר מזה. שערי הכנסיה היו סגורים ולכן ניסינו להכנס דרך בית הספר הקתולי הסמוך.

בית הספר בפגרה. או חופשה. הייפי ויואב שנכנסו לבניין בית הספר שמעו שיעור מתנהל וסברו שאולי מדובר בקורס נהיגה מונעת. בפנים לא הייתה איזושהי ישועה. התרשמנו מהאיקונוגרפיה של המלחמה בסמים. עם שאר חברי הקבוצה הגענו אל החצר האחורית של הכנסיה. שם עמדה באר גדולה שדפנותיה עשויות בטון יצוק ולוחות מתפוררים מוברגים אליה, מכסים את פתח הבאר. המשך החצר היה שטח בו עשב בר צומח וניתן לראות ממנו את אחורי הרחובות הסובבים. צלב נוסף נישא באופק. השקט באוויר רמז שהנוצרים לא פותחים את כנסיותיהם היום.

ניסינו את מנזר יוסף הקדוש ברחוב יפת 36. אחרי שנקשנו בדלת נשמעה שבכה נפתחת מאחורי רשת מתכת הקבועה בדלת. הדלת מסביב, נאמר לנו. בדקנו מסביב אחד. שם היה נעול וחסום. שוב נקשנו על הדלת הראשית, הדלת מסביב, שב הנעלם על תשובתו. בחנו את הצד השני, היכן שמלאכת בנייה התרחשה. יואב ניגש לשאול את הפועלים והם אמרו שלא נוכל להכנס למתחם מפני שהוא בבנייה. אתרי בנייה חסומים בפני הציבור. בסדר גמור.

על אף התחושה שהנוצרים לא נמצאים בסביבה לארח בכנסיותיהם ומנזריהם, ניסינו את מזלנו גם בבית ספר תבית'ה הסקוטי. אומרים שפעילות בית הספר החלה בשנת 1863. אנחנו לא נכנסנו. למרות שלא הצלחנו להכנס לכנסיות ביפו לא התאכזבנו מהטיול. לרחובותיה של יפו יש מספיק להציע. יפו מכילה רקמות שונות והיא אינה הומוגנית.

בשעה עשר הגענו אל הביקור המתואם ליום הסיור ביפו. מרכז הסיינטולוגיה הישראלי, בשדרות ירושלים 39. יוסף הגיע לפגוש אותנו בלובי של המרכז. אולם הוא התעכב כמהה, ועד להגעתו הוזמנו להתישב על הכורסאות מול מסכי טלוויזיה גדולים, ולצפות להנאתנו בסרטונים על הדרך אל האושר. יכולנו ללמוד רבות, על הסיבות מדוע לא לרצוח, מדוע כדאי להיות ראוי לאמון, שמומלץ לכבד את האמונות הדתיות של אנשים אחרים ועד ועוד. הרגשנו כמו ילדים שהוריהם הושיבו אותם לצפות בהופ. או שהילדים שהוריהם מושיבים אותם מול הום הרגישו כמונו.

במרכז הסיינטולוגיה התעוררה עצבנות בקרב חברי ניו גייט. השתדלנו מאד להסות את רוחות אלה, ולהתנהג כתמים גמורים אל מול ההצגה של יוסף. הבניין בו השתכנו הסיינטולוגים ביפו הוא קולנוע אלהמברה. בניין בסגנון אר דקו שנבנה בשנת 1936 ביוזמתו של פאיק שוקרי כנא'אן ובתכנון האדריכל הלבנוני אליאס אל מור. אלהמברה הוא ארמון בספרד, מור הוא ארכיטקט מלבנון והבניין הוא אר דקו. מור למד בMIT. עם כל הכבוד שלנו לעניבה של יוסף, לגילוח הקפדני שמתנוסס מפניו, מהחיוביות והשמחה הקורנת של הפקידות השונות בקבלה שניגשו אלינו, היה לנו קשה עם הסיינטולוגים. לזכותו של יוסף יאמר שלא היה בשיחה שום נסיון מסיונרי, וכל נגיעה במה שחורג מהיחס בין הסיינטולוגים לבניין היה יזום מצידנו.

אולם קולנוע אלהמברה של אל מור היה בניין חשוב בזמנו. לפני 1948 ולאחריה, החלל העצום שהציע אירח הקרנות של סרטים והצגות תאטרון שניקזו אליהם אנשים רבים הצמאים לתרבות. מהתצלומים הישנים אפשר להעריך שהיה מדובר בבניין מרשים ביותר. החזית הקדמית הקווים נקיים בשחור לבן וזהב, עם צריח גדול, שהעצים את המונומנטליות של הבניין בעיר. שאלנו את יוסף מה הייתה מטרת הצריח והוא לא ידע לענות. החזית האחורית הייתה גם לטעמינו. ההיתוך של הנפחים, מפלס הרחוב, בקו 0, עם המסה של המסך ואחורי הקלעים. זה מקסים. במוזיאון הצנוע שהקדישו הסיינטולוגים לעברו של הבניין עמדנו מעל מודל של הבניין אשר מתייחס אל ימי הזוהר שלו. יוסף התייחס לכל מיני אלמנטים מהבניין המקורי. אחרי שהפסיק להיות נכס מניב בשימושו כתאטרון וקולנוע, עבר כל מיני ידיים. הציעו לחלק אותו לאולם אירועים ושוק ירקות. בשנות השמונים, חולק חלל האולם הגדול לשלושה מפלסים נפרדים. יוסף הפנה את תשומת ליבנו לגרם מדרגות לולייני אותו הגדיר כפשע. לאחר מכן הצביע על תצלומי הבניין כפי שקיבלו אותו הסיינטולוגים אחרי שרכשו אותו. הזנחה פושעת.

אנחנו התעניינו בתהליכי הרכישה, התכנון, העיצוב והקשר עם הבירוקרטיה הישראלית. לסיינטולוגים יש צוות מעצבים שיושב בלוס אנג'לס. הם המומחים. יוסף הציג בפנינו את האופן בו האדריכלים של הבניין אימצו את הפאטרנים המקוריים בטיפול המחודש בבניין. אלוהים ישמור, מיהם האדריכלים הללו של הסיינטולוגים. עם כל הסבלנות הדתית שיש לנו. מה עובר לאנשים האלה בראש. כמה גסות, כמה בורות.

על הגג הראה לנו יוסף כיצד השמישו הסיינטולוגים את הגג. עמודים שבראשם נורה תוחמים בצורה אליפטית את הגג. במרכז שירטט האדריכל צורה גאומטרית, מצוטטת ממיכאלנג'לו. מתהפך בקברו? מתהפך כהוגן. אריחי האבן השחורה שיוצרים את הצורה הגאומטרית נחתכו כלאחר יד. במקום להבין את צורת חיתוכם בהתאם לדוגמא אותה הם יוצרים, הם נשתלו בגג כמלית סתמית. וזו אולי אחת הבעיות המרכזיות של הארכיטקטורה הסיינטולוגית. כולה מנצנצת מסמליות ריקה מתוכן, ובעצם כולה סתמית להחריד.

הייפי ניצל את ההזדמנות לסחוט עוד תצלומים של האתר שלו לפרויקט הגמר. ראינו את קולנוע פארוק מדרום. קולנוע פארוק נחרב ב1948. מסגרת הבטון שמתחה את המסך בולטת מתוך תקרת האסבסט שמקרה היום את הבניין. זו מצבה ראויה. מסגרת בטון ערומה שבולטת כמו צלע שבורה. אצטדיון בלומפילד גדל. קודם לכן צעדנו בסמוך לאתר הבנייה והתרשמנו מטכניקות הבנייה בביצוע פעולה בקנה מידה שכזה. יכול היה להיות נחמד לראות את אתר הבניה מבפנים, אולם זה לא התאפשר. מבחוץ אפשר לראות מספיק.

בחזרה למטה לקח אותנו יוסף לראות את המשרד של ל. רון האבארד. בכל מרכז של הסייטולוגים מחכה לו משרד כזה, מסמל את הצמדותם לתורתו כפי שנימסרה במקור. בכל מרכז מותאם סגנון המשרד לקונטקסט המקומי. היינו מנומסים, למדנו דיפלומטיה מהי. ביציאה ממרכז הסיינטולוגיה התאפקנו עוד קצת ואז התפוצצנו. התנהל בנינו דיון ער, על העוול שמעוללים הסיינטולוגים לבניין, על משמעות הדת שהם מנהלים.

מהסיינטולוגים המשכנו אל כנסיית סנט ג'ורג' הסמוכה אל החוף. גאורגיוס הקדוש. כנסייה יוונית אורתודוכסית שסביבה מתקני ספורט וגן. לא היה שם איש. בהול לפני הכניסה אל הקפלה היה בקבוק קולה ושלטים צבעוניים בערבית שסיפרו על שימושי החללים הנעולים. לא יכולנו להכנס אל הכנסייה שנבנתה במאה ה-19. כל דלת נעולה היא סימן לביקור חוזר.

על יד גבעת אנדרומדה התבוננו בסלע אנדרומדה, מבצבץ ונשטף בגלים. מיתולוגיה יוונית שנשמעת אקזוטית כיום, שקשורה בחתיכת ארץ מול יפו. זאב וילנאי מספר את האגדה שכוללת מפלצת מעמקים מטילת אימה, היפה בבנות יפו ופרסאוס רכוב על סוס מכונף.

עברנו ליד סביל סולימן המרשים. ניסינו להכנס אל מסגד קרוב לחוף הים ומיהרו להרחיק אותנו. עברנו על יד הכנסייה הארמנית ולא הירשו לנו להכנס. הגענו לכנסיית סנט פיטר על שפת הים, וגם שם היה נעול. אנו עוד נפקוד את כולן.

עברנו על יד בית המכס המנדטורי שעומד מוזנח. חשבנו לטפס פנימה, אולם נדמה שהרחוב הסואן לא יקבל את ההתנהגות בהבנה. מקו החוף חזרה אל העיר טיפסנו דרך העיר העתיקה. דרך מה שנהייה מהעיר העתיקה. פגשנו סוכן שחקנים שרצה לקחת מהייפרט מספר טלפון כדי שנעבוד באירועי העצמאות. אמרנו לו שאנחנו fully booked לאירועי העצמאות. הטיול ביפו נעשה מאד מתסכל בתוך העיר העתיקה. משהו שם ממש לא עובד.

טיפסנו עוד מעט. נכנסנו לבית כנסת טריפוליטאי שמצא את מקומו בבניין בעיר העתיקה של יפו. הגענו אל המוזיאון אל אילנה גור. היום הזה לא נהיה קל יותר. אנחנו לא חייבים שום דבר לאילנה גור ולכן נגיד מה שעל ליבנו. אילנה גור היא שודדת קברים נמרצת, ואחד הריחות העולים מביתה, הוא של פולחן אישיות, שיותר מהכל עושה טעם של צרבת בפה. אפשר להסתפק בפורטרט יחיד של בעל הגלריה. לא חייבים לשים אחד או שניים בכל חדר.

באוסף של גור יש פריטים שווים. מודלים לפסלים של הנרי מור ודנציגר. עופר ללוש אחד יפה. לפני שיצאנו אל המרפסת אמר דואו שהמוזיאון מזכיר לו חדרי פלאים, בהם כל חדר מוקדש לחומר או תמה. כמו בשווארמה על כביש 90 בערבה, גם במוזיאון של אילנה גור יש קיר המוקדש למפגשים שלה עם שועי עולם. בעומס הפסלים הנמצאים במרפסת יכולנו לראות מעבר לרחוב בית שחלונותיו הגבוהים הוקפו בגדר תיל. לצד הגלוסקמאות הגדולות והמפוארות שבאוסף של גור, המוזיאון עושה שימוש בהרבה כותרות עמודים כמעמדים לפסלים. ערבוביה אדישה של אלה, כשהם ניצבים על ראשם מחזיקים את הפסלים. גור שנראית מחובקת עם הממסד וההגמוניה בתמונות במסדרון, ניצלה את החיבוק כדי לשדוד עתיקות, בצורה כמעט צינית. אפשר להגיד, כל אחד יעשה מה שבא לו. אבל זה לא נכון. לא כל אחד עושה מה שבא לו. הרבה אנשים עושים אותו דבר ביפו. ולא יכול להיות שכל האנשים ביפו רוצים אותו דבר.

מהמוזיאון המשכנו מזרחה ומעלה. עברנו על יד בניין ושלי ציינה שגפני, חברנו לספסל הלימודים, עובד על שימורו. עוד אנחנו מדברים, וגפני קורא אלינו מאחד הפיגומים. הוא הזמין אותנו לכוס קפה ולהתרשם מהעבודה בבית. בית שנראה מהמאה ה-19 לפחות, בנוי אבני כורכר שהיה מחופה בטון שנים רבות. בימים אלה עובד גפני על עיבוד האבנים שנחשפו מקילוף הבטון בחזית המערבית של הבית. הבית יחולק בין שני קונים. לא בטוח שאנחנו אמורים להגיד מי הקונים. העבודה על הבית נמשכת זמן רב. התעניינו על הנחיות השימור של הבניין. מאד לא מחמירות ומתייחסות בעיקר לחזיתות. במפלס במפלס התחתון הסביר הבוס על הגחמות האבסורדיות של מעצב הפנים למיני-קשתות בתקרת הגלריה. הודנו לגפני על הקפה וההזדמנות להביט בתהליכי השימור של בתי יפו והמשכנו.

אנחנו לא מבינים גדולים בשימור. על כל פנים התמונה שנחשפה לפנינו ביפו הייתה עגומה. האימוץ הפראי של אלמנטים אל בניינה של יפו איננו רק ניכוס תרבותי. הוא לא רק מצביע על נסיון התווית נראטיב היסטורי שמספר רציפות נטולת טרגדיות וקונפליקטים. בסיורנו ביפו הרגשנו שמעבר לאלה תמונתה של יפו עגומה גם בשל העוני התרבותי של הכובש ביפו. את הוואקום שנשאר מהתרבות האורבנית שהייתה ביפו לא יודע הכובש למלא בכלום. הוא חונך לראות בעיר מקום דקאדנטי ולא בריא. מה כבר אפשר לצפות מילד-מבחנה שכזה. לא להרבה. ניסינו להטות את ספינת מחשבותינו. נדמה שאנחנו יודעים להסתובב ביפו, להצביע על דברים ולהגיד, זה לא יעשה. גיבורים גדולים. האם אנחנו יודעים להגיד מה כן יעשה? הרהרנו שוב בכנסייה שראינו בהר נבו. שאלנו את עצמנו איך סנדרו פטיני היה נוהג ביפו. דיברנו על החומרים של יפו. דיברנו הרבה על אבן הכורכר והבטון. חשבנו האם יש טעם להרהר בחומרים אלה כיום בהקשר של יפו. האם ארכיטקטורה צריכה לספר סיפור? לא בטוח. האם יפו מנסה לספר סיפור? נדמה שכן. האם הוא משכנע? הוא די מפחיד.

היו מבינינו מי שתיארו את יפו כגופה, ואת הפעילות הערה שקורית בסמטאותיה, נקרופיליה. יפו לא מתה. כלל וכלל לא. יפו נבנית במרץ. גם אם נדמה שרוב הפעילות הנעשית בה נמצאת במסגרת מה שניתן להגדיר שימור, יפו משנה את פניה. כשהולכים דרומה ביפו אפשר לראות עד היכן מהדהדת השתנות זו של יפו. בקצוותיה יש סימנים. קרוב לאחד הקצוות האלה הגענו לנקודה בה דור מתכנן את פרויקט הגמר שלו.

מהחוף טיפסנו שוב אל ההר. עברנו על יד פרויקט מגורי יוקרה ברובע המארונים. התלהבנו ממערכות התנועה שיוצרו לפרויקט ומהעושר הצורני של הפרויקט. רצינו להגיע אל חצר הנזירות, דרך רובע המארונים. כאמאל טוב הלב הציע את עזרתו. בסערת רגשות תיאר את הדרך שעלינו לקחת ואנחנו צייתנו לו.

לקראת סיום ירדנו אל מרכז פרס לשלום, שמציין את חג השיפוצים. לא נתנו לנו להכנס. במתחם הרחב שמייצר המרכז, שמוגדר כשטח ציבורי ראינו קבוצת תיירים לא גדולה, בה עשו החברים מאמץ להשתכר. כל הרחבה הקדמית והחצר של המרכז היו ריקות מאדם. אנחנו התרשמנו שמלאכת האיטום של הבניין נעשתה ביד גסה. הבניין נראה לא כל כך טוב. מעניין אם אחרי שיפוץ המצב ישתפר.

הלכו כולם לדרכם. יסמין הייפי ויואב המשיכו לברביקיו ים תיכוני באחוזת משפחת הייפרט בראשון לציון הישנה והטובה. היה על הכיפאק. תודה ליפו, נהננו מהרחובות. נחזור שנית.