יסמין-מסלול בשרוול ויואב היו היחידים שיצאו היום בבוקר אל מוזיאון הטבע. סיור במבנים ארמנים מחוץ לחומות העיר העתיקה הייתה הסיבה להגעתם של שני חברי ניו גייט מסורים אלה. הסיור הוא חלק מפעילות משותפת של מוזיאון הטבע והפטריארכיה הארמנית בירושלים. הסכסוך ההיסטורי בין חברי ניו גייט לבין העדה הארמנית אמור להיות מוכר לקוראינו. בימים אלה, בהם טראמפ וההומפה-לומפה עם נשק יום הדין עתידים להפגש, באורח דיפלומטי, על מנת ללבן את הסוגיות הבוערות בניהם ולישר את ההדורים, חשבנו אנו, שהגיע הזמן שגם אנחנו נעשה צעד לקראת הארמנים. אי אפשר להשאיר את הסכסוך על כנו. כולנו אנשים בוגרים, ולבטח ניתן למצוא איזו דרך לגישור בינם לבינינו. מאורע אחר שהוליד את המוטיבציה שלנו להושיט יד לארמנים ,הייתה הכתבה של יגאל מוסקו במגזין אולפן שישי האחרון. במסגרת הכתבה שוחח מוסקו עם האב סמואל אגויאן, הממונה הארמני על כנסיית הקבר. בראיון עם האב הארמני היו כמה דברים שמצאו חן בעינינו וגרמו לנו לחשב מסלול מחדש, ביחסים עם העדה הארמנית. האב סמואל הוכיח את כל המאמינים בעולם הנוצרי שהאש הקדושה שהנוצרים מאמינים שיורדת מהשמים בנס, ואותה מובילים במטוסים אל קצוות תבל, היא פשוט אש שמוצתת מנרות שדולקים בחלל הקדוש ביותר בכנסייה. לא נס, לא שמיים. סתם נרות. האב הצנוע אמר שאין זה ראוי לאדם מאמין להזמין ניסים מהאל ולצפות שירדו אליו. ניסים הם לא פיצה. ולבסוף, כמו אסיר טוב שנשאל אם אי פעם נהפך לשפחה, התוודה האב שהתתף בקטטות הדיפלומטיות בכנסיית הקבר, שמתחלקת בין ענפיה השונים של הנצרות, אך לא חטף מכות. האב סמואל רק מכה, הוא לא חוטף. שאפו, סמואל.
אל המשימה הדיפלומטית החשובה החליטו חברי ניו גייט לשלוח את הפנים הדיפלומטיים של ניו גייט. אילו נציגים יכלו לשרת את יעדיה המדיניים של ניו גייט טוב יותר מיסמין ויואב?לא יכולנו לבקש נציגים טובים מאלה. כשחשבנו על כתיבת הפוסט הזה של הבלוג, המתייחס למשימה דיפלומטית ראשונה במעלה, מיד ידענו ששירם של להקת סערת-זיונים-טרופית העוסק בפרקטיקות דיפלומטיה עכשוויות ישרת את הסוגייה נאמנה. לא ידענו עד כמה צדקנו. העוצמה הרכה שמפעילים חברי ניו גייט הוכיחה שוב שאין שני לה.
תחת עץ החרוב בגן רחב הידיים הסובב את בית המידות של לזארוס פאול מרגאריאן הארמני התקבצו סקרנים לרוב על מנת לשמוע את אדריכל השימור, משה שפירא. דבריו של שפירא היו מעניינים. כשהביע פיקפוק במהימנותו של קרויאנקר שבה את ליבנו. להיכרותנו המוגבלת עם ההיסטוריה הארמנית בירושלים, וזו של שכונת טלביה, הוסיף שפירא נדכים פיקנטריים מעניינים. חברי ניו גייט ביקרו בעבר במוזיאון הטבע בטלביה, ועל כן לא ציפינו להפתעות בהקשר זה. סופר כי הארמנים הם מהעדות שנאחזו בקרקע הירושלמית בעקביות יותר מרוב העדות האחרות שחלקו את הקרקע הירושלמית. אולם כשניגשנו לראות בניינים ארמנים, נוכחנו שאין כל כך דבר כזה. מדבריו של שפירא הצטיירו הארמנים כאומה הנטמעת בסביבתה, ומאמצת סגנונות מקומיים.
מוזיאון הטבע למשל, בית מידות של סוחר ארמני אמיד, לדבריו של שפירא הוא בית מידות מטיפולוגיית ריוואק. כלומר שיש בו חלל ביניים פתוח, הגורע מנפח הבניין ומאופיין בעמודים וקשתות. ריוואק, ליוואן, בית מידות, נו שויין. לנו זה נשמע כמו לוג'יה. שפירא סיפר, בהומור מסויים, על האופן בו הבריטים קיבעו את מעמדה של אומנות הקרמיקה הארמנית כאומנות קישוט מקומית שתענה על הקטגוריות של וויליאם מוריס, עליו השלום. בוריס שץ, שטיפח ציורים של תימנים עם ספרי תורה לא ענו על רצונו של הכובש הבריטי. אריחי קרמיקה מילאו את הדרישה טוב יותר. לפני שהמשכנו אל הבית הארמני הבא, שטח שפירא בקצרה את דינמקית רכישת הקרקעות שהתרחשה בטלביה, במאה ה-19, עת הבינו שהגיע הזמן לצאת מהחומות. חקלאים מבית צפפה ומלחה היו בעלי הקרקעות ששימשו לחקלאות, והחלו מוכרים אותם לרוכשים. וילה דקאן, בה שוכן מוזיאון הטבע היתה מהבניינים הראשונים שנבנו על הקרקע, ובכך התניעה את יסודה של בוורלי-הילס של האצולה הנוצרית הפלסטינית בירושלים, טלביה.
ממוזיאון הטבע המשכנו אל בית מידות נוסף שנבנה עבור לקוח ארמני, בעמק רפאים. מעברו השני של הרחוב הציג את הבניין שפירא אל עדת הבטלנים כבדי השמיעה שנאספה סביבו. עדת בטלנים שיסמין ויואב הצניחו את ממוצע הגילאים בה. נאמר על הבניין שהוא מהסוגה האקלקטית. גם בו היה ניתן להתרשם חלל הבניים של הלוג'יה, בו התחלפו הקשתות במשלושים גאומטריים. שני גילויים מעניינים חשף בפנינו שפירא מול הבניין בעמק רפאים. ראשית, אמר שהאבן הורדרדה-כתמתמה של הבניין, שאנו סברנו שהיא אבן חברונית, היא למעשה אבן מיזי-יהודי. עכשוי כשאנחנו בודקים את הנושא אנחנו עוד יותר מבולבלים. אבל זה פחות חשוב.
שפירא דיבר על האבן כאבן קשה במיוחד, שלא פשוט לעבוד איתה. בתנאים אלה, הפכה הקרמיקה הארמנית עיטור אלטרנטיבי שעבד היטב. זה זול, זה פשוט, וזה מעשיר את הפלטה של הבניין. אחלה. הגילוי שבאמת עורר את עניינינו מול הבניין הוא שמו של האדריכל שתכנן אותו. ספירו חורי, אדריכל אקלקטי יווני, שלפי שפירא בנה לא מעט בירושלים. שחקן חדש עולה למגרש, כמו שאומרים. ניו גייט נכונים לאתגר. נחפש את בנייניו של ספירו.
מההיכרות החפוזה עם ספירו המשכנו אל הכנסיה הארמנית בעמק רפאים. משתתפי הסיור עמדו מחוץ לגדר הכנסיה. שוב הוכיח אדריכל השימור שפירא ידיעות נרחבות. היה מעניין להקשיב לו. הוא סיפר שהבניין נבנה על ידי הטמפלרים כמעין 'בית עם' עבור הקהילה ברחוב. הבריטים טובי הלב גירשו את הטמפלרים. הבריטים הבינו בשעתו שקולוניאליזם זה לא כזה סבבה. הבית נשאר נטוש. הגרמנים הרגישו רע עם השואה והעבירו את הבניין לידי הממסד הציוני במסגרת הסכם השילומים. הממסד הציוני חילק ב1948 בתים בעמק רפאים לחיילים משוחררים. ואת בית העם הטמפלרי נתנו לארמנים שישמש ככנסיה. כל הפרטים האלה היו מאירי עיניים. לשמחתנו, חברי ניו גייט כבר זכו לבקר בפנים הכנסיה. אם אדריכל משה שפירא מעוניין בשיעורים בדיפלומטיה רכה שמכניסה אל תוך קרביהם של בניינים, אנחנו מוכנים לדון בנושא.
אחרי השהות הקצרה מחוץ לכנסיה שאל אם המשתתפים בסיור יעדיפו ללכת לבית סימן המוצר או לעלות חזרה לטלביה, כדי לקנח בעוד כמה בניינים עם זיקה לארמנים. זקני השבט, שהיו גם רוב השבט, הסכימו פה אחד שהם מעוניינים לשוב לטלביה. על יד הבניין בו חוסים פגועי נפש טיפסנו חזרה אל בוורלי הילס.
עמדנו מול עוד בניין של ספירו, חברנו היווני החדש. כאן הפתיע שפירא, וסיפר שדווקא ברחוב יפו ישנם כמה בניינים שנבנו עבור לקוחות ארמנים. חלקם תוכננו על ידי אדריכלים יהודים. רוצים לדעת מי? דב כרמי תכנן עבור לקוחות ארמנים. מעניין. חלק מהלקוחות הארמנים לא היו חובבי ציון גדולים. אחד פעל למנוע את הגעתם של רופאים יהודים מהגולה ארצה שלא יגזלו את מלאכתם של הרופאים הפלסטינים והארמנים.
מול אחד הבניינים סיפר שפירא על האלמנט הארמני המובהק היחיד אותו הצליח לאפיין. קרניז אבן משולש ובו שבכה לקוקייה. מורשת חשובה לאדריכלות, בלי ספק. יואב גר באזור זה בבוורלי הילס בשנתיים הראשונות של לימודי האדריכלות שלו, ולכן לפחות מבחינת חזיונות, לא היו עבורו גילויים חדשים. הפרטים שסיפק שפירא הציעו פרספקטיבה חדשה על הבניינים. מול הוילה של ג'לאת ומאוחר יותר של מטוסיאן שמענו שוב על החלפת הבעליות שעברו על הבניינים.
מטוסיאן השכיר את קומת הקרקע לפרופ' דוד פלוסר חוקר הנצרות. דוד ראה אצל מטוסיאן את מיין קאמפף. אחלה. סליק של הלח"י התפוצץ במרתף והבית נותר על תילו. בית מטוסיאן, כפי שציין שפירא, הוא עדות לנקודת הזמן בו תוכנן ונבנה. ניתן לראות בו מאפיינים אקלקטיים לצד סגנון בין לאומי. במחילה ממך, שפירא, אנחנו רוצים לראות דברים גם מבפנים. לפני שסיכם שפירא את הסיור ונפרד מעלינו הזכיר את וילה הארון א-רשיד. נהדר. גם שם אנחנו ביקרנו, וברוח דיפלומטית מאד, גירשו אותנו.
אז קראתם עד כאן, ואלי התרשמתם שהנציגות הדיפלומטית של ניו גייט יצאה במפח נפש מסויים מהסיור שאירגנה להם הפטריארכיה הארמנית. מה גם שלא ממש פגשנו ארמנים בכל הסיור הזה. אז הסכסוך לא נפתר לחלוטין. יש עוד סוגיות שצריך ללבן. אל תפול רוחכם. השוס האמיתי, העוצמה הרכה של הדיפלומטיה הניו-גייטית עוד עתידה להתגלות. החלק הטוב של הפוסט הזה עוד לפניכם.
מי מזהה את המקום? מי מזהה את הצד של הגדר ממנו מצולמת התמונה?
צדקתם! מדובר במנזר האחיות הפרנציסקני, סנט אנטוניו ברחביה/טלביה! המנזר בצורת המזלג שתכנן המאסטר - ברלוצי! הרמז היחיד לקומפוזיציה אורבנית ברחביה. ואנחנו חשבנו שלעולם לא ניכנס אליו! אין לנו אלא לשבח את יסמין על התושיה הרבה, ועל המוטיבציה להמשיך מהסיור של הארמנים לחלישה מתגלגלת. מה עוד יש שם בשרוול הזה? השד יודע. על כל פנים, נעמדנו אל מול שער הברזל שכל כך הרבה פעמים השיבו בו את פנינו ריקם. צלצלנו בפעמון והתפללנו לאלוהי הטריזים שיועיל בטובו להאיר עלינו מחסדו. אחות מבוגרת ענתה בצדו השני של האינטרקום. השיחה התחילה באנגלית, ובמהרה שאלה האחות אם אנחנו דוברים איטלקית. יואב ענה שמעט איטלקית הוא דובר. שלפנו את קלף הסטודנטים לאדריכלות, הזכרנו את שמו של המאסטר, האחות שלחה אלינו נציג.
מעברו השני של השער ניגש אלינו ג'וני, נוצרי קתולי מבית לחם, שהאיר אלינו פנים. הסברנו לו את סיבת ביקורנו. נראה היה שלא צפויה לנו הצלחה. ג'וני אמר שהאמא הגדולה לא נמצאת ולא יוכל לאפשר לנו לבקר. שוב הזכרנו את המאסטר, ודיקלמנו את משפט הקסם:
"we would like to see your chapel"
זה עבד. ג'וני הרים צלצול אל האמא הגדולה, ולפני שיכולנו להגיד "פורקה פוטנה סנטה מריה נובלה מדונה" נפתחו בפנינו שערי הברזל המפורזל. לפני שנכסנו אל הבניין ציין שהטיפול ברחבה הקדמית של המנזר היא פרי עיצובו של ג'וני, ולא של ברלוצי. על הכיפאק. ג'וני אמר שנוכל לראות את הקפלה בלבד ולא יותר ממנה, מכיוון שהמנזר הוא סמינר לאחיות פרנציסקניות שפרטיותן חשובה להן. לא חשבנו שנקבל יותר. גם כך היה מדובר בהישג שלא חלמנו עליו.
קשה להפריז במידת ההתרגשות שאחזה בנו. אחרי מפח הנפש שחווינו מהכנסייה של ברלוצי המחפה את פסיפס מפת מידבא בירדן, היה מדובר בתיקון יותר מראוי. טרם פרסמנו את רשמינו מירדן, אבל אלו עומדים בקנה. המתינו בסבלנות ותקבלו את הכל. שם תהינו על חולשתה של הכנסיה וחשבנו שאולי נובעת היא מחיפוי הטיח בכנסיה. סברנו שאולי עדיף לברלוצי לעבוד עם רק עם אבן. כמה טעינו. שוב הוכיח ברלוצי שהוא יודע מאיפה משתין הדג. שוב הוכיח שהוא לא יכול להפסיק להפתיע. הקפלה לא דומה לאף כנסיה אחרת של ברלוצי שראינו. בירדן חשבנו שברלוצי התריס כנגד המודרניזם. בקפלה הזו ראינו שידע לעבוד גם עם הקונסטרוקציה המודרניסטית. ג'וני ציין שבשאר המבנה ישנם דברים ששונו, אולם בקפלה שומרו האלמנטים המקוריים שיובאו במיוחד מאיטליה. הסכיתו ושמעו. הקפלה עובדת ממש טוב. הויטראז'ים, מגוונים, מסננים את האור שמחמיא לגיוון בו טויוחו מסעדי הכנסיה. קורות התיקרה שטופלו בדירוג נעימות לעין. השיש הירוק בכניסה, חגיגה. אין מה לומר.
בתא הוידוי הבחנו שברלוצי לא שכח, שאלוהים נמצא גם בפרטים הקטנים.
לא יכולנו לבקש יותר. באמת שלא. מספר הטלפון של ג'וני שמור עימנו, ואם נרצה, נוכל לנסות לתאם ביקורים נוספים בעתיד. החלק האחורי של המנזר שייך לממשלה. בשביל שנוכל לבקר בו יש לתאם מראש, להגיש תעודות זהות וטביעות אצבע. גם ג'וני בעצמו לא יכול לגשת לשם. לפני היציאה עשינו סקירה היסטורית קטנה. הבריטים הפכו את המנזר למתקן חקירות. הפילבוקסים עשויים הבטון שנראים כמו סיפולוקס מבטון הונחו שם על מנת להגן על מתקן החקירות הבריטי מפני לוחמי מחתרת הלח"י. איזה גברים היו הלח"י. אין עליהם. סיפרנו לג'וני על הטרוריסטים היהודים והוא הודה לנו על פיסת המידע שלא היתה מוכרת לו.
חשבתם שכtן סיימנו? טעות בידיכם.
אנחנו עוד לא שבענו. על סולם מתכת שניצב על גג בית הקונסול הבלגי ראינו אדם מטפס. יסמין הציעה שננסה את מזלינו גם שם.
ניסינו. מצאנו פעמון. צלצלנו. אישה אסייתית בבגדי משרתת נראתה מרחוק, חייכה אלינו ורצה פנימה אל תוך הבית. כעבור כמה רגעים נפתח לנו גם השער הזה. יסמין ויואב הביטו זה בזה, ולא האמינו שגם השער הזה נפתח. התקדמנו בחצר הוילה ונכנסנו בעד דלת השירות שראינו את האסיאתית עוברת בה. אשת הקונסול ניגשה אלינו בסוודר אדום וחיוך. היא ציפתה לאורחים. אנחנו לא היינו האורחים להם היא ציפתה. נפלו פניה. מה נפלו, זאת הייתה נחיתת אונס. עשינו לה פרל הרבור בפרצוף.
כשהבינה שהאורחים הם לא מי שציפתה לה התחילה לשאול בנימוס בלגי קורקטי מי לעזאזל אנחנו. אנחנו ניסינו הכל, את כל הקלפים שהיו לנו. הצבע לא שב לפניה. היא ממש לא שמחה שאנחנו שם. אנחנו גם פלשנו לשטח הפרטי שלהם, גם הפרנו את הנחיות הבטחון שלהם, וגם הפרענו להם לקראת ביקור דיפלומטי. אנחנו דיפלומטים אמיתיים. היא אמרה שזה ממש לא מקובל, ואם אנחנו רוצים אנחנו יכולים לשלוח מייל לקונסוליה ואז אולי ישקלו ביקור, אף על פי שזה ממש לא מקובל. בלגי גבוהה בסינר קצבים הגיח מאחוריה. בשלב הזה הגברת כבר לא ממש הצליחה להסתיר את סערת רוחה. היא הסבירה לו את הסיטואציה. הוא המשיך באותה נימה קורקטית, שהביקור שלנו לא רצוי, שהם ניצבים לקראת ביקור דיפלומטי "אמיתי" ולכן
if you could, perhaps...
fuck off
השלמנו אנחנו את המשפט שהוא לא סיים. עוד לפני שעברנו בשער החוצה, יסמין הוכיחה שהיא דיפלומטית אמיתית, ופשוט התפוצצה מצחוק. אז נפרדו יסמין ויואב. יסמין המשיכה לנסות טריזים במקומות נוספים, ונהנתה מאפיזודה מסקרנת של מעמד העז בטלביה.
יואב לעומת זאת המשיך לקפה אצל אדם דניס העבריין המושתן מבאר שבע. מהקפה המשיכו אל העיר העתיקה בכוונה לנגב את החומוס בעכרמאווי.
בדרך חלפו ליד המנזר היווני האורתודוכסי שמול האמריקן יוניברסיטי קולג'. דפקו השניים בדלת ולבסוף פתחו להם. אין סוף לטריזים ביום הזה. חבל שלא מילאנו לוטו. חבורת ילדים יוונים עטורי זקן דליל פתחו להם. הם לא יכלו לאפשר ביקור בכנסיה, אבל וסיליוס, פרח כמורה צעיר מסלוניקי העניק להם את מספר הטלפון של המזכירות של הפטריארכיה. ניתן לזה צ'אנס.שאלנו את וסיליוס אם הוא מכיר את אבא דימיטרי, ואחרי שתיקן אותנו ל-דימיטריוס, ענה שהוא אכן מכיר אותו. התנצלנו שוב בשם הייפי על הבריחה הגדולה ממסדר הכמורה, הודנו מקרב לב והמשכנו בדרכנו. אדם רצה לראות את קבר דוד, ובלי שנתכוון הוכרחנו להניח תפילין ולרקוד עם שרגא, שפרט לארומת נס הקפה שנדפה מפיו והמסיונריות האגרסיבית שלו היה איש די לבבי. זהו, שאו ברכה. בקרוב סיפורים מירדן.
