ערב טוב. השבוע חשבנו להגיע אל קבר לזרוס, או אלעזר. אותו יעד אליו תכננו להגיע בתחילת חודש נובמבר האחרון. אז עמדה בדרכינו חומה בצורה של מדינת ישראל. הפעם עמדו מולינו חששותיהם של הטובים שבבנותינו ובנינו. אפשר לומר שהחששות התאמתו כשחזרנו מהטיול שערכנו במקום הביקור בבית עניה ואבו דיס. מה נאמר ומה נגיד. האם גם בנו היו מיידים אבנים, כבאותה שוטרת מג"ב? והאם שווה הדבר בדיקה? ככל הנראה, לא. להיות מטרה לאבנים עפות מעולם לא היתה תקווה שלנו. קבר לזרוס, יחד עם בריכות שלמה ויעדים נוספים, מצטרפים לרשימה ארוכה של יעדים שנמנענו מלהגיע אליהם כקבוצה. אין לנו אלא להלין על המצב. סטטוטורית בין הירדן לים יש מדינה אחת. דיירי המדינה הזאת מנועים מלנוע בה בחופשיות. אנו לא מבקשים להשוות בין המכשולים שעומדים בדרכינו, קבוצת סטודנטים יהודים עם חלב על השפתיים, לאלו של דיירי הגדה המערבית. אנחנו בעד חופש תנועה. וחולמים על ימים בהם יוכלו כל דרי הארץ לנוע בה באין מפריע.
גם השבוע השרוול של יסמין לא הכזיב ויצאנו למסע הרפתקאות בסמטאות העיר העתיקה. הגזרה בה התחלנו את מסענו הייתה ארץ היוונים האורתודוכסים, המובלעה שמדרום לרחוב פרנציסקוס. בתחילה לא היה לנו הרבה מזל. הפטריארכיה סירבה לקבל את פנינו. המוזיאון היה נעול. הצצה בחור דלת הברזל גילתה חצר ובה חוסר סדר משווע. המוכר מהחנות ליד אמר שהמוזיאון הזה ישאר סגור, גם עוד אלף שנים. זה לא מפחיד אותנו. חיפשנו את דרכינו אל מנזר סנט ניקולאס.
מול המנזר יש בית חולים יווני אורתודוכסי. הצלחנו להגיע, ככל הנראה אל הכניסה למנזר. היא הייתה סגורה, והנוכחות המורגשת שלנו בחצר אליה הגענו לא הרשימה את דייריה. הם פשוט התעלמו מקיומינו, כשצלצלנו בפעמונים וכשקראנו בקול. כשלון ניסיונינו להכנס אל תוך המנזר לא העציב אותנו. כל הדרך אל שעריו הייתה מסעירה. מחזית הרחוב הגבוהה והאטומה התפתלנו והגענו אל חצר פתוחה, במדרגות עלינו אל הקומה השניה.
החלטנו להגיע אל מנזר סנט תיאודורוס. הגענו אל רחוב קזנובה 10 וניכנסנו אל החצר. איש דת יווני ירד מלמעלה, ובחיוך אמר שהאבא של הכנסיה ישן. באותה נמרצות בה ירד במדרגות, מיהר לעזוב את החצר. כאילו עשה דבר מה בקומה למעלה שאיננו חפץ שיתגלה. אנחנו השתהנו בחצר אחרי שעזב. ניגשנו לדלת רשת שהפרידה מחדר בו דיברו שתי נשים ביוונית. פנינו אליהן ואחת יצאה אלינו החוצה ושמחה לקראתנו. היא קראה לנזירה שאתם רואים בתמונות.
האחות פתחה לכבודינו את הקפלה והתגאתה בכנסייתה. גם עם ריבוי הקישוטים בקפלה, זוהי קפלה צנועה. יש בה שני מפלסים, המגיבים לטופוגרפיה שברחוב, והיא מחולקת על ידי הקונסטרוקציה המאסיבית שיוצרת אותה. הנזירה היווניה, הייתה חמימה יותר מכל אחות אחרת שפגשנו. זה לא רק הסוכריות המתוקות מאד שהעניקה לנו. אף אחד מהנסיונות הכנים שלנו לנסות לברר את שמה לא עלה יפה. היא המשיכה להזכיר את תיאודורוס. יואב היה פזיז וקנה מהאחות האלמונית חתיכת בד לבנה גדולה ועליה מודפס פוסטר של ישו צלוב, עם כנסיית הקבר, גולגלות, מלאכים ללא פרצוף וכיתובים ביוונית במחיר מופקע שנמצא במגמת גידול רציפה.
נפרדנו מהנזירה והמשכנו אל היעד הבא. מנזר סנט בזיליוס נראה סגור בתחילה. לא היה פעמון ולא היה מענה. הרחוב של המנזר איננו רחוב מרכזי בעיר. ויתכן שההכרה המוגבלת לה הוא זוכה, מוסתר מאחורי חומה ודלת ברזל בצבע תורכיז, חשובה לתפקודו. אישה שעברה ברחוב נענתה לקריאתנו ופתחה בשבילנו את הדלת. במדרגות ירדנו אל חצר שלפני כנסייה, וממנה מתפתלות דרכים, החוצה מן החצר, מתחת לחללים בנויים. היו חיים בחצר הזאת. את זה לא ניתן להכחיש. נביחות כלבים וצלילי חיים נשמעו. אולם לא היה מי שיועיל לפתוח עבורנו את הכנסיה. למען האמת, לא הרגשנו מאד רצויים.
מסנט בזיליוס המשכנו לכמה יעדים בסביבה. מנזר סנט גאורגיוס ברחוב סנט פרניצס, מנזר וכנסיית סנט סיידה, מנזר וכנסיית אבטימוס, ברחוב סיידה. כנסיה אחת תפקדה כבית תמחוי. כבר נכנסנו אל חצר זו, וגם אז הביקור לא היה כל כך מתאים.
המסלול שיסמין מסלול בשרוול הביא אותנו אל הפינות הפחות מוכרות של העיר. אלו שלא מופיעים ברוב המפות. גם במנזר סנטה קתרינה לא נכנסנו. רק כשהגענו אל כנסיית האיחוד האוונגליסטי- פרוטסטנטי ברחוב השליחים 12, נעתרו לחשקינו ופתחו את השער אל הכנסייה. נבהלנו קצת. במדרגות עלינו אל כנסייה שיושבת מתחת לגג נמוך. ארוכה ומלאה מכשולים מכל מיני סוגים.
אמרנו לאדם שאירח אותנו שהכנסייה יפה בעינינו, אבל לא באמת התכוונו. בן התרשם ממערכת התופים האלקטרונית שמאחורי הפודיום של הכמורה. אנחנו מיהרנו לעזוב. המשכנו אל מנזר סנט ספירידיון, ברחוב אלג'בשה. טיפסנו במדרגות אל חדרו של האבא וצילצלנו בפעמון. בלבוש יום יומי, כלומר פיג'מה נוחה ולבנה יצא אלינו בעודו לועס דבר מה. הסברנו שאנחנו מעוניינים לראות את הקפלה. הוא ביקש שנמתין רגע וכך עשינו. כעבור כמה רגעים יצא אלינו בגלימת הכמורה, ואני מוכן להישבע שחטף עוד ביס, אותו לעס בהתעמקות, כשפתח לפנינו את הקפלה, הדליק את הנרות ונעמד מאחורי הדלפק בכניסה לקפלה. הייפי הזדעזע מהגסות בה הנוחו אריחי השיש בריצוף הקפלה. אנחנו נהנינו מהדרך שהובילה אל הקפלה, והתרשמנו לחיוב משטיחוני הדשא הסינטטי שהונחו לרגלי הדלתות השונות בחצר.
זאת אכן לא הייתה הכנסיה היפה בירושלים, אבל היא עשתה את זה ממש בחן. זה היה מאד משכנע. הודנו לאב ויצאנו. ברובע הנוצרי היו לנו עוד כמה יעדים. ירדנו אל הדום פולסקי. הדום פולסקי איננה חדשה לנו. כשחוזרים אנו מהמתוקים אל מערב העיר אנו עולים בדרך הורטיקל, וחולפים על פניו. באותו יום חורף של דצמבר ניסינו את מזלנו בשעריו, בהציגנו רכש של מרגל צ'כי. המרגל לא הכניס אותנו פנימה. כדאי לחזור ולראות את היום ההוא של דצמבר. על אף נוכחותו של המרגל הצ'כי היה זה יום עשיר מאד, וכשנזכרים בו מוזר לחשוב על כמה הלכנו. מאז שניערנו את שורותינו רשמנו כבר הצלחה אחת בכנסיה של הדום פולסקי. על אף החקיקה הפולנית, יחסינו עם המסדר של דום פולסקי התחממו, מאז פגישתנו עם האחות מארי.
צלצלנו בפעמון. אחות זקנה וטובת פנים פתחה לנו את הדלת. ביקשנו לראות את הקפלה. היא הסכימה, אולם הקדימה ואמרה שהקפלה שלהם קטנה. קטנה מאד. שני מודולים של הקשתות הלא סימטריות. אותו צבע צהוב בהיר על הקירות כמו ברחוב חומה שלישית. אותו נקיון צהוב וקרמי. בסדר גמור, לבריאות. שאלנו את סיסטר סיצילי, האחות סיציליה, אם נוכל לטפס אל המרפסת ולהשקיף אל העיר. היא אמרה שזה שטח פרטי שלהם ולא תוכל להרשות זאת. שאלנו אותה כמה שנים היא בירושלים. היא אמרה שכבר הרבה ואולי יותר מכמה שאנחנו חיים. ניסינו לעמת אותה עם הנתונים. אמרנו שאנחנו הילדים של חורף, שנת 89, כשהחומה נפלה. היא רק אמרה שהיא שם כבר הרבה זמן.
היו לנו עוד כמה יעדים לבדוק ברובע הנוצרי לפני שנמשיך דרומה אל הרובע היהודי. מול הפטריארכיה האתיופית עמדנו זמן מה. דפקנו על הדלת בכוח וקיווינו שמישהו יפתח. השכנים דירבנו אותנו לדפוק יותר בכוח, ואף הצטרפו למלאכה. אין קול ואין עונה. אישה אתיופית הגיעה והצטרפה אל הדופקים. גם אז לא היה מי שיענה. היא אמרה שהיא מתכוונת לחכות שם ושעשוי לעבור זמן רב עד שמישהו יגיע לשם. הסכמנו שמוותרים והמשכנו אל חרלומבוס.
חרלומבוס נמצא ליד התחנה השמינית בדרך היסורים. נכנסנו אל החצר שלו גם באחד הסיורים הראשונים של שעוואה, ואולי אפילו בראשון מבניהם. הפעם חלקו איתנו את הביקור מי שנראה כאם וביתה שהגיעו כל הדרך מרוסיה על מנת לבקר במקום. דיירת של החצר הגיעה נושאת שקיות כבדות. היא התנשפה בכבדות ונראתה מותשת. יסמין ניגשה לעזרתה, והגברת הודתה לה וקראה לה honey. אחרי יסמין ירד במדרגות חתול לבקן ואנחנו הבנו שהמצווה שבעזרה לזקנה לא תכניס אותנו אל חרלומבוס. טוב, הולכים אל הרובע היהודי.
בדרך אל הרובע היהודי רצינו לעצור לקפה בקלויסטר הקפה היפה. קיווני לפגוש את האנה. הקפה היה סגור ואדם שפגשנו אמר לנו שהצוות בחופשה. זה לא נעים לראות קפה סגור. המשכנו אל הרובע היהודי. שם התגלה האוטו האנטישימי שניזון מדלק של סנוביות. או שפשוט לא מוצא חן בענינו לשלם מחיק מופקע עבור כל הצצה. זה לא חייב להיות ככה. כל הרובע באוריינטציה של תיירות וזה מעצבן. בבית הכנסת הקראי סירבו להכניס אותנו והציעו לנו לשלם בעבור ביקור במוזיאון. לא הסכמנו. ממול יכולנו לראות בית כנסת תפארת ישראל. או את מה שהשאירו ממנו הלגיון הירדני במאי 1948. ירדנו אל הבית השרוף. בית קתרוס. סגרנו את המחיר עם האנשים בכניסה וסיפרנו להם בדיחות אבא. התצוגה למטה קטנה מאד. יוספוס הבוגד אומר ששהאזור הסמוך להר הבית היה אזור עשיר. בויטרינה הקטנה אפשר לראות חפצים שמעידים על עושרם של דיירי הבית מהימים שקדמו למרד הגדול. בתמונה ניתן לראות שלד יד אדם שנחפר באתר. קריפי.
הלכנו אל כיכר בתי המחסה שנבנו בפקודת רוטשילד. זו כיכר לא רעה. המוני ילדים שבאים שירביצו בהם תורה על ירושלים מגיעים לכיכר. המון המון ילדים היו בכיכר. כל זה במסגרת אירועי חינוך ירושלמי. את יום ירושלים, הפכו לשבוע חינוך ירושלמי. שבוע של סדרת חינוך שמטרתו לקבע בראש את הפרדוקס של העיר שחוברה לה יחדיו ואי אפשר להגיע מצד אחד שלה לצד השני.
חזית בית החסד היא לוג'יה כפולה ומקסימה, מורמת מעט מהכיכר. בבניין ישנם חדרי למידה בהם ספרי קודש מונחים על השולחן יחד עם אוכל זול בצלחות פלסטיק. בקומה מעל נמצאים המשרדים של החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ. זה השם הארוך והמלא של החברה הזאת, שהבחירה שלנו להכנס אל משרדיה איפשרה את ביקורינו בכמה יעדים שווים ביותר. יש לנו הרבה חילוקי דעות עם החברה הזאת. הנחנו אותם בצד. רצינו להגיע אל כנסיית הניאה. ליאור מהמשרדים של החברה הפנה אותנו למשרדים בקרדו שם ייתנו לנו את המפתח. אמיר ויואב הלכו אל המשרדים והביאו את המפתח. ליאור הבטיח שיקח אותנו אל הקמרונות והבטיח שם חזיון עדיף על הכנסיה.
חזרנו עם המפתח. הכנסיה נמצאת מעבר לשער מתכת כחול גדול בבית הספר "הרובע" הדופן הדרומית של כיכר בתי המחסה. השומר בכניסה לבית הספר לא שמח לקראתנו. הוא נראה כמו אדם שהשמחה די זרה לו, ויכול להיות ליהוק מעניין למחזה של חנוך לווין בהופעתו נטולת החשק והחדווה. הוא סירב בתוקף לתת לנו להכנס, אלא אם נביא את ליאור איתנו. ליאור הצטרף אלינו נמרץ, התייצב מול השומר וסידר את ביקורינו. נכנסנו אל תוך בית הספר. כולנו היינו נפעמים מבית הספר הזה. בחריץ תלול, כמו רחוב, יורד על הטופוגרפיה של העיר העתיקה שוכן בית הספר. האלמנט הקושר את בית הספר הזה יחד כבית ספר הוא הרחוב. ומבני בית הספר הופכים את הרחוב לחצר בית הספר, בכמה מפלסים, חלל עשיר ואינטנסיבי, בו רצים הילדים ומשחקים בכדור. החצר נכנסת אל תוך הכיתות וחלק מהכיתות שולחות אליו פורטיקו שמעליו מרפסות. בית הספר הזה הוא שיעור מאלף, אל האפשרות לשימוש בבניינים קיימים בעיר, ועל העושר החללי שבית ספר יכול להיות. לא צפינו את ההפתעה של בית הספר הזה. אנחנו חשבנו שהוא מקום שנעבור כך סתם בדרך אל הכנסיה. בדרך משער בית הספר אל שער הכנסיה קיבלנו פרשנות למשחק כדורגל שהתנהל בין שני ילדים, הוא מכיתה ד', והוא מכיתה א'.
פתחנו את השער ונכנסנו אל הכנסייה. הכנסיה החדשה על שם מרים אם ישו. היא כבר לא נראית חדשה כל כך. מתארכים את הקמתה לשנת 543 לספירה ומעריכים שנחרבה במאה התשיעית או העשירית. היא נבניתה ביוזמת יוסטיאנוס הראשון, הקיסר הביזנטי. הכנסייה הייתה מבנה עצום, וניתן לראות אותה במפת מידבא. הקרדו הביזנטי חיבר בינה לבין כנסיית הקבר ולאורכו התנהלו טקסי הפולחן. יוסטיאנוס הורה להגדיל את שטחו של הר ציון. בניית הכנסייה נמשכה 12 שנים וגודלה מוערך באורך 116 מטרים וברוחב של 52 מטרים.
היא נגלתה על ידי פרופסור נחמן אביגד בשנת 1970. אז נחשף האפסיס בו ביקרנו מאחורי שער הברזל. המצב בו שרוי האפסיס מקשה לדמיין את הכנסייה בימי תפארתה. בית הספר שבנוי מעל מתייצב מעל האפסיס ביציקות בטון גסות. יש משהו שמצא חן בעינינו, ביחס האמביוולנטי שיציקות הבטון האלה מפתחות עם הכנסייה. הן כביכול מתלעמות מהאפסיס, אבל רגישות כלפיו ומשאירות אותו עומד על תילו. יש אי הסכמה בין היהודים, הנוצרים והמוסלמים לגבי השנה בה התרחשה רעידת האדמה "רעש שביעית". מתישהו בין 747-749 לספירה התרחשה בארץ רעידת אדמה חזקה שפגעה בכנסיה, בקארדו ובמוקדים נוספים בירושלים ובארץ בכלל. הכנסיה שוקמה, הקארדו לא. הכנסייה מספרת על ימים אחרים של העיר ירושלים. כשהייתה עיר מקודשת עבור האימפריה הביזנטית. עשירה, גדולה, יעד לעולי רגל רבים. בטוש אקספו מצויירת ביד זריזה תכנית סכמטית של הכנסייה. אפשר לשער שאתר היסטורי וארכיטקטוני כזה נדחק אל תחתית סדר העדיפויות של חברה כמו החברה לפיתוח ושיקום הרובע היהודי בעיר העתיקה, ירושלים. קשה לדמיין כיצד כנסייה כזאת תורמת לנראטיב של החברה, נראטיב יהודי ציוני, כפי שהם מבקשים לצייר אותו.
ליאור הבטיח שיקח אותנו אל הקמרונות, שהם מרשימים בהרבה לדבריו. סגרנו את השער על הכנסייה והתקדמנו מערבה עם ליאור אל הקמרונות. בדרך עברנו מעל החומה המשקיפה אל סילוואן וסביבותיה. הכניסה אל הקמרונות עוברת מתחת לתאטרון שנבנה שם. הקמרונות הם מאגר מים ביזנטי שנתגלה בשנת 1975. את התאטרון שנבנה מעל על כלונסאות בטון מאסיביות היה צריך להשבית כי הוא לא התאים לרוח החרדית. מייחסים את מאגר המים לימי הכנסייה, וקנה המידה שלו באמת דומה. זה חלל גבוהה ומאד מרשים.
באתר נמצאה כתובת ביוונית שהועברה למוזיאון ישראל. הכתובת מפארת את הקיסר יוסטיאנוס על חסדיו בבנייה. ליאור סיפר על כמויות לשלשת היסטוריות שהיה צריך לפנות מהמקום, ועל הקשיים הבירוקרטיים שעומדים בפני הפיכת החלל הזה לחלל שימושי. בעבר נפל פנימה ילד ומת. העמודים הרחבים והגבוהים צופו בטון, עם אותה אמביוולנטיות מהכנסייה. גם כאן זה עובד טוב. כמו מאגר המים ברמלה, גם במאגר הביזנטי יש הדר מונומנטלי. המאגר הוא חלל פונקציונלי לחלוטין, בקנה המידה של תשתית, שקשה להישאר אדיש לגביו. ניו גייט גאים להיות מסנוניות המבקרים באתר. בתים מבפנים ניסו לארגן ביקור באתר ולא הצליחו. אנחנו היינו שם והבאנו אליכם את התמונות. מאד מומלץ לארגן ביקור במקום. זה חלל גדול ומרשים שמעשיר את ההבנה של ירושלים. צאו וראו.
לקראת עלייתנו חזרה אל מפלס העיר התפתח בנינו דיון על עתיד ירושלים. ליאור ואנחנו רואים את הנושא באור שונה. אף על פי כן, היינו אסירי תודה לו על האפשרות לבקר בקמרונות. לא בכל יום זוכים להזדמנות כזאת. טיפסנו חזרה מעלה והמשכנו לשוחח. ליאור סיפר לנו על שני מקומות ברובע היהודי אליהם אפשר לטפס על מנת לראות תצפית של העיר העתיקה. לפני הפרידה הענקנו לליאור את התשורה המסורתית שלנו, ואף הסברנו לו על משמעויותיה. הוא קיבל אותה באהבה. המשכנו אל מרכז אש תורה לעלות אל התצפית.
אש-תורה היא ישיבה חרדית שמאפשרת טיפוס אל הגג המשקיף אל הכותל. 10 שקלים הראש גבה מאיתנו האדם בכניסה. טיפסנו אל הגג התחום במעקה זכוכית עבה. על הגג ניצב מודל של בית המקדש. מומלץ ללכת ולראות אותו, ולו רק בשביל המצב העגום בו הוא נמצא. מעל רחבת הכותל שוחחנו על הרובע היהודי. איבחנו אותו כסטרוקטורה מונוליטית עם רגעים מרחביים יפים. אין ברובע שום דבר אורגני, אם יש משמעות למילה הזאת. רחבת הכותל נחפרת במרץ.
מהתצפית המשכנו להשיב את המפתח אל הכנסיה בקארדו ומשם לאכול אצל אהרל'ה.
שבת שלום
