top of page

090818


חברי ניו גייט נערכו על מנת לצאת במשלחת אל סקיתופוליס, הלא היא הגן הלאומי של בית שאן. אל הדרך יצאו מעטים מחברי ניו גייט. דור נהג ברכב, ואסף את יסמין, אמיר ויואב, השכם בבוקר. לבית שאן נסענו דרך כביש 90. ניצלנו את ההזדמנות כדי לקפוץ לביקור בדיר חג'לה.

ביקורנו בדיר חג'לה היה ספונטני וחטוף. השעה היתה קצת אחרי שבע בבוקר. בתחילה הסתובבנו סביב המנזר, בין הגנים ופינות הישיבה השונות שסביבו. לחלקינו הזכיר המקום את פונדק 101 של שמעון רימון, 'כושי'. יש לנו סימפטיה אל שני המקומות ולכן כשנתאר את הדמיון ננסה למצוא את המילים שלא יאירו אותם באור שלילי. הבנייה עשויה להיראות חובבנית. היא נעשית פעמים רבות מחומרים מקומיים, כמו השימוש בחלוקי נחל גדולים. אפשר לראות שהמקום נבנה על ידי האנשים שחיים בו. איך אפשר לראות דבר כזה? לא ברור. אבל אפשר לראות את זה. המנזר הוא גדול. איפה שחנינו הייתה המון חניה, וגם מסביב לבניין המנזר יש מרחבים. חוץ מהמנזר ישנו במתחם בית הארחה לצליינים יוונים. עוד בניינים, עוד גנים ופינות ישיבה. חיות משק מסתובבות במתחם. תרנגולי ענק. באמת התרנגולים המפוארים ביותר שנראו, טווסים וכלבים. הרבה ירק, עצי פרי ועצי נוי. אם נאמר שיש דבר מה בלתי רשמי באופיו של המקום, האם יהיה בכך עלבון? והרבה אי סדר. כמו הכספת הענקית שעומדת לה באמצע כביש. וחומרי בניה שמפוזרים פה ושם.

דיר חג'לה הוא מנזר יווני אורתודוקסי שמוקדש לגרסימוס שניהל שם מנזר בתקופה הביזנטית. האופן בו נוהל המנזר היה כ-'לאורה'. כלומר, פעילות במנזר התקיימה רק בימי שבת וראשון. בשאר הימים התבודדו הנזירים במערות חצובות בסלע באזור. גרסימוס גם כתב את הרגולה, שהיא תקנון מנזרי מדבר יהודה, ולה מצייתים נזירים עד ימינו אנו. הוא היה ידוע בתור עושה ניסים, וכמי שמסתדר היטב עם בעלי חיים. אריה שמכף רגלו שלף גרסימוס קוץ, כשהשניים נפגשו בלב המדבר, שרץ מעל קברו של גרסימוס וסירב לאכול ולשתות עד שמת. אריה סטוקר. בסיום המלחמה ב-1967 נכבש שטח המנזר. מאז נסלל כביש הערבה שהקל על הגישה למנזר. אולי אופיו התיירותי, על החניה הרחבה במיוחד ושלל המזכרות המוצעות בו למכירה, הן פרי המלחמה ההיא והכביש ההוא.

כשהגענו הייתה השעה עוד לא היתה שמונה. גם אנחנו לא היינו מקבלים אורחים בסבר פנים יפות בשעות אלה. כששאלנו עובדים במקום אם ניתן להכנס למנזר הסבירו לנו שכעת מתרחשת תפילה, וכדאי שנמתין עד שמונה, שהתפילה תסתיים. אז עשינו את הסיבוב שלנו, ידיים בכיסים, ושריקה עליזה בשפתיים. לדיר חג'לה יש כנראה היסטוריה עשירה. בית חגלה במקרא, ועדויות לישוב במקום בתקופה הביזנטית. בית חגלה, או דיר חג'לה מופיע במפת מידבא. יש הרבה מסורות לגבי אזור המנזר, מהמקרא והברית החדשה. לא נלאה אתכם בהן. אחרי שהוא נוסד על ידי ראש הכנסיה, הירונימוס ונוהל על ידי גרסימוס, הוא נחרב בשנת 614 לספירה הנוצרית בידי הפרסים. הפרסים החריבו אותו. מעניין. האדמה תחת המנזר של גרסימוס הקדוש עומד על אדמה מאד לא יציבה. חוסר היציבות הזאת היתה האויב הקטלני ביותר שהיה למבנה המנזר. מעריכים שהיום המבנה מתבסס על בניין צלבני, לפי אופי תכניתו וטכניקת הבניה בו.

לאחר ההמתנה, ולאחר שיסמין היתה הראשונה להתגבר על הכלב האימתני שנבח עלינו במרץ בכניסה למנזר, היינו בפנים. חצר פנימית יפה עם באר במרכזה. שתי נשים היו עסוקות בעריכת שולחנות לארוחת בוקר. ניתן לומר שלא באנו להן בטוב. אפשר להבין אותן, הקדמנו. אחת הנשים הורתה לנו את הדרך אל קפלה קטנה, בקומת הקרקע של המנזר, בפינה הצפון מערבית. בחוסר חשק מופגן המתינה איתנו בפנים והתירה לנו לצלם. הבנו את הרמז, מיהרנו לעזוב. ביקורנו היה ספונטני ולא נערכנו אליו מבעוד מועד. מידע באתר see the holy land, מגלה שפזיזותנו לעזוב היתה שטות. מסתבר שיש במנזר אוסף גולגלות. איך פיספסנו את זה.

מדיר חג'לה אצה לנו הדרך עד הגן הלאומי של בית שאן. לפני שהסתערנו על הפארק, התישבנו לקפה. דור הפליא לבשל קפה על פינג'אן מהפק"ל המקצועי שלו. אחרי ההתרעננות ניגשנו אל סיבת התכנסותנו. הגן הלאומי של בית שאן. סקיתופוליס.

זמן רב זממנו להגיע אל בית שאן. מעריכים כי ההתישבות הראשונה באזור התקיימה כבר לפני 7000 שנה. מה מביא אנשים להתישב בבית שאן? בימיה הטובים עברו בה דרכים חשובות. היא נמצאה במיקום אסטרטגי ברשתות התנועה של העולם העתיק. אדמתה היתה פוריה ובאזור ישנם מעיינות רבים המספקים מי שתיה והשקיה. היו ימים שכל אלה היו מספיק כדי לגרום לאדם להחליט להשתקע במקום מסוים. בכניסה אל הגן הלאומי ישנה קופה בה יושב פקיד של רשות הטבע והגנים. מחיר הכניסה לא זול מאד. וכל עניין השער הזה הוא עוד דרך בה הגן הלאומי מופרד מהרקמה המפוררת גם כך של בית שאן. אחרי התשלום הגענו אל הסככה המרשימה בכניסה אל מתחם הגן הלאומי. את הטיפול בגן הלאומי תכננו משרד אדריכלות הנוף מוריה-סקלי, והוא לא רע בכלל. לפנינו ביקר במקום מיכאל יעקובסון, המפעיל את הבלוג הותיק חלון אחורי. יעקובסון מבקר את האופן בו הפארק מנותק מבית שאן, בתבונה, והצדק עמו. אנו נצטרף אל יעקובסון גם בשבחים לסככה בכניסה. היא מייצרת חלל נעים ויפה שנוח לצאת ממנו אל הפארק ולהתאושש בו בסיום הסיור. בנוסף לספסלי קק"ל הדביקים ממיצי ארטיקים בסככה, ישנו מודל ברונזה גדול של סקיתופוליס ההיסטורית.

בתקופה הכנענית המאוחרת, במאות ה-10 וה-12 לפנה"ס התקיים באתר ישוב השלטון המצרי בארץ. במקרא נאמר שהפלשתים תלו את גופות שאול ובניו על חומות העיר, אחרי הקרב בגלבוע. בית שאן החליפה ידיים רבות, כמו ערים אחרות במיקומים אסטרטגים באזורינו. ההלניסטים הקימו בה את ניסה-סקיתופוליס, ונקשרו בה מסורות לגבי האל דיוניסוס ופמלייתו. החשמונאים הגיעו במאה ה-2 לפנה"ס, והניסו את ההלניסטים. בשנת 63 לספירה נכבשה העיר על ידי הרומאים. סקיתופוליס היתה חלק מעשרת ערי הדקפוליס, אף על פי שהיא היחידה מביניהן שנמצאת ממערב לנהר הירדן. בעיר החשובה בצפון הארץ חיו אזרחים פגאנים, יהודים ושומרונים בשיגשוג. בימי המרד הגדול טבחו בתושבים היהודים. בתקופה הביזנטית היתה העיר נוצרית. מעריכים את אוכלוסייתה באותם ימים בין 30,000 ל-40,000 תושבים. לצורך ההשוואה, לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2016 חיו בבית שאן המודרנית 17,587 תושבים. האם בית שאן של היום אטקרקטיבית, כפי שנדמה שהייתה באותם ימים? נדמה שזוהי שאלה רטורית. תשאלו את מודי בר און, שיחד עם ענת זלצר עשה את הסדרה הדוקומונטרית כביש 90. כמו דיר חג'לה, גם בית שאן נמצאת במקום טוב על השבר הסורי אפריקאי, ורעידות אדמה לא עושות לה טוב. בשנת 363 ארעה באזור רעידת אדמה שהחריבה את הבסיליקה הרומית. כשתיאודוסיוס השני ציווה לחלק את אזורי מזרח האימפריה הביזנטית, היתה סקיתופוליס בירת הפרובינקיה פלשתינה סקונדה, פלשתינה השניה. היו שתי פלסטין. היום חולמים על אחת. מאז הימים הביזנטים הלכה סיקותופוליס ודעכה, אם כי תמיד התקיים בה ישוב. אחרי הכיבוש הערבי במאה ה-7 לספירה הידלדלה האוכלוסייה. וסקיתופוליס קיבלה משמעות שונה, כשנכללה בג'ונד אל אורדון, בגבולות בלאד א-שאם. רעידת אדמה בשנת 749 פגעה קשות בארטיפקט של בית שאן. צלאח א דין כבש את ביסאן. אנדרי, מלך הונגריה כבש את ביסאן במסע הצלב החמישי. ממלוכים ומונגולים נלחמו בבית שאן. במאה ה-13 נהפכה לבירת מחוז בנפת דמשק, ונבנה בה חאן אל-אחמר של האמיר סלאר.

תודה לקיימברידג' על השרטוט!

בשלהי המאה ה-19 הורה השלטון העות'ומאני על פעולות שיקום בביסאן. פעולות אלו, יחד עם הקמת תחנת רכבת העמק, תרמו למגמות העיור שרווחו באזור. מעריכים שבפרוץ מלחמת העולם הראשונה חיו בביסאן 2,000 תושבים. סקר מנדטורי משנת 1945 מעריך כי בביסאן חיים 5,180 תושבים. 200-250 היהודים שחיו במקום נטשו את בתיהם בעקבות פרעות 1936. ליל הגשרים בין ה-16-17 ביוני 1946 מנתק את ביסאן מהרשתות אליהן היתה מחוברת ברכבת. מסופר כי הועד הערבי העליון סיכל נסיון משותף של ההנהגה הערבית בעיר וזו של ישובי היהודים באזור לכונן הסכם בלתי רשמי של הבלגה הדדית. בהצעת החלוקה ביסאן נכללה בשטחה של המדינה הציונית. יגאל אלון עודד תכנית להנסת האוכלוסיה הערבית וכיבוש העיר. הנחיה זו הובילה למצור על העיר הערבית, ולעזיבה של משפחות אל עבר הירדן המזרחי. בתחילת מאי 1948, הורה הלגיון הערבי על פינוי נשים וילדים מהעיר. ב11 למאי 1948, נכבש תל בית שאן על ידי אנשי ההגנה. למחרת נכנעה העיר. רוב חיילי הלגיון הערבי, ותושבי העיר ברחו אל עבר הירדן. מעט מהם הגיעו אל ג'נין. בין 700-1500 תושבים ערבים נותרו בעיר. הממסד הציוני לחץ, והנוצרים, שהיו רוב אלו שנותרו, עקרו אל נצרת. שם המקום שונה, ביסאן הפכה בית שאן, ואל מה שנשאר ממנה נשלחו מהגרים יהודים מעיראק, איראן, רומניה וצפון אפריקה.

האמת היא, שלא פנינו לשוטט בבית שאן הציונית והמודרנית. לא חיפשנו זכר לביסאן. אנחנו באנו בשביל סקיתופוליס, ואת סקיתופוליס קיבלנו. יש בשביל מה לחזור לבית שאן. הסיורים שבאים לחפש את ההתנגשות הקטלנית בין האנטי-אורבניות הציונית לבין הישוב הפלסטיני בארץ, בדרך כלל טרגיים, אבל חשוב לעשות אותם. יתכן שהכל כבר נאמר. בית שאן, זה השם שניתן לישוב, אולי בנסיון לייצר רציפות היסטורית. וכאן כל המילים שאנחנו מכירים נכנסות לתמונה. כיצד ניתן ליצר רציפות היסטורית, בהדחקה, מחיקה והשכחה? איזו רציפות היסטורית, תתכן לבית שאן, כשהיא מפנה עורף אל ביסאן שהיתה אך זה שם?

סקיתופוליס היא תענוג כאתר ארכיאולוגי. כשמגיעים לאזורי הבקעה, הכנרת והגולן אפשר להנות מבנייה בבזלת. במסלול שנתווה למבקרים באתר, מתחילים מהתיאטרון. חלקו נבנה במאה ה-1 לספירה וחלק בסוף המאה ה-2. בשיאו הכיל 7,000 מושבים, שנפרסו על פני שלושה גושים (רצועות מושבים קשתיות, יציעים). כיום נותר רק הגוש התחתון מבין השלושה. בתיאטרון השילוב בין הבזלת, שהיא המלית של התיאטרון, לבין השיש שמצפה אותו נעים מאד. במעבר דרך הוומיטוריומים אפשר לדמיין, עם חיוך על הפנים, את החתכים המרהיבים של התיאטרון הזה. דמיינו את ג'ורג'יו גראסי משרטט אותו.

מטוגנים אך מרוצים

מהתיאטרון הגענו אל מתחם פולחן מאותה תקופה בה נבנה התיאטרון. זה היה השער המזרחי של סקיתופוליס בתקופה הרומית, ובו נימפאון ומזבחות מרשימים. משם אל הלטרינה, הלא היא השירותים הציבוריים של סקיתופוליס. בלטרינה בחנו את סידור הישיבה, שהיה יכול להיות די אינטימי בתפוסה מלאה, ודנו באופנים בהם נשמרה ההגיינה. מים זרמו ובהם היה אפשר לנקות את מה שלא רוצים שישאר על הידיים אחרי. כולנו הסכמנו שזה יותר הגייני ויותר אקולוגי. וגם הצוותא נשמעה לנו כמו חוויה די חיובית. בצמוד ללטרינה נמצא בית המרחץ המזרחי. הוא נבנה בתקופה הרומית והמשיך לפעול בתקופה הביזנטית. תיאטראות ומרחצאות. נשמע כמו עסקת חבילה טובה. היו בו קאלדריום, חלל מחומם, אותו יכולנו לזהות לפי שכבת הרצפה המפרידה בה הוזרמו המים המחוממים. שוב ניתן היה להנות מדמיון החתך שעובר שם. בבית המרחץ המזרחי היה גם פריג'דריום קר. בבית המרחץ המזרחי יש עושר חומרי נהדר. מים זורמים, קיטור, אדים וגופים חשופים ומבריקים חסרים כדי להשלים את התמונה של תרבות גוף.

סיבוב קצר הוביל אותנו אל רחוב סילוואנוס. לצידו טור עמודים עם כותרות יוניות מסוגננות. בסקירת הביקור בג'ראש כבר סקרנו את איכויות המרחב הציבורי הרומי. הסתייגנו אז ואמרנו שהמרחב הרומי לא היה שוויוני והקמתו התבססה על עבדות. בריכה עמדה לצד הרחוב. בתקופה הביזנטית נסלל הרחוב מחדש. עורך דין בשם סילוואנוס היה מעורב בהקמת אולם מעל הבריכה. בפי החופרים דבק שמו של סילוואנוס ברחוב ומאז כך הוא נקרא. בתקופה המוסלמית הקדומה, בימי החליף הישאם, האולם והרחוב קיבלו אופי מסחרי. חנויות שחזיתן עמודים, סטיו וקשתות היו שם. רעידת האדמה של 749 מוטטה אותם.

רחוב סילוואנוס הוביל אותנו אל מה שאליו מתיחסים בתור המונומנט המרכזי. מהמונומנט המפואר נותרו רק האומנות, גיאומטריות. מאי שלמותן מגיחה חידתיות. במסתורין ואי הודאות שעתיקות ארכיאולוגיות מקרינים כלפינו יש דבר מה מגרה ומושך. המונומנט מנקז אליו את התנועה מרחוב סילוואנוס ומרחוב הגיא. רחוב הגיא, אף על פי שבעלון המידע שרשות הטבע והגנים לא מציינים זאת, היה ככל הנראה הקארדו של סקיתופוליס. הרחוב עודנו מרוצף בלוחות בזלת גדולים, מכל צד נמשך סטיו עם עמודים וקירוי וחנויות. בתקופה העבאסית, על הריסות הרחוב הממוטט נבנתה שכונת מגורים.

מרחוב הגיא התחלנו את הטיפוס אל תל בית שאן, וכפי שנקרא בערבית, תל אל-חוצן, תל המבצר. החוקרים מספרים שבתל נחשפו עדויות לכעשרים שכבות יישוב. המוקדמות ביותר הן של התיישבות מהתקופה הנאוליתית, במאה ה-5 לפנה"ס, ואת האורות על התל כיבו המתישבים בימי הביניים. בתל נחשפו הריסות עיר כנענית מוקפת חומה, וחמישה מקדשים כנעניים, מבני מגורים, בית מידות למושל ולוחות בזלת מעוטרים בכתובות, מימי השלטון המצרי. בניינים שהוקמו על ידי מלכי ישראל, מצודה, מגורים ומנהלה נהרסו בכיבוש האשורי. ההלניסטים חידשו את הפעילות בראש התל. עבורם הוא שימש כאקרופוליס. הרומים הקימו מקדש לזאוס. הביזנטים בנו כנסייה עגולה בראש התל ובימי הביניים הוקף התל בחומה.

בשונה מהסככה המוצלחת בכניסה לגן הלאומי, בראש התל עומדת קונסטרוקטציה שהיא באמת קלה, ואפשר להניח שנועדה להצל על המבקרים. הבעיה היא שבין מוטות הקונסטרוקציה הזאת לא נמתח או נפרש שום סוג של אלמנט שיצל. יש בזה מן המגוחך, לחסות בצילה של קונסטרוקציה שלא עושה צל. על כל פנים, נפרשה בפנינו סקיתופוליס ברוב תפארתה. על האופן בה האלמנטים השונים מצטברים לקומפוזיציה עירונית א-רגולרית. לאחר השיטוט בין החללים השונים בסקיתופוליס, יכולנו להתרשם שהעיר שהייתה קיימה סימולטניות אנכית מרשימה. טכנולוגיה, חיים ותנועה התרחשו באופן תלת מימדי. וכשעולים למעלה מתגלה סקיתופוליס כטקסט עשיר ומרובד שנכתב על ידי משתתפים רבים. זה נחמד.

ירדנו מהתל והמשכנו אל הניפאון. מזרקה ציבורית, גבוהה ומעוטרת ממנה זרמו אל בריכה. רשות הטבע והגנים אומרים שבעתיד, תהליך השימור והשחזור ימשך כשישובצו בה אלמנטים ועיטורים שנחפרו באתר. יש עוד סיבה לחזור. גם הנימפאון היה ניתן להתרשם מהעושר החומרי ומהיחסים בין הבזלת כמלית לשיש כציפוי. מקדש רומי מפואר מהמאה ה-2 עמד בצומת הדרכים שבלב העיר. בתקופה הביזנטית הרסו את המקדש הפגאני. בדרך שנראית כרחוב הראשי של העיר סקיתופוליס מהתצפית על התל המשכנו אל בית המרחץ המערבי. 9 דונאם, שמונה אולמות של שכרון חושים. כאן היה ניתן להתרשם מטכנולוגיית חימום החדרים טוב יותר מאשר בבית המרחץ המזרחי. מסביב לחללי המרחץ היה סטיו וחללים מפוארים נוספים. טיח צבעוני כיסה את הקירות. בריכות מים ומזרקות פיארו את בית המרחץ. מבתי המרחץ הגענו אל הרחבה שהכתובות ההיסטוריות תיארו בתור רחבת 'סיגמה' מהתקופה הביזנטית. בחלל המרכזי של הרחבה נמצא פסיפס ובו האלה טיכה, אלת העיר, לראשה כתר ובידה קרן שפע. בסמוך לרחבת סיגמה נחשף אודאון, בו אולי נוגנו יצירות קאמריות.

בסיום הסיור בגן הלאומי רכשנו ארטיקים להפיג את החום. והיה חם. מה חשבנו לעצמנו לסוע לבית שאן באוגוסט. הודנו בחום לכל מי שעשה במלאכה של סקיתופוליס ומיהרנו אל המזגן המנחם ברכב של דור. מבית שאן, היום עוד המשיך, הזרוע עוד היתה נטויה. היעד הבא היה עכו, אבל קודם אכלנו בראמה, בחומוס הכי טוב בעולם של אבו ראמי. לעכו הגענו בצהריים, בכוונה לרכוש מזון לארוחה שנבשל במצפה חזירים. לפני שרכשנו את המזון, רצינו להנות כמה שניתן מעכו בימים אלה. זה היה תענוג, אין מה להגיד. עכו מקסימה. עכו שווה ביקור נוסף שלנו, ביתר הכנה ועיון. עשינו דרכינו בין רחובות וסמטאות העיר העתיקה בעכו, שבשונה מבית שאן, שוקקים חיים. ישבנו במסעדה על שפת הים, לכוס בירה, ופנינו אל השוק לקנות סחורה מהים וירקות לארוחה.

לפני שעזבנו את עכו לכיוון האחוזה במצפה חזירים, דור איתר גרפיטי של דג, מסדרת העבודות שהניעו את פרויקט הגמר שלו.

תודה לדגים, לים התיכון ולכולם. עד הפעם הבאה,

החפיר


bottom of page