אתם רוצים לדעת מה קרה ביום שבת ה-24 בנובמבר. נפזר את הערפל סביב מה שהתרחש באותו יום נובמבר מעונן. בשעה שמונה וחצי בבוקר אספו הייפי ויסמין את בון ויואב מגינת לוינסקי. הארבעה המשיכו ברכב לכיוון כביש שש, ונסעו צפונה. הרכב נסע צפונה על כביש שש, בערפל קל שאפף את יעד הנסיעה. כמה מיושבי הרכב סברו שנוסעים אל הר תבור. ואולם הנהג כיוון אל הר האושר, מעל גדות הכנרת.
אז לפני שנמשיך אפשר להתעכב רגע על עניין אחד שככל הנראה מעסיק חלק מהקוראים המסורים שלנו. מה העניין שלנו עם כנסיות, למען השם. למה לקחת את האוטו ביום שבת ולסוע לראות כנסיות. ובכן, זאת שאלה טובה. לי אין תשובה ברורה לשאלה הזאת. אני מתאר לעצמי שיש לנו עניין באדריכלות ובאדריכלות שנתפסת כציבורית במובנים מסויימים. הכנסיות הן כמעט תמיד סימן לשאיפות הביטוי של ציבור מסויים, אמת מידה לכוחם ומשאביהם. היא מבנה שנועד להפעיל ציבורים בצורה קולקטיבית. הן גדולות. לא כולן גדולות. אני לא חושב שיש לנו עניין מיוחד בדת לכשעצמה. ביקרנו גם בבתי כנסת ואני יכול לחשוב לפחות על מסגד אחד. אולי אנחנו אוטו-אנטישמיים. בכל מקרה, הגענו אל הר האושר, או הר נחום. יצרנו קשר עם אמיר שהיה אמור לפגוש אותנו, והוא אמר שהוא בהר תבור. לא איפה שאנחנו. בזמן שניסינו לפזר איתו את הערפל לגבי מיקומים ושעות הבחנו שאנחנו מוקפים באבירי המסדר הריבוני הצבאי של מלטה. כל שבט צופים בארץ היה מתגאה בחבורת הזאת. כל החליפות מגוהצות, כל הסיכות במקום. כל השערות נופלות בצד הנכון של הפסוקת. כה אציליים ומגוחכים היו שהתביישנו לשאול אם הם באמת אבירים מלטזים. הרהבתי עוז לשאול את אחד הנפילים האלה שצעד לידינו מי הם, אלוהים אדירים. הוא ענה במהירות, אנחנו האבירים הטמפלרים העצמאיים של מלטה. באנו על סיפוקנו. בהמוניהם, מבוגרים ומבוגרים מאד, הם עזרו לאנשים הנתונים בכסא גלגלים. אחיות של מסדר האבירים המלטזיים חבשו שביס לבן בוהק.
התקדמנו לכיוון הכנסייה. אפשר לשבח את פיתוח הסביבה בכנסייה על הולכה נעימה שניתנת במנות קטנות. הגענו אל הרחבה שמחוץ לכנסיה וטיפסנו מעט כדי לקבל פרספקטיבה רחבה. הכנסיה נבנתה בין השנים 1936 ל-1937, ביוזמת 'הארגון הלאומי לעזרה למסיונרים איטלקים', להנצחת הדרשה שנשא שם ישו בפני אדת מאמיניו. באתר האינטרנט של הארגון מוצגת תמונה של הכנסיה ומצויינות השנים 1886-2010. החברה האלה, לא ילדים. אבל מה לעזאזל קרה בשנת 2010 שהוריד את הסכין על פעילות האירגון? מה יכול למוטט פעילות ארגון כזה? גרעונות, חברים! חובות למכביר. אבל תשמעו מי עוד תמך בהקמת הכנסיה הזאת. הממשלה האיטלקית הפאשיסטית! דמיינו מה הם אומרים לאנשי 'הארגון הלאומי לעזרה למסיונרים איטלקים', "חושבים שלכם קטעו את הפעילות באגרסיביות, בגלל סיבות קטנוניות?, שמעתם על השתוללות במונטה קאסינו?"
הכנסיה ניצבת על גבעה שנקראת הר נחום, או הר האושר, בפי הנוצרים, וצופה על הכנרת וצפת המודרנית מצפון. יש המאמינים כי במקום זה נשא ישו דרשה חשובה, אשר כוננה כמה עקרונות חשובים בנצרות. דרשתו של ישו הורכבה משמונה חלקים, ולפיכך, חלל הפנים של הכנסיה מתומן. אחת התכונות המרגשות של הכנסיה היא השימוש בבזלת בחזיתות, אשר תואמות את גדות הכנרת. את אבן הבזלת תוחמת אבן לבנה ומיובאת. חלל הפנים מחופה בלוחות שיש גדולים. מסביב לקפלה, נמתח פורטיקה לכל עבר. תקרה אשר מחפה רחבות מכל עברי הקפלה, על גבי עמודים אשר מנהלים דיאלוג עם הדקלים. חופה של בזלת ודקלים, מרחפת מעל ומאפשרת מבטים רחבים אל נופים. חלונות אופקיים ארוכים פעורים בדפנות הכנסיה בגובה העיניים, מהקפלה אל החוץ ממסגרים מבטים נעימים אל הנוף, אשר יחד עם פיתוח הנוף מאפשרים דילוג היסטורי אל ימי התנ"ך. כעת רק חסרים סריסים וקצינים רומאים שיעשקו את כולנו, והתמונה תהיה שלמה. כיפת הקפלה מחופה בנחושת, ובפנים הקפלה בפסיפס מוזהב. המזבח ניצב במרכז הקפלה, עשוי שיש לבן ושחור מהרי קרארה, בתצורה לא שגרתית לכנסיות שאנו מכירים מברלוצי. מספרים שהקפלה מזכירה בתוכניתה את כנסיית סן ויטלה, ברוונה, איטליה. זה אולי נכון בהתייחס אל התכנית המעגלית, אולם השוני בין השתיים רב. בשנת 1935 אבא בגטי איתר במקום שרידי כנסיה מהמאה ה-4 לספירה, גילוי שבעקבותיו ניתנה ההנחיה לברלוצי לתכנן את הכנסיה בה ביקרנו. בשנת 1983 נעשה בכנסיה כנראה פעולת שיפוץ רחבה, שלא היטיבה לעקוב אחרי העדינות שאפיינה את עבודתו של ברלוצי באתר, וניכרת בעיקר הפיתוח הרחבה הקדמית לכנסיה.
הכנסיה נבנתה כשברלוצי היה בן יותר מ-50. בפורטפוליו המרשים שלו היו כבר בית החולים האיטלקי, הכנסיה בהר תבור, גת שמנים, כנסיית ההלקאות בעיר העתיקה בירושלים, עבודות בבית לחם, וכן עבודות בחיפה, לבנון, סוריה ואירן, ואפילו בית לאחיות בעיר מולדתו, רומא, משנת 1935. אפשר אם כן לראות בה עבודה 'בוגרת' של המאסטר. מהכנסיה, התצפיות והרחבה מסביבה טיפסנו אל האכסנייה שנבנתה לאחיות באתר. כפי שכבר הזכרנו, תכנית האב של האתר מוצלחת. הגנים, עם עצים ישישים עובדים היטב. אחיות יכולות לקום עם הזריחה, או עדיף, לפניה, ולרדת למיסה בקפלה. שם בפנים הפכו את מנזר האחיות לבית הארחה עם תקרה צפה. לא מראה מלבב.
בעקבות אי ההבנה המצערת שהובילו לפירוד בנינו לבין אמיר, המשכנו כדי לסגור את הפער. נסענו לעבר הר תבור. הדרך מהר האושר להר תבור עברה בנעימים. הארץ החלה מוריקה עם הגשמים, והשמיים המעוננים תרמו את שלהם. עברנו דרך שיבלי והחלנו בטיפוס העקלקל אל הפסגה. עברנו דרך שער הרוחות, שהקשת שמחזיקה אותו יכולה לעודד את המעוותים שבנינו. אמיר חיכה לנו כשנאבקנו באפשרויות החניה המצומצמות על הפסגה. בין עולי רגל למשפחות ישראליות צעירות, לא היה פשוט לחנות. אמיר הגיע שעות לפנינו, בעקבות הערפל הכבד ששיבש את סנכרון המפגש בנינו. בנתיים הספיק לשתות קפה קתולי טוב ולשוחח עם אחד האחים המתגוררים במנזר הפרנסיסקני על ההר. הקפלה עצמה, תהיה סגורה עד השעה שתיים. אנחנו הגענו אחרי 11. חככנו בדעתינו האם להמתין או להמשיך הלאה. פסגת התבור מזמנת מראות טובים לרוב, גם אם לא מזדמן להכנס אל הכנסיה עצמה. שדרה של ברושים מפוארים מוליכה ישירות אל כנסיית ההשתנות, בין חומות אבן לא גבוהות. צמחייה מקומית מעטרת את שאר הפסגה, סברסים מרשימים ועוד. אולם הכנסיה והשדרה אינן המבנים היחידים על הפסגה. ישנה גם כנסיה יוונית אורתודוכסית, מנזר פרנציסקני, בית קברות צנוע ומקסים ועוד קפלה עתיקה.
הר תבור נעוץ בליבם של סיפורים רבים, החשובים לשלוש הדתות המונותאיסטיות. כאמור, אנחנו איננו עסוקים יותר מדי בדת ולא נלאה אתכם באלה. אנחנו רצינו לראות את כנסיית ההשתנות, שתוכננה ונבנתה על ידי ברלוצי בין השנים 1919-1924. זוהי אחת ההזמנות המוקדמות של ברלוצי בארץ הקודש. קדם לה בית החולים האיטלקי ברחוב הנביאים, בו התגייס לסייע לאחיו ג'וליו, בתכנון בית חולים עם 100 מיטות לג'נטלמנים איטלקים. מלחמת העולם הראשונה קטעה את המלאכה שלהם, ויחד עם ילידי אירופה נוספים, עקרו מאימת העות'מנים. בשנת 1918 החליט ברלוצי לחזור אל ארץ הקודש, ובדרך, על יד מלטה, טורפדו הטביע את האניה בה נסע. נוסע בריטי הושיע אותו יחד עם צוות האניה. בדרך מזרחה, עצרו בטריפולי ואלכסנדריה, שם הקפיד ברלוצי ללון במעונות איטלקים קתוליים. כשאר הגיעו אל חופי המזרח התיכון, עלו ליבשה ברפיח, דרך עזה, באר שבע, חברון ויפו, ויחד עם כוחות הברית, התקדם לעבר העברת המקל, מהעות'מנים לבריטים.
בשנת 1919, האח פרדיננדו דיוטלוי, הראש החדש של מסדר ארץ הקודש, הפקיד בידיו את תכנון הבזיליקות של גת שמנים והר תבור. ביומניו של ברלוצי מתוארים הלבטים שטרדו את מנוחתו האותה עת. הוא התיעץ באח המוודה שלו מימי ילדות, שהורה עליו לבנות מזבחות בארץ הקודש, ולחזור אליו לשיחה לאחר מכן. הוראה זו מילאה את ברלוצי באושר, כאדם מאמין כתב לעצמו - זהו רצון האלוהים. במלאכת התכנון גייס ברלוצי צעיר וניציאני בשם צ'זרה פליפי, בן 21 וכן פיירה ריצ'י, אשר עבד מזה שנה בגת שמנים. פיליפי וברלוצי הבינו שהקמת בזיליקה ראויה לשמה בראש התבור תדרוש שיירות ארוכות של פרדות אשר ישאו את האבן והשיש על גביהם. אל כוח העבודה נוסף שכונה 'דה רג'יבוס' שהגיע מפיידמונט בצפון איטליה, יחד עם שני אחיינים שפיקחו על מלאכות האבן. עבודות הפיסול נעשו בפיקוח אדם רומני אלום. אומברטו נוני, נשלח מרומא, טרם הספיק לסיים את לימודיו באקדמיה לאמנויות יפות ברומא, כדי לסייע בעיצוב הפסיפסים בהר תבור וגת שמנים, בשנת 1923. הטקסט שברשותי מציין אדם נוסף מדרום איטליה, שפיקח על החפירות באתר. אחרי כל האירופאים הנוצרים המחונכים, מוזכרים 350 פועלים פלסטינים, שגוייסו מסביבת ההר לעבוד על הקמת הכנסיה. אמני פסיפס ואמנים נוספים נעו על הקו שבין הר תבור לגת שמנים על מנת לעסוק בקישוט הכנסיות. 100 חקלאים פלסטינים רוכבי גמלים עבדו במחצבות סמוכות לספק את האבן לכנסיה. מספרים שברלוצי הקפיד שעובדים שחלו יגיעו לבית החולים בנצרת ומשכורתם תמשיך להיות משולמת, וכן דרש את בנייתן של בקתות בהן יוכלו ללון בימי הבניה. ביום התשלום התייצב ברלוצי בעצמו והעביר את חתיכות הזהב שהובאו מהבנק בירושלים לעובדים.
מול הכניסה אל הכנסיה, על חומת אבן, מקובע תבליט ברונזה עם דיוקן של ברלוצי. דיוקן זה הוא עדות נוספת בה זכר המאסטר המאסטר נרשם באתר. כמו בכנסיית הביקור, שם נשתל דיוקנו בלבוש מודרני בפרסקאות המתארות את הסיפור מהברית החדשה, או בכנסיית ההלקאות, שם נחרת שמו באותיות לטיניות על אבן הסף של המזבח. מרבים לכתוב עליו כאדם צנוע שאינו דרש כבוד. אומרים שבילה את כל חייו בין נזירים בקהילה דתית וסירב לענוד את אותות הכבוד השונים שניתנו לו. ואז, כשמגיעים אל המבנים שתכנן, אפשר פתאום לראות את האופן בו טבע את זכרו עליהם. בן אדם שהוא חידה.
אל הכנסיה בסוף לא נכנסנו. היום התקצר ואנחנו רצינו לראות עוד דברים. ישנן סיבות לחזור אל הר תבור. סגנון הכנסיה נחשב לרומי-סורי, כפי שהיה נהוג בין המאות הרביעית והחמישית לספירה. אחת התכונות המיוחדות בה היא תקרת הבהט (Alabaster) שמחפה על הבזיליקה ואיפשרה חדירה של אור. מאז הקמתה, תקרה זו עוררה קשיים מסויימים, והיה צורך לחפות אותה בשכבה נוספת. חזית הכנסיה מחולקת לשלוש, כמו שלוש הדמויות שפגש ישו בהשתנות שלו, משה, אליהו ואלוהים. דלתות הברונזה המרשימות בכניסה שוקלות טון וחצי הכנף. לוח שיש מזכיר את התרומה הכספית מצפון אמריקה שאיפשרה את הקמת הבזיליקה. האם לדוד ג'וניור של טוני סופרנוס יש יד במעל? בבזיליקה עצמה ישנם שני מפלסים, אנושי ושמיימי. הכנסיה ניצבת על שרידים של מבני פולחן שונים. קירות מסויימים מיוחסים ליוספוס פלביוס, שהיה גם הסטוריון וגם בוגד. כמו כן, ישנם שרידים של כנסיות מהמאה ה-4 ומתקופת הצלבנים. אומרים שאם מבקשים מהנזירים במקום, אפשר לראות שרידים של מזבחות כנעניים, שם הוקרבו בעלי חיים לאלים שונים ומשונים.
נחזור רגע אל התהייה איתה פתחנו את פוסט זה. מה לנו ולכנסיות האלה. ובכן, הכנסיה על הר תבור היא דוגמא נהדרת לאדריכלות ציבורית. על ראש ההר לא ניצבת וילה מנקרת עיניים, כי אם מבנה ציבור מרשים. הכנסייה ניבטת למרחוק, והרושם שלה נחרת בדימוי הנוף הישראלי, כמו מבנים רבים שתכנן ברלוצי. המתחם שסביבה, גם הוא, נחלת הכלל, מזמין תנועה וחוויה אסתטית, בין תרבות לנוף. תודה לברלוצי ולאחים הפרנציסקנים. עם טעם של עוד, עלינו על הרכבים ונסענו לנצרת, כמו ברלוצי, שבור הלב, אוסף את ימיו.
הדרך מראש התבור אל נצרת עברה דרך דבוריה, ומשם בדרך אכסאל טובת הנוף. בנצרת החננו את הכרכרות בחניון שהיה שיעור בפוטנציאל של קירות תומכים. טיפוס לא ארוך הוביל אל שערי הכניסה אל כנסיית הבשורה. הכנסיה היא ניצבת באחד המקומות החשובים ביותר במפת הקדושה של האמונה הנוצרית. מידת החשיבות שמיוחסת לאתר המסויים הובילה להקמת כנסיה גדולה ומפוארת בצורה יוצאת דופן, בעידן המודרני באזורינו. מוציו נמנה על חבריה של תנועת (Novocento (1900 האיטלקית. התנועה החלה לפעול במילאנו ב1922, ואומרים שאמנותה התבססה על הרתוריקה הפאשיסטית של מוסוליני. את פעולתו של מוציו אפשר לרדד לכדי נאו-קלאסיציזם בעל ניחוח לאומני, אשר מגביל את מקורות ההשראה שלו למסורת האיטלקית. מה אפשר להגיד על היחסים בין אדרכילות איטלקית לפאשיזם האיטלקי? לא ברור.
הכנסיה אליה נכנסנו יושבת על שרידים ארכיאולוגים רבים. שלוש כנסיות שונות אותרו בחפירות, ביזנטית, צלבנית ופרנציסקנית, ומעריכים שפולחן דתי התקיים במקום, עוד לפני ימי ישו. הכנסיה הפרנציסקנית האחרונה לא נשאה חן רב, ובשנת 1954, הרסו אותה, על מנת להקים כנסיה חדשה שתהלום את חשיבות המקום. ברלוצי היה האדריכל הראשון אשר עליו הוטלה המשימה לתכנן את כנסיית הבשורה החדשה. החל בשנת 1939 עמל ברלוצי על שרטוטים עבור הכנסייה. בספרה של האדריכלית המילנזית Giovanna Franco Repellini על ברלוצי - "Antonio Barluzzi - Architetto in Terra Santa" סוקרת ג'יובנה שני פרויקטים של ברלוצי שלא התממשו , לשני אתרים רמי דרג באמונה הנוצרית, כנסיית הקבר וכנסיית הבשורה. בכנסיית הקבר אמנם היה מעורב ברלוצי בעיצוב אחת הקפלות, אולם 19 השנים בהן עמל ברלוצי על תכנון כנסיית הבשורה הסתיימו ללא שום ביטוי בשטח. בשנת 1958 העבירו את האחריות לפרויקט לג'יובני מוציו. בעבר כבר שיתפנו וידאו שהועלה בערוץ Telepace Holy Land TVביוטיוב. וחיפוש ביוטיוב עכשיו מלמד שישנם וידאו רבים שעוסקים במוציו. להעברת אחריות התכנון אל מוציו קדמו שני ריג'קטים לתכנון שהציע ברלוצי. במכתב מאותם ימים כתב ברלוצי - "האדמוני איבד את נוצותיו". את ימיו האחרונים של ברלוצי בילה בנצרת, מחשב את צעדיו, בעיר שסירבה לחזון הגדול שלו. בחזרתו לרומא הוצע לו כל סידור מגורים בו יחפץ - קליניקה, מנזר, או מגורים עם משפחתו. בחמישה ארגזי עץ ארז ברלוצי את חפציו וערך רשימה של שני עמודים לגבי תוכנם. היו בהם: שרטוטים, תכניות, סקיצות, תצלומים של עבודות עבור הפרנסיסקנים בהר תבור, גת שמנים, יריחו, יוחנן הקדוש במדבר, כנסיית הביקור בעין כרם, בית לחם ונצרת. חליפה, תיק בד, פלס. ספרים על ארכיטקטורה, אמנות ודת, התכתבויות עם אמנים ואינדיבידואלים אחרים, מברשת נעליים, זוג נעליים וזוג נעלי בית. שני הארגזים האחרונים הכילו את חומרי העבודה של ברלוצי. ד"ר מריו רוסי, חברו של ברלוצי שניהל את בית החולים בחיפה, עידכן אותו בחדשות הטובות שאת דרכו לרומא יוכל לעשות במטוס הפעם, והסיע אותו כל הדרך לנמל התעופה לוד. במשך כמה חודשים, בקיץ 1958 התגורר ברלוצי בדירת שלושה חדרים של אחותו תרזה ברחוב Cavour, על יד הקוליסאום ברומא. בכל מזג אוויר היה ברלוצי משכים לקום ומצטרף למיסה המוקדמת. לבסוף עבר ברלוצי למנזר פרנסיסקני. שם עבד בחדרו, הלך לקפלה יחד עם האחים והשתתף בתפילות. כשכבר לא יכל לקום ממיטתו, היו האחים פותחים את דלת חדרו מוקדם בבוקר, על מנת שיוכל לשמוע את קול המיסה נישא מהקפלה, דרך הגן אל חדרו. בערב ה-14 בדצמבר 1960, לפני כ-58 שנים, נפטר ברלוצי. כחודש לאחר פטירתו, הוביל אבא פולידורי תהלוכת זיכרון אל גת שמנים. 100 אחים צעדו ברחובות ירושלים ועמק קדרון, דיפלומטים, שליחי ממשל, כמרים, נזירות ומאמינים נוספים הצטופפו בכנסיה לחלוק לאנטוניו ברלוצי כבוד.
אולם הכנסיה שראינו, היא היתה של מוציו, כפי שכבר אמרנו. לאחר שתכניותיו של מוציו אושרו, נשכרו שירותיה של חברת סולל בונה לנהל את בניית הכנסיה. הכנסיה עומדת במיקום מרכזי ברקמה של נצרת העתיקה. שטחו של מתחם הכנסיה הוא הוא 140X180 מטרים. חזית הכנסיה המקבלת את פני המבקר קעורה כלפי פנים. היא עשויה אבן בהירה אשר מופרדת על ידי רצועות אבן אדמדמה. הנושא אשר מפותח בעיטורים סימבוליים על החזית הוא הבשורה. דמויות ממיתוס הבשורה מוטבעות באבני החזית. הכניסה מובילה אל אולם לפני החלל העיקרי. כשנכנסנו פנימה, נכנסנו ישר אל הקריפטה. לא בכל מקום מכניסים אותך דרך הקריפטה. אורכה של הבזיליקה הוא 44.6 מטרים, רוחבה 27 מטרים, וגובהה בנקודה הגבוהה ביותר בכיפה הוא 49 מטרים. אחד הדברים הראשונים מהם מתרשמים בקריפטה הוא פיתוח הקונסטרוקציה בו עושה מוציו שימוש. עמודי בטון מאסיביים, מתרחבים כלפי מעלה ומתפצלים כענפיו של עץ רחב, אוספים את העומסים מרשת אמבטיות בטון בדפוס של משולשים. הבטון חשוף ונתונים בו שקעים עגולים. מתחת לפתח המחבר בין הקומה מעל אל הקריפטה נימצא המזבח של הקריפטה הפונה אל שרידים ארכיאולוגיים של כנסיה קדומה. זהו חלל קודר ודרמאטי. בדומה לכנסיית גת שמנים, הויטראז'ים מסננים את האור לגוונים אדמדמים עזים.
טיפסנו אל חלל הבזיליקה המרכזי, מפלס אחד מעל, דרך גרמי המדרגות הלולייניים הרחבים עשויים שיש. גם במפלס העליון נעשה שימוש בקונסטרוקציית הבטון החשוף, אולם העמודים היו צרים יותר מבמפלס מתחת. כאן הייתה האוריינטציה של הקפלה אורכית ופונה אל אפסיס קצה הקפלה. מהכיפה ופתחים בדפנות המפלס חודר אור רב לקפלה. על אף ששני החללים, בקריפטה והקפלה מחוברים בטבורם, התחושה בהם שונה. כשפקדנו את המפלס הראשי התנהלה מיסה במקום. תכונה ערה של מאמינים עולי רגל נצפתה. עם כל הסימפטיה לברלוצי וההשתתפות בצער על אי הקבלה של תכניותיו, אני חושב שהכנסיה של מוציו ראויה ביותר. יש בביקור בכנסיה את ההנאה שבביקור בפרויקט עתיר תקציבים, בעיקר על ההלימה בין חלקי הבניין השונים, עבודתם יחד, והעיצוב הספציפי, על פני הגנרי. האדריכלות של מוציו היא מסקרנת, ועל כן רידודו לכדי ארכיטקט לאומן מחמיץ את האפשרות ללמוד ממנו. בשנת 1968, כשנה לפני סיום בניית כנסיית הבשורה בנצרת, נסתיימה בנייתו של מגדל טורטי במילאנו, ששילב שימוש בבנייה טרומית מלוחות בטון בחזית. אם הם יריבים, ברלוצי ומוציו, שניהם הוכיחו פעם אחרי פעם, שהרפרטואר העיצובי שבאמתחתם הוא רחב. וזה אחד הדברים המרשימים בתכנונם של שניהם.
מהקפלה יצאנו דרך החזית הצפונית אל רחבה עליונה לבזיליקה. כאן היה ניתן שוב לראות את כיפת החרוט אימתנית של הכנסיה, שקצהה מעוצב כמגדלור לאור האלוהי של הבשורה. מסביב לכנסיה ישנה אכסדרה ארוכה, טיפולוגיה המוכרת מהאיקונוגרפיה של הבשורה, ובה תרומות אמנותיות דתיות ממדינות שונות בעולם. בזיליקת יוסף הקדוש היתה סגורה בפנינו, כמו יעדים נוספים באותו יום. אנחנו התבזנו מעט עם פסלים של כל מיני אנשים שם ברחבה ולבסוף החלטנו להמשיך ליעדים נוספים בנצרת. מעבר לכביש הגענו אל 'מרכז בין לאומי מרים מנצרת', שם קיבלנו הרצאה מבחור צרפתי על הסימבוליזם בכנסיית הבשורה. עלינו אל הגג להשקיף על נצרת ונכנסנו אל הקפלה המוזרה שלהם.
מפה לשם הגענו אל מנזר האחיות של נצרת, שם פגשנו אחות אירית שהרשתה לנו לעשות סיבוב קצר בביתם. אטריום יפה ומטופח, עם פסל לבן, אל הקפלה שלהם. מצלמותיהם של חברינו בגדו בנו, זו אחר זו, ושלבים אלו של הטיול אבדו בנבכי זכרונינו המתפורר. היום התקרב אל סופו, הבטן היתה מקרקרת. שאר המקומות שרצינו לבקר לא איפשרו לנו להכנס. לכנסיה סמוכה אל זאת של האחיות נצרת, טיפסנו בגרם מדרגות שנשטף זה עתה, המוביל אל הרחבה המוגבהת מול הבזיליקה. היה זה הזמן ללכת. יש סיבה לחזור, להר תבור ולנצרת, במהרה בימינו, להשלים את מה שלא יצא.
היום מלאו 58 שנים למותו של ברלוצי.
