#TAGS

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

© 2023 by Annabelle. Proudly created with Wix.com

280318

March 29, 2018

שותפות חדשות. לא רק שותפה, שותפות. חלקכם אולי זוכרים את הקב"ט של ניו גייט - נעמה טולדנו. לקראת חג הפסח, וכשאנו נמצאים במתכונת מסויימת של חופשה, הצטרפה לשורותינו נעמה טולדנו עם שתי בנותיה, מרים ואיילה. לקראת חג החירות ובזכות החופש היינו נינוחים מאי פעם ולכן קבענו לצאת בשעה תשע בבוקר. הכי מאוחר שיצאנו עד היום. יואב, אוי יואב. התעורר רק כשיסמין התקשרה אליו. עשר דקות אחרי השעה הנקובה. אלוהים ישמור, אם נפלה בארזים שלהבת.

התכנית האמנותית ליום רביעי כללה יעדים יהודים על קרן היסוד. חלק גדול מהטלפונים שהקדמנו לעשות לסיור נענו בשלילה. הסיבה בדרך כלל הייתה שיפוצים. שיפוצים בפסח הם עניין שבשגרה. החופש לשפץ מוסדות ציבור ומסעדות בחג החופש. אחרי חודש של יובש ועובש טפטף גשם שהרטיב את הכביסה של נעמה בביתה ושל יואב בביתו. אנחנו היינו מרוצים מהעניין, העננות מסננת לנו את השמש, וזה טוב לנו. והגשם משקה את אמא אדמה. 

היעד הראשון היה בית הכנסת ישורון, על הפינה של קינג ג'ורג' ושמואל הנגיד. אבן הפינה למבנה הונחה ב-1934. הכספים למבנה נתרמו בעיקר על ידי יהודים אמריקאים, בתקווה שבית הכנסת ישמש את הקהילה הקונסרבטיבית. לא הסתייע. האדריכלים האמונים היו מאיר רובין ואלכסנדר פרידמן. מאיר היה רוויזיוניסט יליד אודסה שהספיק גם לשבת בכנסת ישראל כחבר תנועת חירות. אלכסנדר לעומתו, יליד סיגט שבטרנסילבניה, הונגריה. בגיל 22 נסע ללמוד ארכיטקטורה בפדובה המתוקה שבאיטליה. בניין בית הכנסת ישורון הוא מצבור של כמה פונקציות, ספריה, היכל תפילה ועוד. מבחוץ הוא נראה כמו הרבה בניינים שאוהבים להגיד שהם מהסגנון ה-"בין לאומי", צורה אידאלית עגולה בה נחרצו חלונות אנכיים. באולם התפילה, קונסטרוקציית התקרה מרימה מעליה חלונות לאורך שרצים על כל החצית, מתפקדת כאלמנט אסתטי ומסייעת בסינון האור. כבר בבית הכנסת ישורון החלו ההפתעות החיוביות שליוו אותנו לאורך היום. אולם התפילה בבית הכנסת לא רע! יש עוד אדריכלים יהודים רואיים להערכה חוץ ממנדלסון! 

לא השתשהנו רבות בבית הכנסת. אף על פי שהצלחנו לתאם ביקור ביעד אחד בלבד, היו בשרוול יעדים רבים אותם רצינו לבחון. מבית הכנסת ישורון המשכנו אל בית אבי-חי, מרכז תרבותי שהוקם על מנת לקרב בין יהודים דתיים לחילונים. את הבניין שנחנך בשנת 2007 תכננה עדה כרמי-מלמד. אנחנו אוהבים להגחיך את המניירות של עדה, החלונות הורטיקלים הצרים והתכניות שכבולות לסכמות סימבוליות. הסכמה של בית אבי-חי היא של האות חי"ת. נו ברצינות. על אף המניירות הללו, הבניין ראוי לביקור. אפשר לשמוע שם קונצרטים והופעות ודברים כאלה. ואפשר להתרשם מעבודה אדריכלית עם תשומת לב רצינית מאד לפרטים, בהרבה הבנה, רגישות ואפשר אפילו להגיד, התייחסות לקונטקסט. 

פקידת הקבלה לא הסכימה לנו להכנס לאודיטריום, ולא הייתה שבעת רצון מביקורינו. התעלמנו ממנה והמשכנו לשוטט בבניין. החלל הראשון שראינו היה מעיין פאוייה שפונה אל חצר הבניין. כבר יכולנו לקבל מושג על כישרונה של הגברת כרמי. ביכולת השילוב בין אלמנטים מחומרים שונים, בתואם נעים של גוונים, והחדרה יפה של אור. בהמשך ראינו את רפפות הזכוכית התלויות בחזית הצפונית של הבניין. מה תועלתן של רפפות זכוכית? לא בטוח. בכל מקרה, זה נראה לא רע. נדמה שבית אבי-חי מנהל דיאלוג עם בית הכנסת ישורון. דיאלוג שמתחיל בקומפוזיציה של צורות גאומטריות שונות לכדי מכלול אחד, ממשיך עם החדרת האור ומסתיים בטיפול בחומרים. ביקור בשני הבניינים השכנים הוא חוויה מעניינת באפשרות ההשוואתית שהיא מציעה. 

 כשעלינו למעלה ראינו וריאציה אחרת של החדרת אור. שוב התלהבנו מהראיה הכוללת של עדה לבניין. כל האלמנטים קשורים אחד בשני היטב, מפרים זה את זה, ועובדים בצוותא ליצירת החלל על איכויותיו. עכשיו נהיה מעט שוביניסטים. אולי הגברת לבית כרמי עדיפה ביצירת חללי פנים. אולי היא מתכננת מן הפנים אל החוץ.  ואולי אנחנו קופצים למסקנות. בבית אבי-חי אנחנו העדפנו את הפנים על החוץ. 

 

 

 

 

 

 

 אמרנו לפקידת הקבלה שלום ולא להתראות והמשכנו הלאה. לא קירבתם חילונים לדתיים, זה בטוח. הביקור המתואם היחיד שלנו ליום רביעי היה בבית לוי אשכול בשעה עשר בבוקר. צעדנו ברחוב אוסישקין עד שהגענו אל היעד.

בית לוי אשכול משמש היום את יד לוי אשכול המנציחה את פועלו ואת החברה להגנת הטבע שפינו את חצר סרגיי. את הבניין תכנן האדריכל בניימין צ'ייקין, או חייקין, תלוי את מי שואלים. חייקין נולד בסנט פטרסבורג ולמד אדריכלות באנגליה. לפני שהגיע לארץ הקודש במדי קצין וג'נטלמן בריטי הספיק לתכנן ולבנות כמה בניינים בממלכה. חייקין שהתאלמן ונפרד מילדיו, נפולת של נמושות שלא השכילו להשאר בארץ, היה מעורב גם תכנון גבעת רם ובמלון המלך דוד. בטיולנו השבוע תכננו להגיע אל תחנת הכוח בירושלים, אולם הם לא שיתפו עימנו פעולה. גם את תחנת כוח זו תכנן חייקין. מי שירחיק עד חיפה יוכל להתרשם מהעירייה המונומנטלית של חיפה, שגם אותה תכנן חייקין. איש רב פעלים. אומרים שהוא אקלקטי, על התפר עם 'הבין לאומי'. כל השיח השימורי הזה נעשה מאד מעייף ואנקדוטלי. כן, למבנה יש חזית אחת שבה פורתיקו או לוג'יה קטנה עם קשתות חפות מקישותיות יתרה ואילו החזית המזרחית יותר אורתוגונלית. אז כן, הבניין הוא הסמל למעבר בין שני הסגנונות. מה שכן מצא חן בעינינו בבניין, בקומת הקרקע ליתר דיוק, הוא הקומפוזיציה של התכנית. אין צורך במסדרונות בבית. המעבר מחלל אחד לאחר קורית ברציפות נעימה, ובמספר נקודות בבית ניתן להשקיף מבעד לחללים אחרים. 

הבניין אוכלס לראשונה בשנת 1933 על ידי יוליוס ג'ייקובס. יוליוס היה פקיד בכיר במנדט הבריטי והסגן לנציב בירושלים. כמו כן סייע בהקמת התזמורת הפילהרמונית. אז באו האצ"ל ופוצצו את מלון המלך דוד, שגם אותו תכנן חייקין. יוליוס שלנו נהרג בפיצוץ. וכך, אותו האצ"ל שאת אלטלנטה שלו התקיף בן גוריון, עשה שירות למוסד הציוני ופינה את הבית עבור המדינה. לאלמנתו של ג'ייקובס שילמו 20 אלף לירות בעבור הבית. כעבור זמן מה הפך הבית למעון ראש הממשלה הישראלי, בן גוריון, לוי אשכול ולבסוף גולדה מאיר התגוררו בו. השאר היסטוריה. 

בחדר ובו הספרייה הוקרן לנו סרט אשר סקר את עברו של לוי אשכול. לוי היה דמות מסקרנת ושווה ללמוד עליו. הסרט עשה מאמץ גדול להנגיש את כל התענוג הזה לכל מאן דבעי. כשהציעו לנו להלך עם טאבלטים במוזיאון הקטן סירבנו. המוזיאון לא היה בראש מעינינו. אנחנו באנו לראות בעיקר את הבניין. וכנציגי השמרנים הרדיקלים נפציר באוצרי המוזיאונים לזנוח כל יוזמה טכנולוגית. שימו דברים על קירות, לכדו אותם בויטרינות, ועזבו אותנו לנפשנו. לא צריך לדחוף הכל בכוח. לרוב האנשים יש טאבלטים בבית, ואנחנו מקווים שאם הם מועילים בטובם לצאת מהבית וללכת למוזיאון זה לא בשביל ללכת בעקבות טאבלט.

בחצר הקטנה והמטופחת הצטלמנו יחד עם המגוייסות החדשות. יסמין גילתה עניין גדול באיילה הקטנה ועשתה מאמץ ללמד אותה את מנהגי ניו גייט. 

המטבח הנוסטלגי בבית ראוי להזכר בעיקר בהקשר של גולדה מאיר, שהקימה בו את המטבחון. בימים שהיה אפשר להתעלם מכל הנורות האדומות ולהוביל מדינה אל תוך מלחמה טראגית ממטבח קטן ברחביה. 

לפני היציאה ראינו שוב את החצר החביבה. חצרות ירושלמיות יכולות להיות יותר רפויות, וזה לא יזיק להן.

 

הודנו לשחר המדריכה החביבה שלנו, שגבתה 15 שקלים מכל אחד מאיתנו על הביקור, והמשכנו חזרה אל קרן היסוד.  

 בהפוגת הקפה חילקה לנו מרים מנחות קטנות של מזון אותם זללנו ברצון. 

 

 

 

בדרך לבית הכנסת הגדול עברנו ליד בניין המגורים שנבנה בשנים האחרונות מול חנות הספרים אדרבא. כשנחנך היה אפשר להתרשם מעבודת הנגרות המרשימה במה שנראה כעץ תיק. היום, במרחק כמה שנים מהקמתו אפשר לראות כיצד האקלים שלנו לא מיטיב עם עץ ולהבין למה נמנעים משימוש בו. הוא מתכופף, מתייבש ומתפורר. 

השומר בכניסה לבית הכנסת הגדול לא איפשר לנו להכנס אל הבניין, מכיוון שגם בבית הכנסת הגדול חוגגים את חג השיפוצים. גם את בניין יהודי זה תכננו רובין ופרידמן. לא יכולנו להתרשם ממנו יותר מדי. כן ראינו את לובי הקבלה, וסברנו שהוא יתאים לבונים החופשיים. לשכת הבונים החופשיים בירושלים נראית עלובה למדי עבור הכוונות המונומנטליות של הבונים החופשיים. הול הכניסה של בית הכנסת הגדול מתאים יותר, בהפרזה הקיצונית והקינקיות שמאפיינות אותו.

לא נתנו לשומר בבית הכנסת הגדול להפיל את רוחינו והמשכנו למבנה נוסף של רובין ופרידמן. היכל שלמה צמוד לבית הכנסת הגדול ונראה כהמשך שלו. גם הוא בניין מאסיבי וגדול. כיום מכיל בתוכו סמינר למורות דתיות לאומיות. אנחנו נכנסנו קודם כל אל בית הכנסת שבבניין. בית הכנסת לא מרשים במיוחד. אנחנו בעיקר אהבנו את הגוונים שעובדים בו. הכחול של העור המלאכותי על הכסאות עם החום של העץ מוצלח. 

 

חזרנו אל ההול המרכזי. סעודה לתורמים הוכנה במקום. הטבח עמד מעל הגסטרונומים של הבופה וצילם את פאר יצירתו. העובדים במקום לא יכלו לעזור לנו להגיע אל בית הכנסת הגדול. המשכנו אל גרם המדרגות בכוונה לנסות להגיע אל הגג. דור הגדיר את החלל כחלל מניב, אליו מביאים פתאים יהודיים עם מרשרשים בכיסים, ומלעיטים אותם בדברי סרק, על מנת שישפכו מעושרם על השולחן. לא מתחת לשולחן, מעל השולחן.

 

 

 בגרם המדרגות הגדול השקיעו רובין ופרידמן בפרטים והוא עובד לא רע. המשכנו אל הגג.

 

 

 

בקומת הגג מונחים בקופסאות שחורות מודלים מהמוזיאון היהודי בהיכל שלמה. סטודנטים לארכיטקטורה מוזמנים להגיע ולאסוף מודלים אותם יגישו בסטודיו. בהצלחה. אמיר ניסה את מזלו בטכניקות פריצה מתקדמות על המנעול שנעל את הדלת. זה לא עבד והחלטנו לגשת למוזיאון כדי לבדוק אם יש להם מפתח לגג. במוזיאון פגשנו את שלומית, היא חייכה לעומתינו. היא אמרה שהביקור במוזיאון עולה כסף. כשהודענו שאנו סטודנטים מהמחלקה המהוללת לארכיטקטורה בבצלאל חזרה בה והציע לנו ביקור בחינם. הצענו לה לקרוא את הבלוג שלנו, היא שמחה ואמרה שהמוזיאון פועל עם בצלאל. שמחנו כשאמרה לנו שלומית שיש ברשותה מפתח לגג. סיירנו מעט במוזיאון לפני שהסתערנו על הגג.

 במיצג טיפוסי למוזיאונים יהודיים הצטלמנו שמחים על רקע ארון הספרים היהודי, שידע ימים טובים יותר של סדר וארגון.

 

 מחדר ריק במוזיאון יכולנו להשקיף אל הבניין של רזניק בצדו השני של רחוב קרן היסוד. אחרי ששבענו מהמוזיאון, עם המפתח לגג עלינו מעלה. 

 מהגג יכולנו להשקיף לכל עבר. ירושלים נפרשה כטלית קרועה.

 התבוננו שוב בבניין של רזניק, וירדנו למטה, להחזיר את המפתח לשלומית וליעד הבא, הבניין של רזניק.

בקומת החניה נראו שלטים שאסרו חניה בין העמודים. מה הכוונה בדיוק? בין העמודים? יש לנו חיבה גדולה לבניין הזה של רזניק. אנחנו יודעים שהיו מתוכננים שלושה באתר הזה, ולבסוף נבנה רק אחד. תחתיו יש את שופרסל אגרון היקר שהיה חלק מהפרויקט. הקובייה האידאלית מנותקת מהקרקע בכרעיי בטון מעוצבות בפשטות. הבניין לא מתנצל, יש לו זהות והיא עשויה להדמות כבלתי שייכת לירושלים. כיום קשה לדמיין את כיכר צרפת, או כיכר פריז, בלעדיו. מצדו השני של הכיכר יש את טרה סנטה של ברלוצי. גם את כיכר צרפת אנחנו אוהבים והיינו רוצים אולי להחליש ואף להסיט את תנועת הרכבים ממנה. האם זה אפשרי? לא בטוח. דבר אחד בטוח. אפשר היה להתייחס לבניין של רזניק יפה יותר. ועד הבית היה יכול להכיר בערכו של הבניין ולמנוע מדיירים שונים לסגור בו מרפסות. המראה של קיטועי המרפסות הרציפות ממש מכמיר לב. והמרפסות הסגורות הן רק פן אחד של ההזנחה ממנה סובל הבניין. האם הבניין כל כך מתריס שרוצים לראות בנפילתו? בעינינו הוא מוצלח וכוונות טובות עומדות ביסודותיו.

נכנסנו אל הבניין ורצינו לראות דירות, לטייל במרפסות ולעלות אל הגג. במעלית הישנה שגווניה נעימים ומזכירים את בית הכנסת של היכל שלמה, פגשנו בנדב. נדב שומר על דירה שבבעלות משפחתו ולומד בישיבת הסדר בצפון. ביקשנו לראות את הדירה והוא הסכים. לא הצלחנו לצלם היטב בדירה אבל חיבבנו אותה. עבור אדם אחד או זוג היא עשויה להיות דירה נהדרת שהחללים בה מאורגנים ביעילות אל מול המרפסת הגדולה. לפני שמשפחתו רכשה את הדירה היתה שייכת לדמות ממוזיאון תל אביב או מוזיאון ישראל. רישומי פחם יפים תלויים בדירה. נדב הציע לנו מים קרים. זה היה במקום. יצאנו אל המרפסת והתאכזבנו קשות. מישהו סגר את המרפסת, פעמיים. גם מנע את התנועה הרציפה של המרפסת המקיפה את כל הבניין, וגם אל האוויר הפתוח, בפלסטיק או פרספקס שהעכיר עד מאד. האוויר במרפסת היה מחניק וריחו היה לא טוב. מרפסת זו יכולה הייתה להשקיף בכיף אל העיר העתיקה ועל כל מה שעומד בדרך אליה, ולעומת זאת היא אטומה ובלתי שימושית. מה חבל.

הביקור בדירה של נדב לא סיפק אותנו והתעקשנו להמשיך ולמצוא טריזים. אדם מבוגר עם שפם וחומרי הדברה בקומת החניה המליץ לנו לפנות אל דני סופרשטיין, יו"ר ועד הבית. כמו שאנחנו יודעים בניו גייט, צלצלנו חזור וצלצל באינטרקום של דני סופרשטיין. הוא ענה אבל השיחה לא ממש התקדמה. אז עלינו אליו במעלית. דפקנו בדלת וצלצלנו בפעמון. הוא לא ענה. מול שער הגג הנעול הזה הייתה זו יסמין שהחליטה לנסות את מזלה כפורצת. הנסיון של היום מלמד שחברי ניו גייט אינם פורצי מנעולים, אבל יודעים לחדור אל נבכי נפשם של הסובייקטים שלהם. כמהופנטים פותחים בעלי המפתחות כל דלת. הכל תלוי בלחש הנכון שיש ללחוש על אוזניהם.

בעוד אנו מנסים לפרוץ את הדלת לגג ראינו את ז'קלין, יהודיה צרפתיה שליוותה את משפחתה מהדירה שלהם בקומה העליונה. שאלנו את ז'קלין אם תסכים לנו לראות את דירתה, והיא נעטרה. ז'קלין ביקשה רק שנזדרז, מכיוון שמשפחתה ממתינה לה למטה ברכב. ביתה של ז'קלין היה רחב ומלא יותר מזה של נדב. ניכר היה כי ז'קלין יושבת על המיליונים. יצאנו אל המרפסת לשוטט ולהשקיף. תענוג. אחלה של מרפסת. תודה לך רזניק על החזון הזה. 

היו דיבורים על איזשהו פיר מדרגות מפואר, אולם זה שאנחנו ראינו נראה כפיר מדרגות חירום טיפוסי לגמרי. ביציאה הבחנו בפיר האוורור הזה, שלא ברור כמה מהדירות בבניין מתחברות אליו, אבל בטוח שהוא חמוד. 

טיולינו התקרב אל סופו. מהבניין של רזניק המשכנו אל המתחם המוסדות הלאומיים. מעניין לדעת שבתיכנון שכונת רחביה תיכנן קאופמן את יעוד הבניין לבית הספר, הגימנסיה העברית. תושבי השכונה התנגדו מכיוון שרצו את בית הספר בלב השכונה ולא בקצה שלה. ההצעה הזוכה למתחם הייתה של יחנן רטנר, שעקף בסיבוב את קאופמן, ברוולד, אריה שרון ואליעזר ילין. מה חושבים אנחנו על המבנה? קשה לקבוע. לא נתנו לנו להכנס והציעו לנו לתאם ביקור בעתיד. ישבנו מעט בצל (שאין הרבה ממנו ברחבת המבנה) והמשכנו הלאה. 

 בדרך למלון פרזידנט הנטוש עברנו על יד דלת הקפלה של טרה סנטה. ד"ש קטן לברלוצי, ונשיקה באוויר.

מלון פרזידנט עומד נטוש ברחוב אחד העם כבר שנים רבות. רוב חלונותיו נופצו וקירותיו מחופי האבן המפוייחת קושטו בציורי גרפיטי מאיכות ירודה. חשבנו שנצטרך לטפס על גדרות, לעשות סולם גנבים וכאלה, אולם בגדר המקיפה את הבניין יש פרצה רחבה מול הכניסה שמאפשרת כניסה בקלות יתרה. צמחים מטפסים זקנים משתוללים שם כבאחרית הימים. שלט גדול מזהיר מהסכנה החמורה שבבניין ואוסר את הכניסה. כשהתחלנו להכנס ניגש אלינו מהרחוב אדם צעיר עם קסדה של טוסטוס ביד. הוא שאל מדוע אנחנו פורצים אל הבניין, והצביע על השלט שאומר שהוא מסוכן. הוא איים שהרצפות יקרסו עלינו. טרחן. אנו ממליצים עליו לקבל את פרס יקיר ירושלים על נהג השליחויות הכי טרחן בהיסטוריה של היקום כולו. אחרי ההטפה המעייפת הוא שב אל רכבו העלוב והמשיך ביומו. אנחנו המשכנו פנימה אל הבניין.

עוד בניין נטוש. הסיפור הזה כבר מוכר. הם מושחתים ומוזנחים. מלון פרזידנט הוא בניינם השלישי של רובין ופרידמן שביקרנו בו השבוע. שלושה ביום. ארבעה אפילו, אם סופרים גם את בית הכנסת הגדול. הוא נפתח בשנת 1954 כמלון יוקרה עבור דיפלומטים ואנשים רמי דרג. כשנכנסים לבית מלון נטוש זה נחמד. בדומה לוילה שרובר בטלביה, גם בית מלון פרזידנט הוא מבנה שתוכנן כדי להכיל את הרגעים החגיגיים של החיים. כך שביקור בחורבה שכזאת, שהתיימרה לארח חג ושמחה בעבר מקבלת מימד טראגי. לא נתפייט יותר מדי על בניינים נטושים. עלינו מעלה במדרגות. נראה שכל המחיצות שיצרו בעבר את חדרי המלון נלקחו. הכל נלקח, הושחת. אין סניטריה, אין מחיצות, אין אריחים על הרצפה ואין חיפוי על הקירות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 בחלק מהסלאבים של הרצפה ישנם חורים. אור עובר דרכם וזה יפה. מים מטפטפים ומצמיחים ירוקת ועשב בר. בשנת 2011 ערכו קבוצת בית-ריק סדרת אירועים בה השמישו את הבניין הנטוש.  מבית המלון יצאנו, הצצנו על הבניין הנטוש השכן. גם הוא עטוף צמחיה פראית שמשתלטת עליו. אומרים שילד טבע למוות בבריכה של בית המלון.

 

 

 

 

 

כמה הספקנו, קשה לתאר. הרווחנו חומוס ביושר. יסמין ויואב רצו להגיע לשער שכם על מנת להחליף את ייתרת המטבע הירדני שהייתה ברשותם. ניצלנו את ההזדמנות כדי לאכול את החומוס בעכרמאווי, אברקרומבי, כפי שיסמין אוהבת לכנות אותו. 

מהחומוס המשכנו לנסיון טריז נוסף. מנזר סן ונסן דה פול בממילא. בשיטוטינו השונים עברנו על ידו ואף ניסינו להכנס. בעבר גברת לא חביבה בכניסה לא איפשרה לנו להכנס ולא היו לנו ציפיות גבוהות שנוכל להכנס הפעם. אף על פי כן ניסינו, ואחרי המתנה קצרה הזעיקה פקידה בכניסה את סלים, האחראי על התחזוקה במנזר שידריך אותנו בסיור קצר במנזר.

סלים התגלה כאדם טוב לב שדובר שפות רבות, ערבית, עברית, אנגלית איטלקית וצרפתית. אולי עוד. אנחנו שמחנו על השידוך הטרי והתרגשנו שסוף סוף נוכל לראות את המנזר. לא ידענו מה מצפה לנו! במנזר הקתולי יש גן ילדים, בית ספר, בית יתומים, חללים לטיפול בעיוורים ובפגועי נפש. במאה ה-17 הקים דה פול את המסדר לטיפול באומללים, והאחיות שגייס לטובת המטרה לא היו צריכות להשבע את שבועת הנזירות. הן נתבקשו רק להתלבש בצניעות ולהיות מסורות לטיפול. בביקורינו הקודמים בעין כרם חלפנו על פני מנזר נוסף של סן ונסן דה פול, אולם לא נכנסנו עמוק כמו שנכנסנו הפעם.

מסדרונות גבוהים ומרשימים, שרצפתם אבן ותקרתם קשתות שמצטלבות בחן. עקבנו אחרי סלים, משתאים ממה שנגלה לעינינו. סלים התנצל על מצבו של הבניין והלין על קשיים כספיים שמונעים מהם להיטיב את נראותו של הבניין. אנחנו הסתייגנו ואמרנו שהבניין נראה במצב מעולה. ציינו את עבודת אחראי התחזוקה של הבניין על מסירות ותשומת לב לפרטים. באחד המסדרונות ראינו פסל של איש כמורה חובב ילדים קטנים. נו, זה מתבקש.

לבסוף הגענו אל הקפלה המרשימה. בויקיפדיה רשום שהיא בנויה בסגנון רומנסק, או תחיית הרומנסק. אנחנו בדרך כלל לא מגיעים לדקויות כאלה. התרשמנו ממלאכת העבודה באבן. סלים אמר שהאבן מבית לחם, הן הבהירה והן האדמדמה. מלאכת הסיתות, כפי שסיפר סלים, נעשתה על ידי פועלים פלסטינים וכשרוצים היום להחליף או לשפץ, לא ניתן למצוא את מי שיבצע את המלאכה באותה רמה. גם בקפלה שיתף אותנו סלים בקשיים התקציביים שיש למנזר.  אנחנו לא הבנו על מה הוא סח, הקפלה מרהיבה, מה חסר בה, שאלנו אנו. והוא הסביר שהמחסור הוא באמצעים אקוסטיים שיוכלו לשרת את הפולחן במקום, והן במערכות מיזוג לימי החום והקור הקשים. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יצאנו דרך דלת הקפלה אל הדרך שעוברת לאורכו של המנזר. יסמין הזדעזעה מהאופן בו הפרויקט של ממילא מפנה גב למנזר. במקום שיאציל המנזר מיופיו על שדרת הצריכה של ממילא הוא מוצנע וחסום, כאילו אחרי זמן מה פשוט יעלם מעצמו. הרוח הזו שחושבת שאם מפנים גב למשהו הוא יעלם, מאיפה מגיעה הילדותיות המרגיזה הזו?

 צעדנו עוד מעט עם סלים, ושוחחנו. על יד הבית שנראה בתמונות אמר סלים שהוא של איש עשיר שאינו קשור למנזר. נפרדנו מסלים בחום, ולקחנו את מספר הטלפון שלו, כדי שנוכל לתאם מפגשים בעתיד ולהדק את הקשרים בין שעאווה לבין מנזר סן ונסן דה פול. תודה לכולם, חג אביב שמח, בצעו את פולחן האביב.

 

עד הפעם הבאה,

החפיר

 

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

220419 מעגלים נסגרים בחיפה

May 20, 2019

29032019

April 6, 2019

1/15
Please reload

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now