שלום לכולם,
עבר זמן רב מהפעם האחרונה שפרסמנו פוסט כאן בבלוג. שוב שאנחנו כאן, מסתערים על נופי הארץ עם המצלמות והאינטקלט. ביום שישי נסענו אל ברעם. מזג האוויר היה סגרירי וגשום. כל הדרך ממרכז הארץ אל ברעם היו השמים קודרים וגשם ירד. ברכב נסעו נדב, בן, יסמין נעמה ויואב. במבואות ברעם פגשנו את אמיר שהגיע בבאט-מוביל מחיפה. לביקורנו בברעם קבענו מפגש עם דיב, מצאצאי עקורי ברעם. ערכנו היכרות ועלינו במדרגות הבטיחותיות אל שרידי הכפר. מאז שנת 1966 שרידי הכפר נכללים בתחומו של הגן הלאומי ברעם באחריות רשות הטבע והגנים. גולת הכותרת של הגן הלאומי הוא חורבות בית הכנסת העתיק שעומד במקום. כך בהכרזה על המקום כגן לאומי הושגו שני יעדים, מניעה מעקורי ברעם לשוב אל אדמתם, והנגשת המורשת היהודית במקום למבקרים. שימור שרידי בית הכנסת משמר את העוולות שיש לאדמה לספר.
בשנת 1945 חיו בברעם 700 נוצרים מארונים ו10 מוסלמים. ברעם היה כפר מאורני ברובו, וכך גם דיב שכיבד אותנו בנוכחותו. בסיור האחרון של ניו גייט זכינו להכיר נציגים של הקהילה המארונית בחיפה, כששוחחנו עם האב יוסף בקתדרלת סנט לואי המלך. מול שרידי בית הכנסת החל לספר לנו דיב על תולדות הכפר ומראהו. מומחים ומלומדים מאיתנו יוכלו למסור את הכרונולוגיה הכאובה של המקום. באוקטובר 1948 נכבש ללא התנגדות הכפר על ידי הכוחות הישראלים. בנובמבר אותה שנה הורו השלטונות הישראלים על פינוי הכפר. תושבי הכפר יצאו אל לבנון מצפון ולג'יש הסמוכה. ב-20 בנובמבר 1948 הובטח לתושבי ברעם בג'יש כי יוכלו לחזור לכפר כעבור שבועיים. השלטונות הישראלים נימקו את ההרחקה בטעמים בטחוניים. עשרה מבני הכפר הורשו להשאר בתחומו על מנת להשגיח על רכוש התושבים. מקץ שישה חודשים גורשו השומרים על ידי המשטרה. זכותם של תושבי ברעם לשוב אל אדמותיהם נידונה בבית המשפט העליון, וביולי 1952 הוחלט כי אין סיבה למנוע מהם את החזרה. בשנת 1953 צה"ל פוצץ את בתי הכפר. על המדרכה, בין הממצאים הארכיאולוגיים, כותרות עמודים בסגנון רומי, מדשאה מוריקה ורמפות נגישות לכסאות גלגלים, הצביע דיב על הריק שברחבת הדשא. כאן היו בתים. בית הכנסת הוא בית כנסת בלתי רגיל. כמו בתי כנסת נוספים בגליל ובגולן, האוריינטציה שלו הפוכה מזו השגורה, נכנסים אליו מדרום, ומביטים צפונה אל ארון הקודש. מעריכים כי הוא מימי התלמוד, וארכיטקטורה רומית מאפיינת אותו.
המשכנו אל הכנסיה. הכנסיה עומדת על תילה בשל הסלקטיביות שבה השלטונות הישראלים נוהגים לציית לחוק, לא הורסים מבני דת, כן הורסים בתים שיושביהם זכאים לשוב אליהם. בתוך הכנסיה שמענו מדיב שגם הכנסיה נפגעה מהרס בתי הכפר. הקיר שמאחורי המזבח נפגע, ושופץ בבטון. עקורי ברעם מגיעים אל הכפר, מירושלים, חיפה, ג'יש ומקומות אחרים בהם הם חיים, כדי לחגוג את חגיהם, וכדי להיקבר. החול, וחיי היום יום נעקרו. את היום יום מקיימים בחוץ. השלטונות הישראלים התירו לעקורי ברעם לחגוג את חגיהם הקדושים, ולהיות מתים באדמתם. לכל משפחות העקורים יש את המסמכים שמלמדים על בעלותם על הקרקעות. 12,250 דונם היו בבעלותם, אדמות שהופקעו וכיום מעובדות בחלקן על ידי קיבוץ ברעם ודובב שהוקמו בתחום הכפר.
בראשית המאה ה-20 הומרה המערכת הקונסטרוקטיבית של הכנסיה. את קשתות האבן שנמתחו מהקירות אל עמודים צרים החליפו קורות פלדה. אומנות הקשתות עוד בולטות מהקירות. בצידה הדרומי של הכנסיה, בסמוך למזבח, פתוח אגף נוסף, ששמר על המערכת הקוסטרוקטיבית המוקדמת. את הרצפה כיסו בטרצו כהה. דיב סיפר שבעבר היה קיר המזבח ובו גומחות שקועות מכוסה טיח, וכי העבודות לשיפור פני הכנסיה כללו את הסרת הטיח. על קיר הכנסיה תלויה תמונה של מראה הכפר ב-1950, דיב הצביע על בית אחד ואמר, זה היה בית המכס. בימי המנדט שימש המקום כמעבר בין לבנון שהייתה תחת מנדט צרפתי לתחום המנדט הבריטי. בין תושבי הכפר היו חקלאים וסוחרים. המנדט הבריטי והצרפתי הסתיימו. הגבול עם לבנון הפך עם הזמן לבלתי עביר. הישוב במקום שהתנהל גם תחת שלטון העות'מנים שינה פניו. המלחמה בשנת 1948 וסיומה הובילו לשינוי מרחבי ברשתות הגאוגרפיות עליהן היה ממוקם הכפר ברעם. מנוקדת אמצע בין מרכזי ערים גדולות, לנקודת קצה מרוחקת.
הכנסיה צנועה, מחוותיה מתונות וצבעיה עדינים. לפני הכנסיה ישנה רחבה לא גדולה, בור מים, ותקרת קשתות ששימשה כבית ספר קטן. הכל מעיד על חיי יום-יום שנעקרו. בעל כורחו התקדש מתחם זה והופקע מהיום-יום. יצאנו מהכנסיה וצעדנו מתחת לחצאי הקשתות להשקיף מצדה האחורי. הכנסיה בברעם מוקמה על ראש ההר, כמו באיקרית אליה הגענו מאוחר יותר. בכל מקום בצבצו עשבי בר, סרפדים, חרדלים וחובזות. דיב אמר שאנשי ברעם מגיעים כל שנה ומנקשים את העשבים כדי להקל על התנועה.
מהכנסייה ירדנו אל רחובות הכפר. המהרסים והמשברים עשו עבודה חלקית ביותר. כלומר, המקומות אינם ראויים למחייה בשום צורה, אין קורת גג אחת שעדיין עומדת, ובין הקירות, היכן שפעם היו חללי פנים, צומחים עצים, הכל מספר על עבר. הביקור בברעם מזמן חוויה לא שגרתית. הארץ עתירה בחורבות והריסות היסטוריים. כשביקרנו בארמון של הורודוס, דמיינו את יושביו, בין התאטרון לבין המרחצאות. מלאכת הדמיון הזאת נעימה ורומנטית, היא דילוג היסטורי מנומנם שאינו גורר עמו תחושת אשמה. ברעם הוא מקרה יוצא דופן. אין צורך לדמיין את יושביו, ודילוג היסטורי איננו נחוץ. על אף ההכרה החוקית, פעם אחר פעם, בזכותם של עקורי ברעם לשוב אל אדמתם ובתיהם, בפרקטיקות שונות הם מודרים ומורחקים ממנה. לפני יותר משנה ביקרנו בסילוואן יחד עם הארכיאולוגים האלטרנטיביים של עמק שווה. שם ראינו כיצד טענות בלתי מבוססות לרצף היסטורי מכשירות שרצים של הפקעת קרקעות. ושיבוש חיי אוכלוסייה. הכרזת הגן הלאומי ומניעת שיבתם של עקורי ברעם היא מהלך שונה. במקום דילוג אל עבר מדומיין, היא דחיקה כפויה אל עתיד מדומיין. גולים במולדתם יכולים להלך ברחובות האתר הארכאולוגי שהוא כפרם והוא ביתם.
השמים הקודרים, העשב המוריק, קשתות האבן, זהו קסם רעיל. כיצד יש להתמודד עם רומנטיזציה של חורבות בסיטואציות כאלה. אפשר לנסות להצמד אל העובדות. צעדנו עם דיב. מערבה ודרומה. עצרנו והבטנו אל בית אחד. דיב סיפר שתקרתו קרסה לאחרונה מכובד הגשמים. הזמן איננו עומד מלכת בברעם, הבתים ודייריהם לשעבר לא קפאו בזמן. עצרנו על יד בית נוסף. בו צמח עץ יפה תואר. הגענו אל ביתו של רופא הכפר. קירות האבן שלו טויחו בטיח כחול שהתקלף כמעט לגמרי. קיר הבית המערבי העיד על גג רעפים שאבד. כמו בכנסיה שהמערכת הקונסטרוקטיבית שלה הוחלפה בראשית המאה ה-20, גם גג הרעפים הוא סממן לאותן תמורות של המאה ה-20 על מסורות הבניה באזור. ברעם הוא שיעור מורכב בתמורות שהמרחב הבנוי עובר במאה ההיא, בכל קני המידה. מעין הגיעו הרעפים אל ברעם? אולי ממרסיי באירופה. כתבנו על התמורות שהכפר עבר במיקומו על גבי רשתות מרחביות. שום דבר לא נשאר כפי שהיה. בתחבולות ירדנו אל מפלס הקרקע, מתחת לחלל המגורים של הבית. קשתות אבן מצטלבות מעלינו. סלעים בלטו מהקרקע ולימדו על הדיירים ההיסטוריים של חלל זה, חיות משק. גם הרופא ניהל משק. וקן של סנונית בקודקוד הקשתות.
שם במפלס התחתון שאלנו את דיב איזה עתיד הוא מאחל למקום זה. בחיוך השיב שאת פרויקט הגמר שלו במחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, לפני יותר מעשרים שנה, הקדיש להצעה לפיתוח ברעם, שובם של העקורים, מגורים לצד שימור בתי הכפר ההיסטוריים. קשה לדמיין סיטואציה שהריבונות שחלה על אדמות הכפר תאפשר את חזרת אנשי ברעם אל בתיהם ואדמותיהם. האמת היא שמאז 1948 השלטונות הישראלים מוסיפים ציבורים נוספים לקהל העקורים, ושוללים כל אפשרות של חזרה לקרקע. מעניין לשקוע בפנטזיה של חידוש הישוב במקום. כיצד ראוי לחדש את ההתישבות במקום במאה ה-20, אילו בתים יבנו בו? איזה יחס יפנו אל חורבות הבתים? באיזה חומרים וטכניקות בניה ישתמשו, ואיזה אורח חיים ינסחו? התנועה ברחובות הכפר וההתבוננות בתכנית שנמצאת בלוח השנה שהעניק לנו דיב, מלמדים על התארגנות רחובות ברעם. בגדול, אפשר להניח שרשת הרחובות עובדת במאונך לקווי הטופוגרפיה, מאפשרת מבטים אל הכנסיה ומבטים נפתחים אל הנוף מהרחובות עצמם ומשרתת בעיקר את הצועדים ברגל. כמו כן, אפשר ללמוד על פיזור המבנים במרחב. רחובות הכפר מלמדים על קו בניין 0, בניה צפופה ודי רציפה, עם שכנות מצטופפת. מפה המראה את שטחי הכפר מלמדת על ההצטופפות, הכפר מתרכז לנקודה מצומצת על גבי שטחי הכפר הנרחבים. קירות המבנים יוצרים רחוב אינטנסיבי. אפשר לדמיין את מראהו לפני 1953 אך הצעידה בו מבלבלת. ההבחנות שבין פנים וחוץ, בין פרטי לציבורי מטשטשות כשצועדים דרך הקירות שניסחו את יחסים אלו. הפנים והפרטי הופקעו.
ברחבת החניה של הגן הלאומי הודנו לדיב ונפרדנו ממנו. הוזמנו לערוך ביקור בג'יש ולהנות מהנופים והמסעדות. עלינו על הרכבים ויצאנו אל הדרך הקצרה מברעם לג'יש. התכנית היתה פשוטה. נטפס ברכבים לנקודה הגבוהה ביותר. ננסה לבקר בכמה שיותר כנסיות, נחטוף משהו לאכול ונמשיך לאיקרית. הגענו אל כנסיה יוונית קתולית שצמודה לבית ספר. המאבטח אמר שאיננו אחראי על הכנסיה והוא איננו יכול לעזור לנו להכנס. אנחנו כבר חשבנו לפנות ללכת. יואב פנה אל התלמידים והתלמידות שסיימו את יום הלימודים. הצגנו את עצמנו ושאלנו אם הם יכולים ומסכימים לסייע לנו לראות את הכנסיה. צעיר בהיר שיער אמר שלאביו יש את המפתח. הוא הציע שנמתין בזמן שילך להביאו בשביל לפתוח לכבודנו את הכנסיה. ההתיישבות בג'יש היא עתיקה. יהודים, דרוזים, מוסלמים והיום רוב של נוצרים מארונים חיו על אדמות אלו מאות שנים. רעידת אדמה קשה הכתה במקום בשנת 1837, החריבה בתים רבים בכפר וגבתה קורבנות רבים בנפש. 1948 נתנה את אותותיה גם היא בכפר. האוכלוסיה המוסלמית שהיוותה את רוב הכפר עזבה, ועקורים נוצרים מארונים הובלו ברכבים צבאיים. רבים מנוצרים מארונים אלו הם עקורי ברעם. הצעיר האדיב שפתח לנו את הכנסיה סיפר שהוא לומד פיסיקה ללא הנאה, ושוקל להמשיך ללמוד בגרמניה כשישלים את לימודי התיכון.
הודנו לצעיר האדיב וחזרנו אל הרכבים. רצינו לבקר גם בכנסיה המארונית, אולם לא מצאנו מי שיעתר לבקשתנו. הקיבה קרקרה והחלטנו לפקוד את המסעדה. במסעדה הזמנו סלטים לרוב מיבול האדמה. היה תענוג.
אף על פי ששעון הקיץ בתוקף, ברעם, ג'יש ואיקרית מרוחקים מבתינו ולא יכולנו להקדיש זמן רב ליעד האחרון - איקרית. 15 קילומטרים מברעם נמצאת איקרית. שמם נקשר יחד, בשותפות הגורל. גם תושבי איקרית פונו ללא התנגדות ב1948 וקיבלו הבטחה לשוב אליה עם שוך הקרבות, וגם הם עוד ממתינים. באיקרית אותרו סימנים המעידים על התישבות עוד מימי הכנענים. בין התקופה הצלבנית למאה ה-16 היה הכפר חרב, ויושב מחדש על ידי נוצרים קתולים. בשנת 1945 מנתה אוכלוסיית הכפר 460 נוצרים ו-30 מוסלמים. שטח אדמות הכפר היה 24,722 דונם שברובן יער אורן. גידולי הכפר היו חיטה, שעורה, זיתים, ענבים, תאנים וטבק. הכנסיה היוונית-קתולית ניהלה בית ספר פרטי בכפר. חלק מאנשי הכפר נעקרו ללבנון, ורובם נלקחו במשאיות לכפר א-ראמה. מושב גורן והישוב גרנות הוקמו על אדמות הכפר. גם את בתי איקרית הרס הצבא לאחר פסיקת בית המשפט שיש להתיר את חזרתם אל תושביו. בשנות ה-70 חידשו אנשי איקרית את קבורת מתיהם במקום. ועד היום מטפחים הם את הכנסיה שעומדת בראש ההר, ללא בתי הכפר. בשונה מברעם, חלק מעקורי איקרית הסכימו לקבלת פיצוי כספי ויישוב מחדש בחיפה ותרשיחא. ועדה שמינה יצחק רבין בראשות שר המשפטים דוד ליבאי הציגה את המסקנות שיש לאפשר את חזרת תושבי איקרית וברעם לאדמותיהם. זה היה בשנת 1995.
זמננו היה קצר. הרחבה סביב הכנסיה הזכירה את מראה המקום של מאחזים בשומרון, ללא הקרוונים. קירוי ארעי מעל שולחן וכסאות כתר. מודעות פוליטית מבצבצת מבין חומרי בניה מאולתרים. אנשי איקרית מנהלים מחנה קיץ באתר מאז שנות ה-90. אפשר להניח שבמחנות הקיץ האלה נשמרת הגחלת, נמסר הידע על המקום ומלובנות הסוגיות. ראינו רכב חונה במקום. שיחי תבלין, ונענע לרוב צומחים במקום. הסתובבנו זמן מה. צעירה נצפתה במקום. ערכנו היכרות. זוהי אריג', מנצרת. ביקשנו לראות את הכנסיה. היא ניגשה להביא לנו את המפתח ושבה אל עניניה. ראינו את הכנסיה היוונית-קתולית של איקרית. השעות נקפו והיה עלינו לעזוב. הודנו לאריג' שאפשרה לנו לראות את הכנסיה. היא הזמינה אותנו לקפה, אנחנו סירבנו בנימוס מפאת קוצר הזמן ועזבנו. אנחנו נחזור לבקר באיקרית. לא ראינו מספיק.
אם הועדה של דוד ליבאי קבעה שיש לאפשר לאנשי איקרית וברעם לחזור, מדוע לא מאפשרים זאת? בגלל התקדים. כולם הבינו את זה. חזרת אנשי איקרית וברעם לאדמותיהם עשויה לשמש תקדים וסמל לכל הדורשים לחזור. השלטונות הישראלים לא מעוניינים לקבוע תקדים לשיבת עקורים לאדמותיהם. ציבורים עקורים גדלים, ובתים נהרסים ויהרסו. השלטונות הישראלים, מאז קום המדינה, מעדיפים להתייחס לרעיון השיבה בצורה דמיונית, גזענית וסלקטיבית. גם אנשי איקרית וברעם מבינים זאת. כיצד נרצה לסכם את הטקסט הזה? אנחנו לא הדוברים של ברעם ולא של איקרית. אנחנו מביעים צער על החורבן, ההזנחה והכאב שנגרמו בהם. לנו בתור אדריכלים צעירים, חבל על ההחמצה של ההזדמנויות שהיו למקומות האלה, על השיעורים המרחביים שניתן היה ללמוד מהם והוחמצו.
